וינשטיין, תגיד לנו שאנחנו צודקים, תגיד שאנחנו מוסריים

כותב אורח: איאד שלאבנה

לפני מספר שנים התיישבתי, יחד עם חבריי לעבודה, לארוחת צהריים עם עובד חדש במחלקה, א', סטודנט שהשתחרר מהצבא זמן קצר לפני כן. במהלך הארוחה שאל אחד מיושבי השולחן את א' על שירותו הצבאי וזה סיפר לנו בקור רוח כיצד היתל במשטרה הצבאית כאשר זו תישאלה אותו בגין אירוע שהתרחש במהלך השירות בשטחים. "הרגתי ערבי", הוא סיפר בלי להניד עפעף, "סתם ערבי, לא איזה מחבל. ערבבתי אותם והם ירדו ממני". רציתי לשאול עוד על הנסיבות, אך שאר יושבי השולחן לא רצו להטריח את עצמם בשאלות מוסריות קשות ומיד עברו לשאלות קלות יותר כמו "מכיר את שלומי מהגדוד?"

המקרה של א' אינו יוצא דופן. לציבור בישראל אין עניין בנבירה בשאלת מוסריותו של הכיבוש ומתן הדין על פשעים הנעשים בחסותו. גם לא אם המעשים מתועדים וברורים. לא באמת משנה אם המעשים תועדו אם לא. בכל אירוע בו אזרח פלסטיני "מוצא את מותו", קל לדווח כי היה נסיון פגיעה בחיילים, הציבור שומע ומאמין לכל מילה, אין צורך לחקור, אין צורך לשאול. ואם הציבור רואה בעיניו את שהתרחש, כמו במקרים של הריגתה של הנערה הדיל אל השלמון לעיני המצלמות במחסום בחברון, מצטרף המקרה לשורת אירועים בהם הציבור רואה, אך מסרב להאמין. כך גם היה עם הריגתו של השופט הירדני במעבר אלנבי בשנה שעברה, כאשר צילומי האבטחה נעלמו כלא היו. הירי במפגינים בביתוניא במאי בשנה שעברה, אל מול עיני המצלמות, זכה כמו רבים מהצילומים לכינוי המכובס, "ערוך מגמתית". עדויות, תמונות, צילומי וידאו, אפילו עדויות של חיילי צה"ל עצמם, זוכים היום להתעלמות מוחלטת מצד ערכי המוסר של הציבור. "ערבי מת, זה ערבי שהגיע לו למות".

> מול סימני השאלה, הצבא חייב לפרסם את תיעוד הירי בצעירה בחברון

היתר מוסרי, לא משפטי

בימים בהם דורשת הממשלה מהיועץ המשפטי שיתיר ירי צלפים במיידי אבנים, נשאלת השאלה, מדוע לאחר מותם של אלפי הרוגים פלסטינים, בהם ילדים רבים, נדרש הכשר משפטי לירי? נכון, יש הבדל משפטי בין ירי במפגינים בשטחים לבין ירי במפגינים בשטחי ישראל (למרות שנשמותיהם של 13 מפגינים ערבים מאוקטובר 2000 יחלקו על כך), אך מעבר לייבוא של פרקטיקות צבאיות מהשטחים אל תוך גבולות הקו הירוק, מנסה הממשלה לייבא גם את הפרקטיקות המוסריות, מה שמותר בשטחים, מותר גם בישראל. מי יודע, ייתכן ובעתיד ישמשו הפרקטיקות הללו גם כנגד מפגינים יהודים, תשאלו את דפני ליף על המעצר הלא חוקי שלה בהפגנות 2012 .

