newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיפור היהודי-ערבי המשותף לא יכול להתבסס על הפרדה

אם הסכם עם הפלסטינים בנוי על היפרדות מהם, מה מקומם של הפלסטינים בתוך ישראל? השמאל צריך למצוא לעצמו נרטיב חדש, שבו כל הקבוצות ירגישו מיוצגות. מתוך הגליון הראשון של כתב העת פּוּלס/נַבְּד

מאת:

בואו נתאר לעצמנו מצב שבו גוש הימין הנוכחי – כולל "כולנו" של כחלון וכולל החרדים – יקבל 59 מנדטים בבחירות הקרובות. מה הסיכוי שחברי הרשימה המשותפת – חד"ש, האסלאמית, תע"ל וגם בל"ד – יתנו יד להקמת ממשלת ימין חדשה בראשות הליכוד והבית היהודי? אפסי. גם אם הרשימה המשותפת לא תהיה חלק מקואליציה חלופית, ואכן קשה לראות איך לפיד מסכים לשבת עם הרשימה המשותפת ואיך היא תסכים לשבת אתו, סביר להניח שהיא תתרום ישירות או בעקיפין להקמת ממשלה לא-ימנית חדשה, יהיה אשר יהיה ההרכב שלה.

עכשיו בואו נתאר לעצמנו מצב שבו ממשלה ישראלית כלשהי תכריז על נסיגה, אפילו חד צדדית, משטחים בגדה המערבית, שלא לדבר על הסכם של ממש עם הפלסטינים. האם מישהו מתאר לעצמו מצב שבו חברי הכנסת הערבים מכשילים צעד כזה בכנסת? לא סביר. גם אם לפיד או כחלון או אפילו גדעון סער בלבוש חדש יעמדו בראש הממשלה, הגיוני שהרשימה המשותפת תעניק רוח גבית לכל מהלך שיקרב את קץ הכיבוש או לכל הפחות יפחית את סבלם של הפלסטינים.

אם זה המצב, נשאלת השאלה, לשם מה צריך שותפות פוליטית יהודית-ערבית? אם תמיכת הנציגים הפוליטיים של הציבור הפלסטיני בישראל מובטחת לכל מהלך מדיני משמעותי או לכל ממשלה חלופית לממשלת הימין הנוכחית, למה צריך להתאמץ ולמצוא מצע פוליטי משותף? אולי המאמץ הזה מיותר? אולי אפילו עדיף שההפרדה הזו תישמר? מבחינה אלקטורלית צרה, ייתכן שהפיצול הזה יביא יותר קולות למחנה המרכז-שמאל. ברגע שהמפלגות המייצגות את רוב רובו של הציבור הפלסטיני התאחדו בפעם הראשונה בבחירות 2015, הן הגדילו את כוחן. נכון, האיחוד הזה הפחית את מספר היהודים שהצביעו למפלגות האלה, אבל הוא היה ונשאר שולי, למרות שבחד"ש תמיד היה מועמד יהודי במקום ריאלי. לא מופרך להניח שחיזוק האיחוד הזה וחיזוק "ערביותה" של הרשימה המשותפת עשוי למצות טוב יותר את פוטנציאל המצביעים הערבים ולקרב את הרשימה המשותפת ל-15 ואולי אפילו ל-17 מנדטים.

הפגנה נגד חוק הלאום, כיכר רבין, 11.8.2018 (צילום: עומדים ביחד)

גם בצד היהודי של המפה הפוליטית, אין שום הוכחה שאיחוד כוחות ערבי-יהודי יגדיל את כוחן של מפלגות השמאל-מרכז. להפך. כל האינדיקציות מראות שאם מרצ תרוץ יחד עם הרשימה המשותפת או עם חלקים ממנה, היא תאבד חלק לא מבוטל מבוחריה. מפלגת העבודה, בוודאי תחת השם "המחנה הציוני", לא שוקלת רעיון כזה, ו"יש עתיד" לא מצאה מקום לנציג ערבי בין 120 המועמדים שלה לכנסת האחרונה. יצחק הרצוג ברח מכל זיהוי עם המיעוט הפלסטיני בבחירות האחרונות. ככה עשה גם לפיד בבחירות שלפניהן. זה עבד לשניהם, ולכן קשה לראות את ההגיון הפוליטי הזה משתנה בקרוב. בקיצור, לרשימה משותפת בעלת אופי "ערבי" יותר, ולמפלגות שמאל-מרכז בעלות אופי "יהודי" יותר יש סיכוי להשיג יותר קולות לחוד מאשר יחד. אם המטרה היא אך ורק הפלת ממשלת הימין, ייתכן שהדרך הזו עדיפה.

לכן השאלה היא לא האם יש צורך בשותפות פוליטית בין כוחות יהודים וערבים. שותפות מסוג מסוים קיימת כבר היום בכנסת, וגם בלא מעט רשויות מקומיות. השאלה האמיתית היא איזו מין שותפות אנחנו רוצים. האם אנחנו רוצים רק שותפות אד-הוק לצורך העברת חוק מסוים או הצבעה מסוימת, אפילו אם מדובר בהצבעה על הקמת ממשלה חדשה, או שאנחנו שואפים לשותפות עמוקה יותר, בין שני צדדים שווים המכבדים את רצונותיו ומאווייו של זה.

המתח הזה היה ניכר גם בכנס "תקווה משותפת" שנערך בקלנסווה לפני למעלה משנה. בעוד לא מעטים מבין הדוברים היהודיים נתנו את ממשלת רבין השנייה, שחתמה על הסכם עם חד"ש לתמיכה חיצונית ונשענה גם על קולותיה של מפלגה ערבית נוספת (מד"ע), כדוגמה לשותפות פורייה שהביאה בין השאר את הסכם אוסלו, כמעט כל הדוברים הערבים נתנו את אותה קואליציה עצמה כדוגמה לשותפות צולעת, לא מכבדת, שהציבור הפלסטיני של היום לא יהיה מוכן לחזור אליה. הפלסטינים בישראל, אמרו אותם דוברים, לא יהיו מוכנים להמשיך להסתפק בתפקיד ספקי הקולות של השמאל-מרכז, קרש הקפיצה שעליו ידלג השמאל הציוני לראשות הממשלה, כדי לשכוח רגע אחר כך את מי שהביא אותו לשם. איש בציבור הפלסטיני בישראל לא שכח שמי שירה והרג 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2000 הייתה ממשלה שנבחרה במידה רבה הודות לקולות המצביעים הערבים.

אבל לפני שנשאל למה שותפות יהודית-ערבית נחוצה ואיך אפשר לבנות אותה כך שתהיה עמוקה ומכבדת, הבה נזרוק מבט על מחנה הימין הישראלי. בקואליציית הימין הנוכחית חברות מפלגות שהסתירות ביניהן לכאורה עמוקות מאוד. ב"בית היהודי" מאמינים שמדינת ישראל היא התחלת הגאולה ולכן יש בה ממד של קדושה. ב"יהדות התורה" רואים בתפיסה הזו כמעט חילול השם. מצביעי "הבית היהודי" מתגייסים בהמוניהם, ושיעורם בקרב הקצונה הבינונית בצה"ל גדול פי שלושה או ארבעה מחלקם באוכלוסייה. מצביעי "יהדות התורה" לא הולכים לצה"ל ורואים בעצם הגיוס גזירה כמעט אנטישמית. המצביעים של "ישראל ביתנו" הם חילונים גמורים שאין להם בעיה לאכול חזיר ביום כיפור. לליכוד ולש"ס זהות מזרחית חזקה, ב"בית היהודי" השפילו את אלי אוחנה על רקע מוצאו, מערכת החינוך החרדית מפלה מזרחים באופן גלוי, ואצל ליברמן המצב לא הרבה יותר טוב.

המחאה החברתית יצרה מודעות אזרחית חדשה המבוססת על ההכרה בכוחם של מאבקים שבאים מ"למטה". את המודעות הזו אפשר לנצל למאבקים למען דמוקרטיזציה של המרחבים המשותפים. קיץ 2011, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המחאה החברתית יצרה מודעות אזרחית חדשה המבוססת על ההכרה בכוחם של מאבקים שבאים מ"למטה". את המודעות הזו אפשר לנצל למאבקים למען דמוקרטיזציה של המרחבים המשותפים. קיץ 2011, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ובכל זאת, אין כמעט ספק לחברי הכנסת של המפלגות האלה, ובעיקר למצביעים שלהם, לאיזה צד של המפה הפוליטית הם שייכים: לימין. הלכידות הזו, כך נראה, רק התחזקה תחת שלטונו של נתניהו. לא כאן המקום לנתח כיצד זה קרה, אבל התחושה היא שהימין מצא את הדרך לאפשר לכל אחד מחלקיו לשמור על הזהות המובהקת ולעתים אפילו המנוגדת שלו, אבל באותו זמן לייצר סיפור מאחד, נרטיב משותף. סיפור שמאפשר לכל קבוצה במחנה הימין לדעת מי אתה ומי נגדה. זה, לדעתי, צריך להיות היסוד לשותפות ערבית-יהודית בתוך מחנה השמאל-מרכז. שמירה על זהות נפרדת של כל המרכיבים השונים – מהלאומיות הערבית-פלסטינית של בל"ד, דרך הרשימה האסלאמית, האינטרנציונליזם היהודי-ערבי של חד"ש, הליברליזם (היהודי) של מרצ, הסוציאל-דמוקרטיה (היהודית) של מפלגת העבודה, החילוניות היהודית של יש עתיד ועד למסורתיות המזרחית של כחלון – תוך יצירת נרטיב-על שבו כל הקבוצות ירגישו שהסיפור שלהן מיוצג, שמתחשבים בו, גם אם לא מקבלים אותו במלואו.

היתרונות של יצירת מחנה כזה הם עצומים, והם חורגים מהמטרה החשובה מאוד לכשעצמה של הקמת קואליציה אד-הוקית להפלת שלטון הימין. מחנה גדול כזה, עם תחושת זהות ומטרה משותפת, יוכל קודם כל לשמש גורם מרתיע מול מתקפות הימין על המיעוט הפלסטיני בישראל, על בית המשפט, על חופש הדיבור והתקשורת, על זכויות חברתיות וכולי. רק מחנה כזה יוכל להחזיר את העניין הפלסטיני לסדר היום הציבורי. מחנה כזה יאפשר חיבורים היכן שהיום יש נתק, יאפשר לקבוצות השונות – בראש ובראשונה המיעוט הפלסטיני בישראל אבל לא רק – לא להרגיש לבד. והוא יאפשר, כמובן, תפיסה אחרת של שותפות פוליטית בין ערבים ויהודים במקרה שמחנה הימין יפסיד בבחירות הבאות.

הצורך בנרטיב-על

עכשיו נשארת השאלה הכי גדולה: כיצד יוצרים מחנה כזה? איימן עודה צודק כשהוא מזכיר לשמאל-מרכז הציוני שבלי הציבור הערבי אין לו סיכוי להגיע לרוב בכנסת. אין לי ספק שגם אבי גבאי מודע לכך. סביר להניח שגם יאיר לפיד. בכנס בקלנסווה, לדוגמה, אפשר היה לראות שהשמאל היהודי נוסח מרצ מוכן לשותפות הרבה יותר ממשית ורצינית עם הציבור הערבי ממה שהיה מוכן לפני חמש או עשר שנים. אולם, לצד התזוזות החיוביות האלה הפערים עדיין גדולים מאוד. כשהרצוג מקדם את מפלגת העבודה באמירה ש"אנחנו לא אוהבי ערבים", כשלפיד מדבר על ה"זועביז", כשבמיעוט הפלסטיני בישראל מתקשים לשכוח את התמיכה החוזרת ונשנית של המרכז-שמאל הציוני, כולל אפילו מרצ, במתקפות על עזה, וכשהרשימה המשותפת מתקשה אפילו להגיע להסכם עודפים פשוט עם מרצ – ברור שהתהום עמוקה והחשדנות גדולה.

אולם המאבק לא אבוד. המחאה החברתית של 2011 יצרה מודעות אזרחית חדשה בישראל המבוססת על ההכרה בכוחם של מאבקים שבאים מ"למטה". את המודעות הזו אפשר לנצל למאבקים למען מה שהייתי מגדיר "דמוקרטיזציה של המרחבים המשותפים". לצד מגמות ההדרה והדה-לגיטימציה, הציבור הערבי מעורב יותר היום בחיים הציבוריים בישראל: מבתי חולים דרך בתי מרקחת, מסחר, עבודה, ארגוני חברה אזרחית וכולי. יש מי שטוען, כמו רון גרליץ מעמותת "סיכוי", שההתעצמות הזו של הציבור הערבי מאיימת על "הסדר הקיים" שבו ליהודים יש זכויות-יתר ומסבירה (לא מצדיקה, כמובן) את עליית הגזענות. הרי הערבים שהצליחו לרכוש את וילות בשכונה בעפולה נמצאים במצב סוציו-אקונומי טוב יותר מרבים מתושבי העיר היהודים שלא מסוגלים להרשות לעצמם לקנות מגרש באותה שכונה.

הפלסטינים בישראל לא יהיו מוכנים להמשיך להסתפק בתפקיד ספקי הקולות של השמאל-מרכז, קרש הקפיצה שעליו ידלג השמאל הציוני לראשות הממשלה כדי לשכוח רגע אחר כך את מי שהביא אותו לשם

הבעיה היא שלמרות התרחבותם של "המרחבים המשותפים" שבהם פועלים יהודים וערבים בישראל – מקומות עבודה, ערים משותפות וכולי – היום אין לגיטימציה ממסדית וציבורית לשותפות הזו, ובוודאי שהמרחבים האלה לא מנוהלים באופן דמוקרטי ושוויוני בין ערבים ויהודים. זוהי מעין שותפות אילמת או שקופה. פעולה אזרחית יכולה לחולל שינוי בכיוון חיובי. בארגון "כוח לעובדים", מאוגדים נהגים ערבים עם נהגים יהודים ויוצרים כוח משותף. תנועת הפריפריות מאחדת פעילים מרהט עם פעילים משדרות למען חלוקת תקציבים הוגנת יותר. מאבקים משותפים בענייני סביבה כבר מתנהלים היום. אפשר לחשוב על תחומים נוספים שבהם אפשר להנכיח את המרחבים המשותפים, להעצים אותם ולעשות אותם שוויוניים יותר. הרשויות המקומיות בערים המעורבות – כשני מיליון איש חיים בערים מעורבות אם מביאים בחשבון גם את ירושלים ובאר שבע – הן זירת פעולה בעלת חשיבות אדירה בהקשר הזה.

אבל עם כל החשיבות למאבקים האזרחיים, ברור שלא ניתן ליצור בסיס לשותפות יהודית-ערבית בלי לנסות למצוא סיפור משותף לדרך שבו ערבים ויהודים מדמיינים את סוף הסכסוך. וכאן השמאל הציוני עומד בפני סתירה לא פשוטה. כמעט מתחילתו של תהליך אוסלו, הוא שווק לציבור היהודי בעטיפה של רעיון ההפרדה. "אנחנו", היהודים, כאן, הם, "הפלסטינים", שם, וגדר גבוהה תחצוץ בינינו. ההפחדות של חיים רמון וחבריו ב"תנועה להצלת ירושלים היהודית" (שימו לב לַשֵם!) מפני ראש עיר ערבי בירושלים, הדיבורים של לפיד על הצורך "להתגרש" או "להיפטר" מהפלסטינים וההצעה של ליברמן "להעביר", שלא לומר "לטרנספר", את ואדי ערה לרשות הפלסטינית – כולם נעים על אותו רצף של הפרדה.

הצורך בנטישת היגיון ההפרדה

כפי שהראתה יעל ברדה במאמר מבריק שפרסמה בעיתון "הארץ", הרעיון של חלוקת ארץ ישראל/פלסטין, אף שלא מומש, הפך את המיעוט הפלסטיני שנשאר בישראל לאויב מעצם הגדרתו. אם ההסכם עם הפלסטינים בנוי על היפרדות מהם, מה מקומם של 1.2 מיליון הפלסטינים בתוך ישראל? עם ההיסטוריה שלהם מאז 1948, הפלסטינים בישראל מתקשים לקנות את הסיפור של "הזהות הישראלית" שתיווצר לכאורה בתוך ישראל לאחר הסכם נוסח יוזמת ז'נבה. אני זוכר את איימן עודה מופיע בפני אולם מלא בכנס של "שלום עכשיו" מיד אחרי הבחירות האחרונות, ומבקש מהערבים באולם להרים את ידם. התרוממו ארבע או חמש ידיים. אם מטרתו העיקרית ההסכם היא להבטיח את קיומה של ישראל "היהודית והדמוקרטית", למה שהמיעוט הפלסטיני בישראל ירגיש שותף למהלך הזה?

פעילים פלסטינים פוערים חור בחומת ההפרדה (צילום: אקטיבסטילס)

פעילים פלסטינים פוערים חור בחומת ההפרדה (צילום: אקטיבסטילס)

לא פחות בעייתית היא ההנחה הגלומה ברעיון ההפרדה ולפיה נסיגה ישראלית לגבולות 67' (עם תיקוני גבול) תשים קץ לסכסוך הישראלי הפלסטיני. על פי ההנחה הזו, הסכסוך התחיל ב-1967, ועם סיום העיוות של הכיבוש (והוא אכן עיוות מוסרי נורא שחייב להסתיים היום), יסתיים הסכסוך. אבל הגישה הזו מתעלמת כמעט לחלוטין משאלת 1948. לכן בכל המשאים ומתנים הרשמיים והלא-רשמיים מאז 1993, הנציגים הישראלים דחו כמעט על הסף מימוש משמעותי של זכות השיבה הפלסטינית. אם ההסדר צריך להבטיח שהיהודים יחיו "פה", והפלסטינים "שם", איך יהיה מקום לפלסטינים מ"שם", שיבואו ל"פה"? הפער הזה בין התפיסה של השמאל הציוני את ההסדר – הפרדה, מדינה יהודית ודמוקרטית, בלי זכות שיבה – לעומת איך שרואה אותו רוב המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל – גבול פתוח לאחים בגדה המערבית ובעזה, מדינת כל אזרחיה וזכות שיבה – מקשה מאוד על יצירת שיח שלום משותף. ובלי שיח משותף בעניין הזה, קשה עד בלתי אפשרי ליצור שיח משותף בעניינים אזרחיים.

התנועה שאני חבר בה, "ארץ לכולם", מאמינה שאפשר לרבע את המעגל הזה. מצד אחד, אנחנו מאמינים בסיום מוחלט של הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגדה המערבית ובעזה על גבולות 1967. מצד שני, אנחנו חושבים שנדרשת הכרה הדדית שכל הארץ בין הירדן לים, זו הפלסטינים מכנים "פלסטין" והיהודים "ארץ ישראל", צריכה להיות מרחב משותף ושוויוני לשני העמים, משום ששני העמים חיים בו בערבוביה ומשום ששני העמים חשים זיקה דתית, לאומית ותרבותית לארץ כולה. שתי המדינות העצמאיות יצטרפו לגוף משותף, קונפדרציה או יותר מדויק איחוד נוסח האיחוד האירופי, מה שיאפשר תנועה חופשית בין שתי המדינות, מוסדות משותפים, ניהול משותף של ירושלים ועוד. אזרחים ישראלים – כולל מתנחלים של היום שיחדלו להיות "מתנחלים" ויקבלו על עצמם את הריבונות הפלסטינית המלאה – יוכלו להתגורר בפלסטין בבטחה, ואזרחים פלסטינים – כולל פליטים שישובו ויתאזרחו בפלסטין – יוכלו לגור בבטחה בישראל.

ההצעה שלנו אינה קדושה. ייתכנו גם רעיונות אחרים. אבל מה שחשוב הוא שהרעיונות האלה ישתדלו להעניק לכל צד, לכל עם, תחושה שהסיפור שלו בא לידי ביטוי, שהוא יכול למצוא את עצמו בתמונת הסיום של הסכסוך. חשוב שכל עם ירגיש שיש לו מקום להגדרה עצמית, אבל שההגדרה העצמית הזו לא באה על חשבון הצד השני. לא תהיה פה מדינת ישראל ליהודים בלבד ומדינה פלסטינית לפלסטינים בלבד. והעיקר: צריך להוריד את רעיון ההפרדה כיסוד מכונן של הפתרון ולהחליף אותו ברעיון של שותפות. כשרעיון השותפות יתבסס כתמונת הסיום של הסכסוך, הוא יוכל להקרין גם על שותפות אזרחית בתוך ישראל. בלעדיו לשותפות המקומית הזו יהיה קשה מאוד להתקדם.

המאמר מתוך הגיליון הראשון של כתב העת "פּוּלס/נַבְּד", "בריתות בהישג יד: המקרה של המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל",  עורך: אמיר פאח'ורי, הוצאת ביה"ס לשלום, נווה שלום/וואחת אל סלאם, 2018.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf