newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב

בית המשפט שלח את השייח' סיאח מאל עראקיב לעשרה חודשי מאסר. האשמה: הסגת גבול על אדמתו שלו. בדיוק כפי שתושבי שכונות בדרום תל אביב הפכו לפולשים בבתיהם. השחיתות המוסרית לא מתחילה בנתניהו, שמפניה או צוללות

מאת:

אתמול בערב שודר פרק מטלטל במיוחד בסדרה "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, על תושבי השכונות תל כביר, גבעת עמל, שכונת הארגזים ועוד בתל-אביב, עליהם הכריזה המדינה כפולשים ומאז מתעמרת בהם ופועלת לגירושם בשירות טייקוני נדל"ן. אתמול בבוקר גזר בית משפט השלום בבאר שבע עשרה חודשי מאסר בפועל וקנס של 36 אלף שקל על שייח' סיאח א-טורי, בן 68, תושב הכפר אל-עראקיב, באשמת "הסגת גבול". הקו שעובר בין שניהם משרטט במידה רבה את פניה של המציאות הישראלית לעומקה.

תושבי גבעת עמל ואל-עראקיב חולקים טרגדיה משותפת: אזרחים מהמוחלשים במדינה שהרשויות חומדות את אדמתם ומכריזות עליהם כפולשים על האדמה שעליה הם חיים עשרות שנים. בשני המקרים המדינה מנעה מהתושבים להסדיר את בעלותם על האדמה בשלל דרכים נכלוליות, זאת בניגוד להסדרה מזורזת של בעלות עבור ציבורים אחרים שהיא חפצה ביקרם במרחק יריקה מ"הפולשים".

צריך לקרוא ולשמוע את הסיפורים האלה שוב ושוב כדי להאמין: התושבים המזרחים של השכונות הללו בתל-אביב לא זכו להסדיר את בעלותם על הקרקע עליה הם חיים כשבעים שנה כי "פספסו" בשנת 1951 מודעה קטנה בעיתון 'דבר' שהזמינה "כל אדם שמחזיק בפועל, אך ללא חוזה, בדירה או בעסק מנכסי נפקדים" להגיש בקשה להסדרת מעמד הקרקע. כמו שכניהם האשכנזים, אנשי מפא"י ועובדי עיריית תל-אביב והאפוטרופוס לנכסי נפקדים גם הם התיישבו על נכסים פלסטיניים מלפני 1948. אלא שבניגוד אליהם, לתושבים המזרחים לא היתה כל דרך לדעת על המודעה המדוברת בעיתון של מפא"י, שפורסמה פעם אחת בלבד ואפשרה חלון של שבועיים ימים להסדרת הבעלות. אז מי שידע הסדיר, ומי שלא – לא. והמשיך לחיות בביתו מבלי לדעת שלימים, כשאדמת הספר עליה התיישב תהפוך לנדל"ן נחשק, הוא יוכרז על ידי המדינה כפולש בביתו.

במקביל, באותן שנים בהן המדינה הונתה כך את תושבי השכונות המזרחים, היא קידמה הפקעות נרחבות של קרקעות בנגב במסגרת חוק רכישת מקרקעים – 1953 (חוק החר"ם). חוק החר"ם אפשר למדינה להפקיע בקלות קרקעות לצורכי "פיתוח, התיישבות וביטחון". בפועל, כפי שמסבירה מיכל רותם, תושבי הכפר הורחקו על ידי המדינה מקרקעותיהם, ולמרות שעד לאותו רגע ומאותו רגע לא נעשה בקרקע כל שימוש על ידי המדינה, לשום צורך, הקרקע הופקעה. כשביקשו לערער על עצם ההפקעה, המדינה לא הסכימה אפילו לנהל את הדיון. כפי שכותבת רותם, "מבחינת המדינה ושליחיה, לא רק שלתושבים הילידיים של הנגב אין שום זכות בקרקע, אין להם אפילו זכות לטעון לכך מול בית המשפט".

במשך כל השנים הללו תושבי הכפר התעקשו לשמור על קשר עם הכפר, לעבד את השדות, לרעות את העדרים על אדמותיו ולקבור בו את מתיהם. בעוד חוות הבודדים – ליהודים בלבד, כמובן – ממשיכות לשגשג באזור, מאז שנת 2010 הכפר הזה נהרס על ידי המדינה 122 פעם. שייח' סיאח, אדם המתקרב לשנתו השבעים, צפוי להיכנס לכלא בשל התעקשותו להתקומם נגד העוול הזה. אפשר אולי להתנחם בכך שהוא לפחות לא נורה למוות על ידי שוטרים כמו יעקוב אבו-אלקיעאן המנוח מהכפר אום אל-חיראן, אדם שכל פשעו היה לנסות ולהתרחק מכפרו לפני שיהרסו אותו לטובת ישוב ליהודים בלבד, חירן.

מזה עשרות שבועות יוצאים עשרות אלפי אזרחים להפגין מדי שבוע נגד השחיתות השלטונית. השחיתות השלטונית בישראל לא מתחילה עם תיק 1000, 2000 או 3000, גם לא עם סיגרים או שמפניות ורודות. היא מתחילה במערכת אידיאולוגית שפועלת להנדסה דמוגרפית של המרחב על פי קריטריונים של מוצא לאומי ואתני. היא מתחילה במבט שרואה בפלחי אוכלוסיה שלמים כמיותרים, לא רצויים, ארעיים בביתם. היא מתחילה באלימות הפושעת שבלקרוא לאנשים פולשים בביתם. אם רוצים להתמודד עם נגד ההשחתה המוסרית העמוקה הזו, המיקום הרלוונטי איננו שדרות רוטשילד וגם לא בית היועמ"ש. הוא נמצא על הקו המחבר בין אל-עראקיב לגבעת עמל.

> עהד תמימי הגשימה את חזון החינוך הציוני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf