השתיקה האלימה של מחנכי הציונות הדתית

מצעד הדגלים, שהשתתפו בו רבים מתלמידות ותלמידי החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) ביום ירושלים, התאפיין גם השנה בגילויי גזענות ואלימות. כבר למחרת המצעד, חתמו כ-400 הורים, מורות ומורים מהציונות הדתית על מכתב פתוח, שבו הם מתריעים מפני "פריצת הגבולות הפראית". המכתב נשלח לכמה עשרות בעלי תפקידים במטה חמ"ד, וכן למנהלות ומנהלי מוסדות החינוך הממלכתי-דתי.

>> במצעד הדגלים השנה, הגזענות הפכה לנורמה

הכותבים ביקשו מהמחנכות והמחנכים להוקיע את האלימות והשנאה. אולם, ארבע שבועות חלפו, וכמעט איש מבין אלה שהמכתב נשלח אליהם לא ראה לנכון להגיב. נאלמו והשתתקו. כמה מסובך לאסוף את הכיתה, ולומר בקול ברור וצלול שאת יום ירושלים חוגגים בשירת "עומדות היו רגלינו בשערייך", ולא בשיר "שיישרף לכם הכפר"? מסתבר שמסובך.

חשוב להזכיר את המעורבות והאחריות של מערכת החינוך לאירועים ביום ירושלים. מצעד הדגלים נערך במסגרת יום לימודים רגיל; הצועדות והצועדים לבשו בגאון חולצות עם סמלי מוסדות החינוך שבהם הם לומדים; והמורות והמורים ליוו את הצועדים.

אציע בהמשך שלושה הסברים אפשריים, מתוך הספרות החינוכית, לשתיקת המחנכים מהחינוך ממלכתי-דתי: ההשתיקה כהכחשה וחידלון, השתיקה כהסכמה ועידוד, והשתיקה כאלימות מוסדית דכאנית.

יהיה אשר יהיה ההסבר, מחנכות ומחנכי חמ"ד הותירו את בנות ובני הנוער זנוחים לבדם. במציאות המורכבת שהם חווים, המותר והאסור מיטשטשים, הפסול והראוי מתבלבלים, ואין מבוגר אחראי שילווה אותם בדיאלוג חופשי ופתוח ויעזור לברר את הדברים. כך נראית תבוסה חינוכית.

קבוצות הווטסאפ של מחאת החינוך

ההתארגנות לכתיבת מכתב המחאה החלה עוד בערבו של יום ירושלים. רות עיטם פכטוביץ, מהאימהות שהובילו את התארגנות המחאה, סיפרה כי ההתעוררות היתה מהירה לנוכח תמונות וסרטונים שעברו בקבוצות הווטסאפ של מחאת החינוך.

קבוצות הווטסאפ הן כלי יעיל להניע תגובה מהירה, שכן הפעילות והפעילים המרכזיים מרושתים בתוך קבוצות הורים בית ספריות, בכל רחבי ירושלים (במקרה זה) וישראל. הן איפשרו לבודדות ולבודדים, המתנגדים לאופיו האלים של יום ירושלים, לגלות שהם אינם לבדם.

"נחרדנו למראה המאורעות שהתרחשו ברחבי העיר העתיקה ומחוצה לה", נכתב במכתב המחאה שארגנו. "מהעדויות ומהסרטונים ממהלך היום בירושלים עולה בבירור שאין המדובר בקומץ או בתופעה שולית, וכי רבים מן הנוער עסקו במהלך הצעדה, שעברה בתוככי הרובע המוסלמי – בבחינת פרצה הקוראת לגנב – במעשי אלימות כלפי תושבים, עיתונאים ועוברי אורח, בקריאות שטנה ובשירי שנאה.

"מראה הנערים המכים תושבים ועיתונאים על לא עוול בכפם, מתעמתים עם המשטרה, מניפים דגלים שאין הדעת סובלת וצועקים סיסמאות אלימות, כגון 'ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלסטין, ימח שמם', 'שישרף לכם הכפר', 'מוחמד מת', 'מוות לערבים', 'שועפאט עולה באש', וכיוצא באלו – זעזע אותנו".

בהמשך מזכירים הכותבים מכתב ששלח הרב צבי יהודה קוק, האב הרוחני של הציונית הדתית, למנהל בית ספר בירושלים ב-1947. על פי המתואר במכתב, הרב ראה ברחוב "ילדים יוצאי בית הספר" אשר "פגעו פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם". הרב ביקש ממנהל בית הספר "בשימת לב חינוכית יתרה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה", גם בשם המוסר היהודי, וגם בשם הערך המדיני של "משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים".

ברוח דוגמה זאת, ביקשו הכותבים שנשות ואנשי החינוך בתפקידים השונים בחמ"ד יכריזו: "לא בבית ספרנו", יוקיעו "את האלימות והשנאה", ויפעלו נגדן ביד תקיפה.

את התנהגות בנות ובני הנוער אפשר לתרץ בכל מיני תירוצים, אולם מה יכול להסביר את ההתעלמות של מחנכיהם מהמכתב? כיצד ייתכן שהם לא העזו להתמודד בגלוי ובכנות עם האתגר החינוכי?

שתיקה כהכחשה

למען הדיוק, מחנכת אחת דווקא השיבה למכתב. מפקחת על אחד מתחומי הדעת במטה חמ"ד שלחה תגובה קצרה במייל, שכולה הכחשה. "אני הייתי במצעד הדגלים", כתבה המפקחת, "הנוער המקסים של החמ"ד רקד ושמח בצורה מכובדת, לא ראיתי שום התנהגות לא נאותה. אתם מכפישים נערים ונערות אצילים".

בתשובה לדברי המפקחת, שראתה רק נוער רוקד, מקסים ואציל, עמותות "עמק שווה" ו"עיר עמים" הפיקו סרטון המציג תמונה אחרת.

ההכחשה אינה רק חוסר יכולת לראות את המציאות, אלא יש בה גם ממד של תבוסנות מולה. המאורעות הם כל כך חמורים ומערערים, שאין בארגז הכלים של מורים, כדוגמת אותה מפקחת, את מה שנדרש כדי להתמודד איתם בכנות. מתוך הקושי (האמיתי) לעמוד מול גילויי הגזענות של תלמידיה, היא מאשימה את המראָה (את כותבי המכתב "המכפישים"), ולא את המציאות הנשקפת ממנה.

במאמר בנושא חינוך נגד גזענות, מציע ד"ר מרסלו מנחם וקסלר את החוסן הקבוצתי ככלי חינוכי. בתמצית, הוא כותב, כי החוסן הוא היכולת להתמודד עם המשבר הבא, והוא נבנה על ידי התמודדות גלויה ודיאלוגית עם המשבר הנוכחי (בספר "שיעור לחיים", הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמ' 90-79).

כדי שזה יקרה, חייבים "התלמידות והתלמידים להבין שהם לא לבד בתהליך הזה, אלא שיש לידם אנשים אחרים, כולל סוכנת החוסן, המורה, אשר תומכים בהם בכל עת". ואת זה אפשר לעשות באמצעות מה שווקסלר מכנה: "שיחה מקדמת תקווה".

מורות ומורים שמכחישים את המציאות ונמנעים מלקיים שיחה מבררת, מותירים את תלמידיהם לבדם, ומוותרים על האפשרות לחזק את החוסן שלהם להתמודד עם המקרה הבא. זה המובן של השתיקה כתבוסה חינוכית.

שתיקה כהסכמה

הגזענות והאלימות של בנות ובני הנוער לא הופיעו יש מאין. הם לא נולדו גזענים, אלא למדו זאת מהחברה הבוגרת שבקרבה גדלו. על כן אפשר להניח שהשתיקה אינה רק הכחשה, אלא יש בה ממד של הסכמה: כך אנו רוצים לראות את תלמידנו.

במאמר שפורסם כמה ימים לאחר יום ירושלים בעיתון "ישראל היום", כתבה ליאורה לויאן אגב האלימות שהופגנה במצעד, כי "מוטב להתמודד עם תופעות לוואי של כוח יהודי מאשר עם תופעות לוואי של חולשה יהודית". ועל זה צריך לשאול: ממתי התנהגות אנושית מכבדת ובלתי אלימה היא סממן לחולשה יהודית?

על שאלה זאת השיב אליעזר דון-יחיא, לשעבר פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, במאמר בשם "הספר והסיף" (בספר "מאה שנות ציונות דתית", הוצאת בר אילן, עמ' 228-187). לטענתו, ההקצנה החלה בתוך מערכת החינוך של הציונות הדתית, במה שהוא מכנה "הישיבות הלאומיות".

בשונה מהישיבות המסורתיות של הציבור החרדי, שהגיבו לחילוניות ולמודרנה בהסתגרות, הישיבות הלאומיות, ובראשון ישיבת מרכז הרב, בחרו במה שהוא מגדיר "גישה של הרחבה". על פי גישה זאת, הם הרחיבו "את השפעת הדת לכל גילויי החיים של היחיד והחברה", ובכך הכניסו גם את החילוניות והמודרניות אל תוך מגרש המשמעות הדתית. נקודת השינוי המרכזית היתה לאחר מלחמת ששת הימים, שתוצאותיה הוסברו במונחים של משיחיות וגאולה.

לזה יש להוסיף כי לחינוך במסגרת הישיבות יש עוצמה שחורגת מכוחם של בתי הספר החילוניים. "היקפם ותוכנם של הלימודים בישיבה, ושהותם הרצופה של התלמידים במסגרתה" מניבים סוציאליזציה "בעלת אופי אינטנסיבי ביותר", אשר מבודדת את התלמידים מן העולם החיצוני, ומטפחת את "סמכותם של המקורות העיוניים המקודשים… [ושל] ראשי הישיבה ומוריה".

לטענת דון-יחיא, מערכת החינוך הדתית-לאומית היא שאחראית ל"פונדמנטליזם הדתי", ל"מגמת המשיחיות", ל"רדיקליות הפוליטית" ואף ל"אקטיביזם הפוליטי הבלתי מרוסן". אם נקבל ניתוח זה, הרי ברור שמחנכות ומחנכי חמ"ד שותקים, משום שמאורעות יום ירושלים האחרון הם בדיוק מה שמערכת החינוך שלהם ביקשה ליצור.

שתיקה כאלימות

על השתיקה כמעשה אלימות למדתי מספרות הפדגוגיה הביקורתית. המחנך הברזילאי פאולו פריירה הסביר זאת בפשטות: הדיאלוג הוא משחרר, ולכן "האנטי-דיאלוג", כלשונו, הוא מדכא או כובש (בספר "פדגוגיה של המדוכאים", הוצאת פרדס).

"הדיאלוג הוא מפגש בין אנשים, שתכליתו היא לשַיֵים את העולם". השיוּם (לתת לדברים שם, לבטא במילים), לפי פריירה, היא פעולה ופעולה חוזרת, יצירה ויצירה חוזרת של ההבנה את העולם. הדיאלוג הוא "פרקטיקה של חירות", שכן הוא מעניק למתחנך כלים להבין את עצמו ואת עולמו. בדיאלוג אין היררכיה (המורה לצד התלמיד), והוא מבוסס על חשיבה ביקורתית "שתופסת את המציאות כתהליך, כשינוי, ולא כיישות נייחת".

המחנך האנטי-דיאלוגי, מסביר פריירה, מבקש להשיג בדיוק את ההיפך. הוא שואף להכניע את ההווה והעתיד של תלמידיו תחת אמיתות העבר, למנוע ביקורתיות, ולשלול את חירות מחשבתם. העובדה שמחנכות ומחנכי חמ"ד לא חושבים שאירועי יום ירושלים הם נושא הכרחי לשיחה פתוחה ולבירור, היא העדות להיותם "מדכאים המפקידים במדוכאים מיתוסים שהם חיוניים לשימור הסטטוס קוו".

הגותו של פריירה נטועה בעבודותיו של ג'ון דיואי, המחנך האמריקאי, שכתב בראשית המאה הקודמת על אופיו של החינוך הראוי בחברה דמוקרטית. "היעדר המשא ומתן החופשי והישר", כתב דיואי, "גורם לכך שהגרייה האינטלקטואלית תהיה בלתי מאוזנת". כאשר נמנעים מלהציג רעיונות חדשים, אפילו "כאתגר למחשבה", מביאים לידי "קיפאון החיים" ולהשתלטותם של "אידאלים סטטיים ואנוכיים".

בשורה התחתונה, בגילויי גזענות ואלימות של בנות ובני הנוער ניתן לטפל. יש כלים חינוכיים שבאמצעותם ניתן להניח את המציאות על שולחן הבירורים, כך שלכל הפחות נהיה מודעים (אינטלקטואלית) למה שקורה. אבל בשביל זה צריך מורות ומורים שיובילו וילוו את תהליך הבירור. שתיקתם של מחנכי חמ"ד בארבעת השבועות האחרונים מוכיחה, להבנתי, שזה (המורות והמורים) צוואר הבקבוק החסר.