לשבור את קשר השתיקה: כך ניסיתי להתאבד בצה"ל

בצבא ניסיתי להתאבד. יום אחד בטירונות, כמה שבועות אחרי שהתגייסתי, טיפסתי על המעקה של הקומה השלישית או הרביעית בבניין בצריפין ונעמדתי עם רגל אחת באוויר ויד אחת מחזיקה במעקה. חיילות צעקו, הסמל בא בריצה ותפס אותי. הוא מושך אותי כדי שארד מהמעקה, ואני מושכת חזק, נחושה לצאת משם בכל מחיר. אני יוצאת מהצבא, חיה או מתה.

בסוף הסמל הצליח להוריד אותי ולקחו אותי לקצינת בריאות הנפש. ישבתי על ספסל בשמש, מחכה לכבודה שתקבל אותי. אולי עדיין אצליח להשתחרר. אולי סופסוף יימצא האדם מהמערכת המסואבת הזאת שיסתכל לי בעיניים ויבין שאני לא מפונקת ואני לא ממציאה. שאני לא מתאימה לפה.

בתור חיכתה עוד חיילת, אני חושבת שקראו לה רחלי. היא סיפרה לי שקשה לה אבל היא לא רוצה לעשות בעיות. אני חושבת שהיא הייתה יותר שקטה ממני, עוד ילדה מהצופים שייעדו אותה להיות מפקדת. על גופה הצנום היה תלוי רובה. לידינו ישבו שתי חיילות שהשגיחו עליי. כמה חודשים אחרי שהצלחתי סופסוף להשתחרר מהצבא, קראתי שהיא לקחה את אותו הרובה, נכנסה לשירותים באחד מהבסיסים וירתה לעצמה בראש. היא לא הסתירה את המצוקות שלה, היא פשוט זעקה חלש יותר ממני.

ההורים שלי לא ראו את המפקדים והצבא כדבר שהוא מעל הכל, הם ראו שהבת שלהם הולכת ונגמרת. מפסיקה להיות הספיר שתמיד הראשונה לעשות צחוקים, ונהיית בחורה אחרת שכבר אי אפשר לזהות. כזו שבוכה בכל יום שבת כשצריך לחזור לבסיס, בין אם זה לצריפין או לקריה. ספיר שכבר לא רצתה לאכול. אולי אותה רחלי פחדה ממה שיגידו עליה, אולי לא היה לה את הגיבוי שלי היה. אולי היא חשבה שאסור לה להשתמט ושילמה בחייה, אולי כי כל כך רצתה להיות חלק. אולי כדי שתוכל לספר בהמשך חייה סיפורי נוסטלגיה מהצבא.

> בערב יום הזיכרון חטפתי בקבוק שתן כי העזתי לחשוב על תקווה

מי מדבר עם ההורים?

המפקדות לא רצו לוותר עליי. לא בגלל שהייתי חשובה להן, אלא בגלל שהייתה חשובה להן הסטטיסטיקה. "אף פעם לא איבדתי חיילת ואני גם לא מתכוונת להתחיל עכשיו", אלו המילים שאמרה לי המפקדת האחרונה שהייתה לי. בזמן הזה אני הייתי כבר נפש אבודה, יורדת כל יום מהרכבת בתחנה בעזריאלי ומדמיינת את עצמי קופצת. מסתכלת על חיילות בדרגת סמל ומאחלת כבר לקבל את הסמל המזדיין הזה עם השלושה פסים. לא בגלל הכבוד, אלא רק בגלל שהמשמעות של אותם שלושה פסים היא שתכף הן משתחררות. הקב"ן ניסה לשכנע אותי להישאר בצבא. לא בשבילי, בשביל הסטטיסטיקה שלו. "זה יהרוס לך את החיים, את לא תוכלי ללמוד. תחשבי על כל החברות שלך. יהיה לך קשה למצוא עבודה ואולי ייקחו לך את רישיון הנהיגה. הזמן יעבור לך מהר. את סתם מתפנקת".

אבל אני לא התפנקתי, פשוט לא התאמתי. לא השתלבתי. לא הצלחתי להבין את ההיגיון של המערכת ולא מצאתי את עצמי בתוכה. לא תרמה לכך גם היציאה שלי מהארון בשלב מאוד מוקדם בטירונות.

המפקדת שלי ידעה על המצוקות שלי והתעלמה עד שיום אחד ברחתי באמצע היום והתעקשתי ללכת יום למחרת לקב"ן. חודש אחר כך היא בקשה שאלך לשמור באיזה חור. אמרתי לה שאני לא מסוגלת, היא אמרה שאני חייבת. "כדאי לשתינו שאני לא אהיה ליד נשק עכשיו. אני רצינית". רק אז היא עזבה אותי, ומה אם לא הייתי מוצאת את הכוח להגיד את המשפט הזה מפורשות. מה אם היו מכריחים אותי לשבת לבד בחושך בעמדת שמירה, רק הנשק ואני.

אחרי שניסיתי להתאבד אפילו לא סיפרו להורים שלי מה קרה. אף אחד לא חשב להתקשר אליהם ולספר להם מה עובר עליי, ואני עוד לא הצלחתי לצעוק, ידעתי רק לבכות. באותו סופשבוע יצאתי עם חברה. אני זוכרת את עצמי נכנסת לתא שירותים ופתאום מקבלת פלאשבק שלי עומדת על המעקה. התקף חרדה. אני לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לזוז. יושבת בתא שירותים ומנסה להרגע. אותה חברה היום קצינה בצבא, משרתת בקרבי. "מלח הארץ", לפי הפרמטרים של המדינה הזו. כל מה שחשבתי שאני לא.

עברו בערך שבע שנים מאז אותו היום שבו ניסיתי לקפוץ. שבע שנים בהן כמעט ולא סיפרתי לאף אחד את הסיפור הזה. לא חשבתי שאצליח לכתוב מה היה שם, בטח שלא לפרסם. לא סיפרתי אפילו לעצמי עד עכשיו מה היה שם, אבל כל סיפור של התאבדות של חייל או חיילת שהמתפרסמים בתקשורת תופס אותי לא מוכנה מחדש. זו תופעה כל כך מושתקת, כל כך מבישה. מאז הגן דיברו איתי על מה שאעשה בצבא. על זה שבטוח אהיה קצינה. יש לי אפילו תמונה בבית של ההורים עם קצינה באחד מימי העצמאות, הכובע שלה מונח מרושל על הראש שלי ושתינו מצדיעות. הפחד מלהשתמט, הפחד מלהיות אחר בחברה. הפחד שלא להיות חלק. מה אנשים יגידו.

> "האמת לא חשובה רק עבור מי שיש לו מה להסתיר"

סטטיסטיקת המוות

המערכת לא מבינה, תפקידה הוא להילחם. לנצח. לא להכיל את הלוזרים שלא מסוגלים להתמודד איתה, אלו שבסוף מתאבדים. עוד חיילים שנכנסו לסטטיסטיקת השכול ונעמוד לזכרם בצפירה. ילדים שהלכו סתם. שזעקו והראו מצוקה במערכת שרוצה לראות רק גבורה. אלו שהוטרדו, אלו שהתביישו ללכת לקב"ן. ובכלל, כדי להגיע לקב"ן, צריך להתעקש. צריך להלחם כדי לקבל עזרה, שלרוב לא עוזרת, ולמי יש כוח להילחם בכלל. כל סיפור של התאבדות בצבא גורם לי לדמוע על ילד צעיר שכל חייו היו לפניו, על ילדה צעירה שלא יכלה יותר. על אלו שחזרו עם סיפורים וסיוטים ולא זכו למענה הראוי. יש יותר מדי, הרבה יותר מדי, מהסיפורים שלהם, מהמוות שלהם. יש יותר מדי, הרבה יותר מדי, הורים שלא מבינים וקצינים שלא מעוניינים להבין.

המערכת לא מבינה כי היא מתייחסת לחיילים וחיילות עם קשיים נפשיים כמו שביטוח לאומי מתייחס למקבלי קצבאות. בגלל שיש אחד או שניים שמנסים לרמות את המערכת, אז זה אומר שכולם רמאים. כולם מעמידים פנים כדי לשפר את התנאים שלהם או לקבל משהו, אין להם קשיים אמיתיים.

לפי נתוני מחקר שערכה רב־סרן לאה שלף, מפקדת המרפאה לבריאות הנפש של חיל האוויר, בשנת 2009 היו 188 ניסיונות אובדניים, שליש מהם על ידי נשים. האם אני חלק מ- 188 הניסיונות האובדניים? לפי נתונים שפורסמו בעיתון "הארץ", משנת 2007 עד שנת 2013, 124 חיילים התאבדו בשירותם הצבאי ובין השנים 2002- 2012 התאבדו 237 חיילים. חמור מכך – משנת 2009 ועד שנת 2011 , סיבת המוות העיקרית של חיילים הייתה התאבדות.

באחת מהכתבות שקראתי כשחיפשתי נתונים על התאבדויות בצה"ל, נתקלתי בטוקבק מצמרר של אמא לחייל שהתאבד בצבא:

"טייס, על זה הוא נכשל. כמה ימים אחרי הוא קיבל מכתב לא להתייצב לגיבוש – שהוא לא מתאים. הם ידעו שהוא לא מתמודד עם כישלונות, שהוא עלול לפגוע בעצמו, "אופי עם קווים נרכיסטים" היה כתוב. אבל הם לא העבירו את זה הלאה, רק שלחו אותו לחיל אחר שיתאבד שם. וזה מה שהוא עשה. ולנו לא אמרו כלום, כי הוא שייך לצבא והם לא מדווחים על מצבם של החיילים, אפילו לא להורים. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב אבל לא הבנתי עד כמה, כי בסך הכל זה צבא, זה לא תמיד קל. לא ידעתי שמתאבדים בצבא. זה סוד. אף אחד לא אמר לי. גם כשזה קרה, חשבתי שאני היחידה, שכולם מתים גיבורים ורק הוא התאבד. חשבתי שנכשלתי באהבתי אליו, שלא ראיתי, שלא ידעתי לשאול את השאלות הנכונות, להקשיב לשקט שלו".

אלו לא סיפורי הצבא שהמערכת רוצה שנספר ביום הזיכרון, על אלו שהלכו סתם, שהרג אותם האויב מבפנים. כל שנה שמתפרסמים הנתונים אני מנסה בכוח שלא לחשוב על רחלי. על החניכה שלי מהצופים שגם ירתה בעצמה. אני מדחיקה. מדחיקה שאם לא היו תופסים אותי, שאם הייתי קופצת, אולי הייתי שוברת כמה עצמות ואולי הייתי היום חלק מהסטטיסטיקה.

לואיס ברנדייס אמר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". תופעת ההתאבדויות בצה"ל צריכה לצאת מהצללים, לכן יצאתי גם אני מהצללים ושיתפתי את הסיפור שלי. כדי שההורים ששולחים את ילדם לצבא ידעו שגם לאנשים החזקים ביותר יש את הרגעים החלשים שלהם, שלא כולם מתאימים למערכת. כדי שמפקדים יגלו רגישות ולא יערימו אינסוף מכשולים כדי לקבל עזרה נפשית וכדי שאותם חיילים ידעו שהם לא לבד. הצבא צריך לפרסם נתונים מעודכנים באתר שלו ולעקוב אחרי ניסיונות אובדניים. לפרסם את התוכניות שלו ולאפשר ביקורת ציבורית, לספר להורים על המצב של ילדיהם, לא לראות ניסיון התאבדות כ"פגיעה ברכוש צה"לי".

> למה הם עושים אירוע זיכרון למחבלים?

**

ככל הנראה הטקסט הזה הוא היחיד מסוגו שפורסם ברשת, לפחות לפי החיפושים שלי. כל כך הרבה מיתות אבל מי ששרד כדי לספר כנראה יהרוג כדי שלא ידעו את הפרט הזה עליו. גם אני הייתי ככה, עד יום הזיכרון האחרון, שבו נעמדו עוד משפחות מעל 15 קברים של חיילים וחיילות שככל הנראה התאבדו בשנת 2016 בזמן שירותם הצבאי, על פי נתונים שמסר דובר צה"ל בתגובה לפניית שיחה מקומית. מספרים כל כך גדולים לתופעה כל כך מושתקת, שההשתקה שלה רק תגרום לחוסר מודעות ומוות סתמי נוסף, כזה שיכול היה להימנע. אז החלטתי שדי, הגיע הזמן לדבר על זה, גם אם יש בי פחד מאוד גדול מההשלכות עליי בפרסום הפוסט הזה, שיעלה בכל פעם שיחפשו את השם שלי ברשת או יחפשו "התאבדויות בצה"ל". הפחד הזה שיתק אותי עד עכשיו, אבל אם לפי הנתונים רבע מחללי הצבא בעשור האחרון התאבדו, אני לא יכולה לשתוק יותר. היום אני בוחרת לשים את הבושה בצד בשביל הסיכוי להציל את הבאה שרוצה לקפוץ או לירות בעצמו.

> הקו החם של עמותת "בשביל החיים", ששמה לה כמטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ולתמוך במשפחות שיקיריהן התאבדו.