newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

2014: השנה של עזה

במאה הימים שחלפו מאז שהמלחמה נגמרה והוא עזב את הרצועה, סאמר בדאווי לא הצליח לכתוב מילה על עזה. עכשיו הוא מבין למה: העולם כבר מצפה לראות את עזה סובלת. המוות והחורבן הפכו לעניין טבעי, שגם המלים שמלוות אותו הפכו בנאליות. בשנה החדשה נצטרך לחזור ולדמיין עזה אחרת

מאת:

כותב אורח: סאמר בדאווי

אם במבצע צוק איתן היו קרבות, הרי שהתוצאה שלהם נמדדה לא בכיבוש שטחים אלא באובדן חיי פלסטינים. בג'בליה, מחנה הפליטים הגדול בעזה, פגשתי צעיר בשם עלאא בלאטה שאיבד 11 קרובים מדרגה ראשונה בהפגזה אחת. בעיר עזה איבדה משפחת אל-בטש 18 נפשות בהפצצה אחת של F-16. וכן הלאה. פשוט כך.

נדמה שלטראומה שסבלו אלה ששרדו הפעם לא היה אח ורע. מנהלת מהבנק העולמי שביקרה במקום מיד לאחר המלחמה אמרה: "כבר הייתי באזורי קרבות רבים, אך אף אחד מהם לא משתווה לזה". פסיכולוג אמריקאי כינה את רצועת עזה "אומה פוסט-טראומתית". וכתב העת Columbia Journalism Review כתב כי המלחמה "דחפה עיתונאים עד לקצה גבול יכולותיהם הנפשיות והגופניות".

את כל זה כבר ידעתי. מיד לאחר שיצאתי מעזה פגשתי בבית קפה ברמאללה עמית, עיתונאי אמריקאי, אשר כמוני בילה כמה מהימים הקשים ביותר תחת הפצצות ישראליות. בינתיים כבר ירד לי האדרנלין והצלחתי לישון כמה לילות רצופים ללא הפרעת מזל"טים, מטוסי F-16, אש טנקים או הפגזת ספינות קרב.

אני הייתי אחד מבני המזל. הצלחתי לצאת.

עמיתי שאל לשלומי. סיפרתי לו שצוות צילום ישראלי ביקש ממני לתאר את קולות המלחמה בעזה. לא יכולתי. במקום זה, חשבתי על מחמד, שאת גופתו החרוכה בת השנה ראיתי שבוע קודם בבית החולים שיפא בעיר עזה.

אמרתי לו שלא הייתי מסוגל לענות על השאלה. פשוט בכיתי.

זאת האמת: כתבים כותבים; אינם יכולים לתקן עוולות. אבל יש משהו מעיק בסבל של עזה, בעת מלחמה ותחת מצור, שאין מילים לתארו. אני אמור להיות כתב. אבל לא כתבתי מילה על עזה כבר למעלה ממאה ימים. לא יכולתי.

למה? אני חושב שהסיבה היא שבמקרה של עזה אין תשובות פשוטות. מצד אחד, שום דבר לא חשוב יותר מפניו של ילד, הלום קרב כל כך עד שנדמה שניטלה ממנו עצם ההבעה. אך ברמה האנליטית, פשוט אין רעיונות חדשים.

> החלום הילדותי של הימין: למה עזה לא יכולה פשוט להיעלם?

קרוב משפחה מחפש שרידים מבית משפחת זאקי וואדהאן, אשר נהרגו בהפצצה ישראלית בבית חאנון, צפון רצועת עזה, 10 נובמבר, 2014. אן פאק/אקטיבסטילס

קרוב משפחה מחפש שרידים מבית משפחת זאקי וואדהאן, אשר נהרגו בהפצצה ישראלית בבית חאנון, צפון רצועת עזה, 10 נובמבר, 2014. אן פאק/אקטיבסטילס

קורבנות בעיני העולם, לוחמים בעיני עצמם

אני מאשים בכך את הפער הגדל בין תפישת תושבי עזה את מציאות חייהם לבין זו של המתבוננים מבחוץ. רוב האנשים שפגשתי בעזה רואים במאבקם חלק מהתנגדות פלסטינית רחבה יותר, שמטרתה לאלץ את הישראלים ואת שאר העולם להתמודד עם מציאות הכיבוש הצבאי האכזרי. העובדה שהאכזריות הזו קיצונית יותר בעזה – ככלות הכל, שום מפקד ישראלי אינו יכול להורות על הפצצת ירושלים או רמאללה מוקפת ההתנחלויות – היא מקור לגאווה. גאווה זו כאובה כמובן, אך בשום אופן אינה תבוסנית. לא. יש תחושה מוחשית של התנגדות בעזה, למרות ההרג, למרות המצור.

אבל הסיפור הזה רחוק מלהיות הסיפור ששאר העולם שומע או מקדם. תהיה דעתכם על החמאס אשר תהיה, קרוב לוודאי שאתם רואים בתושבי עזה קורבנות אומללים וחסרי אונים: במקרה הטוב, הם בני ערובה בידי לוחמים חסרי רחמים; במקרה הרע, הם עצמם לוחמים, נחושים לירות טילים על ישראל, ונדמה שבלי כל סיבה שהיא. שתי ההשקפות ציניות, היות שהן שוללות את עצמאות הפעולה של אותם האנשים שנמצאים בליבו של סיפור עזה.

> סדר בתעמולה: השקרים על עזה שהופרכו וממשיכים להסתובב

פלסטינים חוגגים את הפסקת האש עם ישראל, העיר עזה, ה 26 באוגוסט, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

פלסטינים חוגגים את הפסקת האש עם ישראל, העיר עזה, ה 26 באוגוסט, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

עיתונאים עזתיים כדוגמת מחמד סולימאן קראו תיגר על הנחות מחדל אלה בכך שצייצו בזמן אמת את מה שראו ושמעו. באחד הפוסטים החזקים ביותר של סולימאן, הוא נשמע בו בזמן כמשלים עם גורלו – "אני  מקווה שאשרוד" – ונחוש להגדיר בעצמו את המורשת שלו:

"אם לא [אשרוד], זיכרו שלא הייתי חמאס או לוחם, ואף לא השתמשו בי כמגן אנושי. הייתי בבית".

פוסט זה צויץ מחדש למעלה מ-12,000 פעמים, ואתר Vox כינה את פיד הטוויטר של סולימאן "מפחיד".

אבל מי שפוגש את סולימאן, או קורא את דיווחיו המלאים על התקיפות, יקבל רושם אחר. כן, המציאות שהוא תיאר קשה מאד. אך עבור אלה שעומדים בהפצצות יש משהו חשוב יותר. כפי שכתב סולימאן בציוץ מהאחד באוגוסט, "הפלסטינים מגינים על עצמם [ההדגשה של המחבר] מפני הכיבוש והמצור הישראליים האכזריים של עזה והקולוניאליזם ההתנחלותי הגזעני שלה בגדה המערבית".

אולי זאת הסיבה שכל פלסטיני שפגשתי בעזה, אפילו אלה שסבלו יותר מכול ממוראותיה – שאיבדו קרוב או גפה, שחיים באוהל על הריסות מה שהיה ביתם – התייחסו לסיפור השנה הזה כאל מלחמה.

אחרי הכל, מלחמה

ככלות הכול, ניתן לדמיין מלחמות כרעיון מופשט. מלחמת העולם השנייה, למשל, הייתה אסון של ההיסטוריה, לא כתב אישום נגד האנושות עצמה. אנו לומדים על היער מפני שאנו חרדים מהעצים: ההמתה בגז בטרבלינקה, הפצצות התבערה של דרזדן.

בעזה זו הייתה המלחמה השלישית בשש שנים. עבור קורבנותיה, שעדיין נתונים תחת אש, אין טעם לראות את מרכיביה השונים: ארבעה ילדים שנהרגו בחוף הים, עוד שבעה על נדנדות במגרש משחקים, יותר מאלף שהתייתמו, וכל אחד ואחד מאותם הילדים השתנה לנצח.

אבל אחרים מתעקשים דווקא לזכור. שבוע בלבד לאחר שיצאתי מעזה, שם שהיתי עם חברים ועיתונאים אחרים בשיא התקיפה הישראלית, ננזפתי על ידי פלסטיני אחר על כך שכיניתי את מופע האלימות בן 51 הימים "מלחמה".

"זו לא הייתה מלחמה", התעקש. "זה היה טבח".

זיהיתי בקולו את הזעם ואת חוסר האונים שכולנו מרגישים כשאנו נוכחים בסבל אנושי ממרחק. רגש האשמה של השורדים פורט על מיתר צורם במיוחד של זעם קדוש.

לא שאלתי אותו מתי לאחרונה ביקר בעזה. לא הייתי צריך. קודם כל, ידעתי טוב מאד כמה קשה למצוא דרך להיכנס לשטח הנצור. לפני שנתיים, לאחר חודשים של התנצחות עם שגרירות מצרים בוושינגטון, עשיתי את המסע הארוך דרך סיני לרפיח, שם עוכבתי במשך יום על ידי השלטונות המצריים (שסגרו את המעבר, כדרכם, מתוך גחמה). והקיץ סוף סוף איפשרו לי הישראלים להיכנס, לאחר שהתייצבתי אישית בלשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, שמנהלה חקר אותי חקירה צולבת ושאל בלגלוג: "אתה מבין שזוהי מלחמה, נכון?", וליתר ביטחון החתים אותי משרדו על כתב ויתור לאמור: "אני מודע שמאבק מזוין מתרחש בימים אלה בתוך עזה וסביבה".

אך לנו, הפלסטינים, הזכיר לי בן ארצי, אסור להשתמש במילה "מלחמה". איך נוכל? מאות ילדים נהרגו, כפרים שלמים נהפכו לעיי חרבות, ורבע מאוכלוסיית רצועת עזה נעקרה – חלקם פליטים בשנית. לא משנה שהפלסטינים בעזה השתמשו במילה זו בעצמם.

> תמונות השבוע: הרג והרס בעזה

תושבי עזה הולכים עם רכושם בשכונת שג'אעיה בעיר עזה. (אן פאק / אקטיבסטילס)

תושבי עזה הולכים עם רכושם בשכונת שג'אעיה בעיר עזה. (אן פאק / אקטיבסטילס)

הסבל של עזה הוא הצורך של כולנו

יש כאן פער תפיסות מסוכן, פער בין מה שעזה רוצה ובין מה שנראה שאנשים "מבחוץ" (ובהינתן המצור מונח זה ברור לחלוטין) אינם מוכנים לקבל. למה מסוכן? כי אני סבור שהפער הזה משאיר את עזה בתוך מעגל נצחי של סבל. האמת המצערת היא שכולנו התמכרנו לטרגדיה זו. כולנו –הפלסטינים והישראלים, פעילים, קובעי מדיניות – כולנו צריכים שרצועת עזה תסבול.

אולי זה נשמע צורם. אבל שאלו את עצמכם: מה עוד יכול לטלטל את הסטטוס קוו? מה עוד, חוץ מטרגדיה נוספת בעזה, יכול למשוך כל כך הרבה תשומת לב של התקשורת העולמית, שחקנים ומוזיקאים, דיפלומטים ושועים? מה עוד יכול להוציא מאות אלפים לרחובות בירות העולם ולחולל נאומים, "טרנדים" ברשתות החברתיות, ותמונות שלפתע הופכות איקוניות של אזרחים טבוחים ואימהות מקוננות?

אך למרות כוונותיהם הטובות של הפעילים והעיתונאים, העזתים שפגשתי לא רואים בעצמם קורבנות. בואו נאמר את הדברים בבירור: מעשי "הטבח" – אמנם הם אמיתיים לגמרי – משחקים תפקיד עבור כל האחרים. הם מגייסים אותנו לפעולה.

אך לאיזו פעולה בדיוק אנו מתגייסים? אין אף הצעה מעשית להסרת המצור שאיננה כוללת את החמאס. אבל אני, לפחות, עוד לא ראיתי אף כרזה או שלט מחאה שהמילה "חמאס" מופיעה עליהן, לפחות לא בהפגנות התומכות בפלסטינים. ואפילו הסניגורים הרהוטים ביותר של פלסטין עדיין לא הצליחו לענות על השאלה: האם לדעתך טילי החמאס הם צורת התנגדות לגיטימית?

הרוב סבורים מן הסתם שלא. אבל אם אותם פעילים, דיפלומטים, פוליטיקאים ושועים רוצים לטעון שהם פועלים לטובת הפלסטינים בעזה, עליהם לכל הפחות להתמודד עם שאלה זו. אם אנו חולקים על החמאס, איזו חלופה אנו מציעים? והחשוב מכל, אם אין לנו חלופה, האם העצרות והזעם הקדוש – שמופיעים דווקא בגלל אותם מעשי טבח שכה מקוממים אותנו – אינם בלתי-אחראיים?

> עזה לא צריכה להמשיך לחכות בחושך

הפגנת תמיכה בעזה ובחמאס, שכם (אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

הפגנת תמיכה בעזה ובחמאס, שכם (אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

המאבק הוא אמצעי, לא מטרה

אין כל רע בכך שאנו שואבים כוחות ונחישות מתוך העמידה האיתנה ("צומוד") של עזה, אבל עלינו להביט נכוחה בשני דברים:

ראשית, הגם שהעזתים שדיברתי אתם גאים בכך שהם מעוררים סולידריות והתנגדות, המשא הזה כבד מדי ואיש לא היה רוצה לשאתו, ולו בשל משקלו בלבד. המטרה היא חירות, לא סבל.

שנית, אם "צומוד" הוא החותם שהמלחמה האחרונה הזו השאירה על התנועה הפלסטינית, עליה למצוא בסופו של דבר דרכים אפקטיביות להפוך את העמידה האיתנה לחירות, כפי שעשו כל תנועות השחרור המצליחות לפניה. במילים אחרות, אלה מאתנו שהינם פעילים צריכים לחתור לביטול הצורך ב"עבודתנו".

זה לא קל, בפרט בגדה המערבית. בדרכי לשם מעזה, ביליתי יום עם פעיל מקומי מהשכונה הירושלמית עיסאוויה, שמשטרת ישראל חסמה את כל הכניסות אליה חוץ מאחד, ומשתמשת באופן קבוע במה שנקרה "הבואש", משאית המתיזה מים מסריחים, כדי להרתיע מפגינים מקומיים. שאלתי את חברי למה לדעתו התלקחו עימותים בירושלים בתקופת המלחמה בעוד שהגדה המערבית – לבד מיוצא מן הכלל אחד בולט – נשארה בדרך כלל שקטה. "זה פשוט", הוא ענה. "לנו אין רשות פלסטינית שתעצור אותנו".

הפלסטינים שחיים תחת "הרשות" – יצירה של ישראל וארה"ב – ידעו זאת. ועדיין, הפעילים שם מצאו דרכים יצירתיות לתעל את הזעם העממי נגד התקיפות הישראליות. אמנם הם לא יכלו לצאת לרחובות בלי להסתכן בעימותים מדממים עם פלסטינים אחרים, אבל הם גם לא ישבו בשקט.

בשווקים מטולכרם, לשם נסעתי לבקר קרובים מיד אחרי המלחמה, ועד רמאללה והכפרים הסמוכים, הגבירו פעילים את מאמציהם לגייס תמיכה בתנועת החרם הבינלאומי הגדלה. בשוקי כפרים ומכולות גדולות יותר קראו מדבקות על החלונות שלא לקנות מוצרים ישראלים. בשוק אחד ברמאללה שמעתי אב שאומר לבתו להחזיר חבילת צ'יפס כי היא מתוצרת ישראל. ובכפר בילעין, שגם בו ביליתי כמה ימים עם חבר אחרי המלחמה, דרשת יום שישי הסתיימה בתזכורת ש"קניית תוצרת מקומית" היא כשלעצמה סוג של התנגדות.