אך כנראה שלא להיתר המשפטי זקוקה הממשלה, כמו שהיא זקוקה להיתר המוסרי. לא בעבור הגנה משפטית מחפשת הממשלה את אישורו של היועץ המשפטי, אלא בעבור היכולת של הציבור להמשיך הלאה בחייו, לתת לכיבוש להתנהל ללא הפרעות. הרי תמיד ניתן לומר שהיורה נמצא בסכנת חיים ברורה ומיידית (למרות אינספור צילומים שמראים דוגמאות מנוגדות), אך לא תמיד ניתן להסביר זאת לעולם ובעיקר לא לנפשו של הכיבוש הנאור. הממשלה אומרת לווינשטיין, "תאמר לנו שמה שאנחנו מתירים הוא בסדר, הוא צודק, הוא מוסרי, תן לנו לתפור תיק לכל אחד מהמתים". הציבור והממשלה מאמינים כי הצדק עמם, ואם הצדק לא עמם, או שיתכחשו אל המקרה (כמו בטענות כי רצח אבו ח'דיר הוא פשע שנאה הומופובי וכי משפחת דוואבשה נרצחה במסגרת סכסוך משפחות) או שיכופפו את הגדרת הצדק.

לא תמיד היה הציבור אדיש כל כך, לפחות לא למראית עין. לפני כ-31 שנים, התפוצצה פרשת קו 300 בה השתלטו כוחות הבטחון על 4 חוטפי האוטובוס, לכדו שניים מהם בחיים והרגו אותם לאחר מכן. ההודעה שיצאה לתקשורת הייתה כי כל ארבעת החוטפים נהרגו במהלך פעולת החילוץ, אך כשפרסם צלם העיתון "חדשות", אלכס ליבק, את תמונת אחד החוטפים בחיים, החלה סערה ציבורית ומשפטית סביב השאלה האם יכולה מערכת הבטחון להורות על הוצאתו להורג של אדם ללא משפט.

מיותר לציין שבימים אלו, פרשה כמו פרשת קו 300 לא הייתה זוכה לסיקור תקשורתי, בטח לא משמעותי, שכן כבר נסללה צדקת הדרך המשפטית אל חיסולים ללא משפט, על ידי בג"צ (השמאלני?) ועמה גם תמיכת הציבור בכל מה שישקיט את נפשו. הציבור מבקש מהממשלה ומבית המשפט שיתנו לו לישון בשקט. הוא לא מבקש שהמדיניות תשתנה, אלא שתוכשר, שתהיה קלה לבליעה, שלכל מקרה של ילד שנהרג בעזה יימצא צידוק מוסרי, משפטי, כזה שיניח את הדעת.

> רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש

"במלחמה כמו במלחמה"

הציבור בישראל חי בדיסוננס קוגניטיבי מתמיד. אנשים נהרגים השכם והערב, אך המוסר לא מאפשר לקבל את העובדות ועל כן מבקש לשנות אותן. "תנו לי צידוקים", אומר הציבור הישראלי, "תאמרו לי שאני טוב ומוסרי וצודק", "תרגיעו אותי ותגידו לי שלא הייתה ברירה". הציבור מבקש מהממשלה וממערכת המשפט ואלו מרגיעים אותו ומסייעים לו להתמודד עם הדיסוננס. אם לציבור קשה להסביר לעצמו כיצד נהרגו מעל ל-500 ילדים בעזה, יבקש הציבור לתפור תיק לכל אחד ואחד מההרוגים. כולם מעורבים, יאמר לעצמו הציבור בישראל, כל ילד שנהרג בעזה היה מעורב בעקיפין, או שהוסתרה תחמושת בביתו, או שנורו טילים מגג ביתו, או שהשכן החזיק נשק. ייתכן והיו מקרים כאלו, אך המספרים גדולים מכדי לשכנע שכל ילד בעזה ישן עם תחמושת מתחת לכרית. הציבור לא מסוגל לעכל סיטואציה בה חפים מפשע נהרגו, על כן הוא מבטל את חפותם של ההרוגים, זה הרבה יותר קל מאשר לבקש תשובות מהצבא ומשמעותית קל יותר מלהתמודד עם אותן התשובות.

אם ישתכנע הציבור בישראל ויגלה מקרים בהם נהרגו ילדים ששיחקו כדורגל על חוף הים, ישכנע את עצמו שאכן היה מדובר בטעות, אך "במלחמה כמו במלחמה", מדובר במחיר שילדי עזה חייבים לשלם. הציבור בישראל ירד עד לדרגה בה יאמר לעצמו כי "במילא מדובר במחבלים לעתיד" כאשר לא ימצא שום צידוק אחר. הוא יאמר לעצמו שהייה מדובר במבצע כירורגי וכל היעדים נבחרו בפינצטה, למרות ירי של מעל ל-6000 פגזי טנקים ומעל ל-2000 גיחות של חיל האויר. ההכחשה יורדת עד לרמות של הגחכת הציבור כשנזכרים בדיווחי התקשורת על מותם של 9 אנשים על סיפונה של המרמרה כאשר זו דאגה להדגיש שחיילי צה"ל פשטו על הספינה כשברשותם רובי צבע, איש לא שאל כיצד מתים מרובי צבע.

הלגיטימציה הניתנת לכיבוש ולמחיר הנלווה אליו אינה חדשה, היא גם אינה ייחודית לישראל, היא חלק מהטבע האנושי, כמו רופא שמעשן. כאשר רצה בוש הבן להימנע מביקורת על המחיר שמשלמת ארה"ב במלחמות בעיראק ואפגניסטן, אסר על התקשורת לפרסם צילומי ארונות המתים השבים לקבורה בארה"ב. בוש הבין שכדי לקבל לגיטימציה למלחמה, יש להסתיר את ההשלכות שלה מעיני הציבור, שכן מלחמה רחוקה, פיזית ותודעתית, היא קלה יותר לניהול. נראטיב מטעם הממשלה, לעומת זאת, מטבעו, נועד לפשט את הדברים, לתאר מלחמה של טובים מול רעים, בני אור אל מול בני חושך, ללא פשעים, ללא דילמות. יפי הבלורית והתואר אל מול הערבושים שרוצים לזרוק אותנו לים.

דוריאן גריי הישראלי

הציבור ער למתרחש, הוא פשוט מבקש שלא להיות מודע. תקשורת בה רוני דניאל מדווח היא הרבה יותר קלה לעיכול מערוצים זרים המראים תמונות מזוויעות, ובמילא, אומר לעצמו הציבור, "העולם נגדנו". אם בעבר ביקש הציבור הסברים למותם של חפים מפשע, היום הוא מבקש תירוצים. כיסוי התחת מגיע לא רק מצד הצבא, הציבור מבקש אותו, "אל תעמתו אותי עם האמת" הוא אומר, כמו אם שמבקשת שלא יספרו לילדיה שהשניצל שלהם עשוי מבעל חיים שמת, האמת קשה לבליעה וכל נבירה בה מקשה את החיים. כל דיווח על הרוג פלסטיני במחסום הופך אוטומטית לדיווח על נסיון פיגוע, איש לא מבקש את הפרטים, איש לא מבקש את הצילומים ואם יימצאו צילומים המפלילים את המדיניות, יאמר לעצמו הציבור כי מדובר בעריכה מגמתית, כאילו שלכיבוש אין מגמה והיא אינה הרסנית ואלימה, הצבא מספק תירוצים והציבור ישן בשקט. שלם עם עצמו.

כמו בסיפור על דוריאן גריי, בו מוסריותו המידרדרת של הגיבור אמנם מכערת את תמונתו אך גם משמרת את תפיסתו העצמית כאילו הוא היפה באדם, מסתיר הציבור את התמונה, מכסה אותה, אך שומר אותה כסם חייו, סם חייו של הכיבוש. על הציבור הישראלי להביט בעיניו במראה, לקבוע גבולות ברורים לגבי מוסריותו, מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, על מה נותנים את הדין ועל מה לא. לא משום שהעולם מתבונן, אלא משום שהנפש של אנשים שמתיימרים לראות עצמם כמוסריים, מודאגת. אולי בתוך אותה מראה, יבחין הציבור בישראל שאין לגיטימציה לכיבוש, שלא ניתן להלבין אותו, שלא ניתן לכבס אותו ושרק בסיומו יחדל הדיסוננס מלהתקיים.

איאד שלאבנה הוא בוגר תואר ראשון בניהול מאוניברסטית בן גוריון ובוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קולורדו, בולדר. עבד בשוק ההון בישראל ובמחקרי שוק בענפי הטלקום ומיזמים חברתיים בארה"ב. רץ למרחקים ארוכים, ומאמין שברחובות נמצאות שתי הפלאפליות הטובות בעולם.

> בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן