והגדת לבנך: השלב הבריא בין חינוך פרעוני לבית הספר
מצוות "והגדת לבנך" משקפת שלב בתולדות החינוך, שבו היו לעמים סיפורים מכוננים שעברו מדור לדור באמצעות ההורים. עד שהגיעו בתי הספר
מתרבות מצרים העתיקה נותרו עדויות לקיומם של שני בתי ספר: בית ספר לשליטים, ובית ספר לסופרים. לשאר הילדים לא יוחסה חשיבות של ממש, והם התחנכו באופן חופשי בידי הוריהם.
עם השנים צומצמו החופש של ההורים לחנך והחופש של הילדים להתפתח. תחילה באמצעות מצוות "והגדת לבנך", אחר כך באמצעות מצוות "ושיננת לבנך", ולבסוף באמצעות "תקנת בית הספר" שהוציאה את הילדים מהבתים. ככל שייחסו חשיבות רבה יותר לתקופת הילדות, כך צומצם החופש של ההורים והילדים. לקח חג הפסח הוא להישאר בשלב "והגדת לבנך".
בית הספר למנהיגים נאמנים
לסיפור אודות משה, שגדל והתחנך בארמון פרעה בטרם נעשה מנהיג, יש גרעין מן המציאות של תרבות מצרים. ככל שידוע, הילדים של השליטים מהערים והממלכות שהיו תחת שלטון האימפריה המצרית, נלקחו מבתי הוריהם, וקיבלו את חינוכם בארמון פרעה. עדות לכך שרדה בכתובת על קירות קברו של כהן האל אמון מימיו של פרעה תחותמס השלישי, משנת 1450 לפני הספירה לערך. כך כתוב שם:
עתה, הילדים של השליטים והאחים שלהם הובאו כבני ערובה למצרים. וכאשר אחד השליטים האלה מת, המלך נהג למנות את בנו במקומו.
במהלך אלים של הוצאת הילדים מבתי הוריהם, השיג פרעה שתי מטרות: הוא חיזק את הנאמנות של שליטי הערים, משום שילדיהם נמצאו תחת חסותו כבני ערובה בארמונו. בנוסף, הילדים למדו את התרבות המצרית ואת סדרי השלטון והתחנכו לנאמנות למלך, כהכנה ליום בו ירשו את תפקיד הוריהם.
בית הספר לסופרים צייתנים
בית ספר נוסף שפעל בארמון פרעה היה בית הספר לסופרים – אלה שלמדו קרוא וכתוב. על גבי פפירוסים אחדים שנמצאו במצרים כתובה הפואמה של הסופר המצרי חתי דוא-וופ, המוביל את בנו הצעיר פפי לבית הספר. בעודם שטים על פני הנילוס בדרכם לארמון המלך, הסביר האב לבנו את חשיבות ההכשרה שהוא עומד לקבל:
אני מושיבך בבית ספר יחד עם בני הגדולים, כדי שתתחנך ותקבל הדרכה לקראת התפקיד הנעלה הזה. קרא בשקידה בספר. בחשבך בשתיקה, אל תשמיע הגה, אל תהייה נרפה אף יום אחד, אחרת תספוג מלקות. אזנו של הצעיר יושבת מעל שכמו, והוא שומע כאשר מלקים אתו.
> החיים, המוות והלשון בחג החירות
הסופרים תיעדו בכתב את קורות הממלכה, את דברי האלים, את החוקים והתקנות, ואת מסמכי המדיניות והמסחר. לכן, ההכשרה שלהם כללה צייתנות מוחלטת למלך. נאמנות השליטים וצייתנות הסופרים התאפשרה בזכות חינוך רווי אלימות: הוצאת הילדים מבתי הוריהם וחינוך באמצעות מכות ועונשים פיזיים.
מזלם של מרבית הילדים, שהם לא נחשבו ראויים לחינוך, והם גדלו בר בבתי הוריהם. זאת נקודה חשובה, שעוד נחזור אליה: ילדים שלא נחשבו ראויים היו ילדים חופשיים.
והגדת לבנך מול ושיננתם לבנך
ברירת המחדל הייתה החינוך בבית. בחוג המשפחה למדו הצעירים את שפת הדיבור ואת מנהגי המקום, את האמונות והמסורות ואת מלאכות היקום היומיומיות. החינוך בבית היה בתחילה חינוך חופשי. כל משפחה העבירה את התרבות לילדיה על פי הבנתה ומנהגיה. אולם התהליך ההיסטורי הוא של צמצום חופש הפעולה של ההורים, והוא מקבל ביטוי בתורה.
המצוות הראשונות, שמופיעות בספר שמות יב'-יג', קשורות לסיפור יציאת מצרים ומתייחסות ללוח השנה, לזבח פסח ולדיני בכורות. בין השאר מוזכרת המצווה "והגדת לבנך". מה צריך לומר לבן? צריך לספר לו את סיפור יציאת מצרים, שהוא סיפור ההתהוות והתקומה של העם. חינוך ההורים בשלב זה אינו עוד חינוך חופשי, אלא הוא מקבל מעמד של מצווה דתית, שחובה לקיימה. גם תוכן החינוך אינו חופשי, אלא מוגדר במפורש: סיפור העם.
המצוות המאוחרות ביותר, המופיעות בספר דברים פרק ו', עוסקות בעיקרי האמונה היהודית: מצוות אחדות האלוהים (ה' אלוהינו ה' אחד) ומצוות קבלת האמונה ללא פקפוק (לא תנסו את ה'). אליהן מוצמדת מצוות החינוך: "ושיננתם לבניך". מה צריך לשנן לבנים? את עיקרי האמונה ואת האיסור לשאול שאלות.
אני מציע לשים להבדל בין שני השלבים: בשלב המוקדם נדרשים ההורים לספר סיפור מיתולוגי על ימי הראשית. השלב השני הוא תקיף הרבה יותר – כאן מצווים ההורים לשנן לילדיהם אמיתות מוחלטות, שאסור לחרוג מהן.
> משרד החינוך מסרב להבטיח לתלמידים ממשפחות עניות גישה לספרי לימוד
לחזור לחינוך הביתי ההורי. "והגדת לבנך". אילוסטרציה (צילום: Flickr, Perpetual sunset, cc by-nc-nd 2.0)
מי ראוי לקבל חינוך?
באמצעות המצוות שהוזכרו, חדרה הממלכה אל המרחב המשפחתי, חייבה את ההורים לחנך את הילדים והגדירה על מה ולמה לחנך. ועם זאת, החינוך נותר בסמכות ההורים, והתקיים בחוג המשפחה.
רק כדי לסגור את הסיפור, אני חייב לקלקל אותו, ולהציג את שלב ההתפתחות הבא. בתלמוד הירושלמי מוזכר רבי שמעון בן שטח, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, שתיקן תקנה: "שיהו התינוקות הולכין לבית הספר". זהו האזכור הראשון של צמד המילים בעברית: בית וספר. בית במובן של המשפחה, שהיא מקור הסמכות בעולם העתיק; וספר במובן של ספר הקודש או ספר החוקים, כלומר הסמכות שמחוץ ומעל ההורים. בתלמוד הבבלי מוזכרים הדברים בנוסח שונה:
בתחילה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, ומי שאין לו אב – לא היה למד תורה. [..] עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.
לפי הכתוב, הוצאת הילדים מבתי הוריהם לחינוך ציבורי משותף, נעשתה בגלל שחלק מהם היו יתומים ולא קיבלו חינוך. ההסבר הזה אינו מספק. אם חלק מהילדים לא למדו תורה, מדוע היה צורך להכניס לבתי הספר את כל הילדים כולם? התשובה שאני מציע חוזרת אל החשיבות שיוחסה לילדים.
כמוזכר לעיל, בתחילה מרבית הילדים לא נחשבו ראויים כלל לחינוך ולכן זכו לילדות חופשית. בשלב מתקדם החברה התייחסה לכל הילדים, ואפילו ליתומים ולזנוחים שבהם, ולכן היא כפתה עליהם חינוך. ואם אכן חשוב לחנך ילד, הרי שלא ניתן להשאיר זאת לשיקול דעתם של ההורים, ויש להוציאו לבית הספר.
מוזר הדבר שדווקא מרגע שמייחסים לילדים ערך אנושי, פועלים נגדם באלימות – מוציאים אותם מבתי הוריהם וכופים עליהם תכנים ואמונות. בהקשר זה נשים לב שכל הסיפור ההיסטורי מתייחס לבנים ממין זכר בלבד. בנות טרם נחשבו אז ראויות לחינוך, ולכן הן זכו לגדול בחופשיות עוד מאות שנים קדימה.
והגדת לבנך – חג חינוך הורים
לסיכום, שלב "והגדת לבנך" נראה לי שלב חיובי ביותר: מצד אחד יש סיפור משותף שחשוב לספר אותו לילדים, דבר המעיד על הענקת ערך וחשיבות לתקופת הילדות. מצד שני, הזכות והסמכות לספר את הסיפור היא בידי ההורים, כל משפחה עם המנהגים והדגשים שלה. במונחים של היום, הסיפור שקול כנגד לימודי הליבה המשותפים, ואילו חירות החינוך בידי ההורים, שקולה כנגד הרב תרבותיות. אני בעד.
עצוב הדבר שככל שמייחסים חשיבות לתקופת הילדות, כך פועלים נגדה באלימות. אולי זה צריך להיות לקח החג – שנישאר בשלב "והגדת לבנך" ולא נתדרדר אל "ושננתם לבנך" ותקנת בית הספר. חג חינוך הורים שמח.
* התכנים בפוסט מתוך ספרי: בית או ספר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