כשהייתי בבילעין, ביליתי ערב לא רחוק ממקום ההפגנות השבועיות של הכפר נגד הגדר הלא-חוקית של ישראל, אשר הלכה ובלעה כמויות גדלות של אדמת הגדה המערבית בעשור האחרון. האתר התפרסם הודות לסרט שהיה מועמד לאוסקר, "חמש מצלמות שבורות", אשר עלילתו הורכבה מתוך למעלה מ-700 שעות צילום של הפגנות על ידי בן הכפר בילעין, עימאד בורנאט. כששאלתי את בורנאט אם למלחמת עזה הייתה השפעה כלשהי על ההתנגדות כאן, הוא אמר לי שמה שהכי חשוב – הן בבילעין והן בירושלים – הוא ההתמדה. "יש שבועות שבהם מגיעים פחות פעילים מהרגיל להפגנה", הוא סיפר, "אבל מה שחשוב הוא שיש הפגנה".

"כל שבוע, ויהי מה, תמיד יש הפגנה".

בינתיים, מחוץ לחדר המלון שלי ברמאללה, מסך ענק הבהב פרסומות למכוניות פאר וסבון כביסה. ביניהן הופיעו תמונות של ילדים בוכים על רקע הריסות. "תירמו היום", צעק המסך. "סמסו עכשיו כדי לעזור לבני עמנו בעזה".

כששאלתי באמצעות צ'ט וידיאו לשלומו של ידידי ועמיתי העיתונאי העזתי ג'יהאד ספתאווי, הוא שאל אותי על הלך הרוחות בבירה דה פקטו של הרשות הפלסטינית. כיוונתי את מצלמת המחשב הנייד שלי לעבר המסך הענקי שבחוץ. "נחמד", אמר ג'יהאד. "זה נראה כמו הונג-קונג".

וזהו העניין. תושבי עזה נותקו מהעולם זמן ארוך כל כך שמבחינתם רמאללה יכולה כבר להיות סין. אין ספק שעבור רבים בגדה המערבית ומעבר לה, גם עזה עצמה זרה לא פחות. אבל יש אנשים אמיתיים בעזה – אנשים כמו מחמד בן השנה – שנדמה כאילו נגזר עליהם להמשיך להקריב כדי שגם לאלה שמפגינים וזועמים ואבלים יהיו סיבות להמשיך בכך.

אבל אל להם לחכות לטבח הבא. ואסור שגם העזתים יצטרכו לחכות לכך.

כשדיברתי לאחרונה עם ג'יהאד, הוא יצא סוף סוף מדיכאון שנמשך שבועות, שבמהלכו התעקש שימצא דרך לעזוב את עזה, וליהנות – כפי  שכתבה פעם אשתו, צלמת העיתונות לארה אבו רמדאן – "מהמגע הפשוט של בילוי יום בחוץ, של שמיים המפתים ואינם שואגים".

אבל ג'יהאד נמלך בדעתו. "החלטתי להישאר, סאמר", אמר לי. "יש לנו עבודה לעשות".

לאחר שבמשך מאה ימים חיפשתי תשובות, סוף סוף מצאתי. כולנו – עיתונאים, פעילים, ובראש ובראשונה הפלסטינים עצמם – כל כך התרגלנו לסבל של עזה שאנחנו בקושי יכולים לדמיין את העולם בלעדיו. אבל אנחנו חייבים לדמיין זאת. כי עזה היא יותר מספירת אבידות, ומלחמות הן יותר מקריאות לפעולה.

סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הרשימה התפרסמה במקור באנגלית באתר 972+, ותורגמה על ידי שושנה לונדון-ספיר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf