ויקטוריה יודעת: סיפור-מסה קצר

כותבת אורחת: רלה מזלי

רחוב סוקולוב פינת שדרות ביאליק, רמת השרון, 6.50 בבוקר, יום שני

היא יודעת לאן היא הולכת לא יכול להיות שהיא לבושה ככה והיא לא יודעת לאן היא הולכת. בשעה כזאת. לבושה ככה עוד לפני שבע בבוקר ביום שרב מטורף עומדת בשמש על אי-תנועה. אולי היא הייתה באיזה מסיבה כל הלילה ורק עכשיו היא חוזרת הביתה עדיין בתוך הבגדים של המסיבה. אולי היא הלכה מהמסיבה או אולי מהקונצרט או מההצגה למאהב שלה והייתה כל הלילה שם או למאהבת שלה והייתה כל הלילה שם. אולי היא הלכה למסיבה או לקונצרט עם חברה טובה ואחר-כך הן הלכו לבית קפה ואחר-כך לבית של החברה באמצע העיר, קרוב לקפה ולאולם, והיא כבר נשארה לישון שם ורק עכשיו היא חוזרת הביתה בשמש הקשה.

היא נראית כמו מישהי שלא הייתה בבית כל הלילה. קצת לא מאופסת, כאילו שהיא לא ממש ממוקדת בכיוון. כמו שאני מרגישה כשאני רואה אותה אבל מהצד השני של הלילה – אחרי שינה לא טובה כמו רוב השינות של רוב הלילות שלי בשנים האחרונות של סוף הווסת גיל המעבר, קמה בבוקר לא מאופסת, לא ממוקדת, לא בכיוון וכבר בדרך שלי למטלות הנהיגה והעבודה והסידורים המחזוריים עם מוח שנשאר מאחור עוד לא ער. אולי אנחנו נפגשות – היא בדרך לשינה ואני בדרך לערות באותו אזור של לא-ערות ברגע של אי-תנועה.

הבגדים שלה, כמה שהם כאלה מפוארים כמעט ממחסן תחפושות של "הבימה", הם גם קצת פרומים, לא ממש קרועים אבל משהו מקווצ'ץ' בהם. משהו לא מוקפד, לא מסתדר בשכבות הדרמטיות של מלמלה שחורה עשירת חרירים כמו זאת של הבובה הרקדנית-פלמנקו ששמרתי המון לא מוסבר של שנים אחרי שאמא ואבא הביאו לי אותה מספרד כשהייתי קטנה, מעל משי או סאטן שחור ובחיתוך הנמוך מאוד בין השדיים.

במבט דרך החלון של האוטו בדרך לפגישה עם מישהו שרצה שאני אתרגם לו מאמר שחששתי שאני הולכת להגיע אליה מאוחר, לא יכולתי להבחין אם זה סאטן או משי ולא הצלחתי לאתר בדיוק מה סתור. בתחושה שלי היו שכבות מונחות לא ישר אחת מעל השנייה, בסטייה אחת ביחס לשנייה וביחס לגוף כך שכל השמלה התפתלה הצידה ובאלכסון מסביב לגוף, עם החצאית המתנפחת מאוד בדיוק מתחת למותניים וסביב הירחיים והבטן, שהגיעה עדיין מאוד נפוחה עד למדרכה המלוכלכת וטאטאה אותה בקצות המלמלה השחורה, ועם המחשוף העמוק מסביב לכתפיים ועם העליונית-מחוך שמרימה גבוה קדימה את השדיים הגדולים המקומטים בבירור. בבירור למרות שבפועל לא יכולתי לראות את פרטי העור בחלק העליון – החשוף – של השדיים דרך השמשה הסגורה שלכדה בפנים אוויר קריר של מזגן כבר כל-כך מוקדם בבוקר, ועוד ממרחק של שניים-שלושה מטר מהאי-תנועה שהיא עמדה עליו.

את האיפור כן יכולתי לראות, למרות השמשה הלא נקייה כי לא רחצתי את האוטו בטח איזה חודשיים או יותר והיו עליה אבק ועקבות של לשלשת ציפורים שקצת נמרחה על הזכוכית כשלחצתי על כפתור השפריץ והפעלתי מגבים, ביחד עם עקבות נזילות המים שנזלו בחזרה למטה ברגע שעצרתי ברמזור אחרי שכבר הפסקתי את המגבים. היא נראתה מסונוורת-שמש ולא היו לה משקפי שמש. היה לה איפור שחור מאוד שדמיינתי בקצה האצבע שלי את הסמיכות הדביקה שלו. פס חזק מסביב לכל עין, גם על העפעף העליון וגם על העפעף התחתון מעל ומתחת לריסים שגם הם היו עטופים בשכבת שחור. עיניים מאוד כהות, עפעף עליון מקומט בעליל, עפעף תחתון שקית נפוחה מעייפות העור המבוגר וגם מזה שהיא אולי לא ישנה בלילה או לא חזרה הביתה לישון במיטה המוכרת, הנוחה שלה אחרי המסיבה.

הערצתי אותה. איזה אומץ יש לה. איזה אומץ להתלבש ככה כמו בובה רקדנית-פלמנקו עם איפור של חנה רובינא ב"הבימה" לאור היום על אי-תנועה. איזה אומץ מחשוף דרמטי עם עור שדיים מקומט עם כל רוחב הגוף השמן שלה. איזה יופי! כל-כך נוכחת ובוטחת ראיתי אותה אפילו שפגשתי אותה באיזור האי-איפוס; שלה לקראת שינה שלי לקראת ערות. אפילו שאולי היא מישהי אחרת לגמרי מהאשה שאני רואה דרך השמשה המלוכלכת שלי. אפילו שזה אולי סיפור עלי ולא עליה. איזה אומץ! אומץ. לא שגעון. לא טירוף. לא היאחזות נואשת בשריד שנשאר מהעבר שלה. אפילו שאפשר לספר אותה לראות אותה בכל הגרסאות האלה. אני ראיתי איך הגב שלה פתוח, לא מתכופף בהתנצלות, לא מתעגל כדי להסתיר שום דבר. ראיתי איך הכתפיים שלה פתוחות ישר הצדה, שמחות. ראיתי איך היא נושאת עליהן את הראש שלה, גאה, נינוח. ראיתי אותה יודעת מה היא רוצה, איך היא רוצה להיראות, מה היא אוהבת, איך היא אוהבת את עצמה. אוהבת את עצמה. יודעת ולא מתפשרת, לא ממתנת. דרמטית תיאטרלית במלוא הרוחב והכובד והגיל שלה. לא משאירה בארון את השמלה ההיא לאירוע שאף פעם לא קורה, לובשת, מודדת מנסה, מתלבטת מורידה – שוב – בפעם השלוש-מאות כי היא לא תתאים בתוך שמלה כזאת. לא משאירה בארון את הפנטזיה ההיא של הבלרינה-נסיכה- פאם פטאל-פיה שחורה-מלמלה-תחרה-משי-סאטן-חרירים-שכבות-כיווצים-נפח. יודעת איך ללבוש מה שהיא רוצה ומיידעת גם אותי. את כולם. את כל מי שעוצר ברמזור בשרב.

גם אני לבשתי את השמלת-טריקו השחורה שלי כשהיה שרב. לבשתי אותה בלי לחשוב בכלל על הפתח הגדול בגב. כבר עשרות שנים שלא לבשתי חזיות ורוב הזמן הפסקתי לזכור שאני לא לובשת חזייה ושאולי ישימו לב. התרגלתי כבר ממש מזמן לא ללבוש אף פעם שום דבר צמוד, שום דבר אפילו קצת שקוף, כדי שהפטמות שלי וקו המתאר של השדיים הלא מוחזקים לא ייראו יותר מדי בבירור. במילא לא אהבתי דברים צמודים ודברים שקופים. ולא אהבתי להיות ערה מדי לקו המתאר של הגוף שלי שאנשים אחרים עלולים להתמקד בו בתוך הבגדים. לא אהבתי להיות ערה מדי למבטים של אחרים ברוב החלקים של הגוף שלי. בעיניים, בסדר, אז לפעמים איפרתי אותן קצת. בראש בסדר, אז סיפרתי את השיער מאוד קצר ולפעמים בתספורת קצת משוגעת. ברגליים בסדר, אז נעלתי נעליים צבעוניות ולא-סימטריות ומצחיקות-יפות. זה לא שוויתרתי לגמרי על מבטים של אחרים כדי לפסל במרחב את הממשות של הנוכחות שלי. אבל רציתי אותם רק בצורה שלא תגביל את הנוחות שלי, שלא תעורר את המבוכה של גוף-אשה שתמיד אורבת שלי. אז הקפדתי כבר עשרות שנים לטשטש את קו המתאר של רוב הגוף שלי בתוך הבגדים. ורוב הזמן שכחתי שאני בלי חזייה.

לבשתי את השמלת-טריקו השחורה ביום שרב כשהלכתי ללמד קבוצה של מנחות קבוצות להעלאת מודעות פמיניסטית. כבר הכרתי את הקבוצה ואהבתי אותה. אהבתי את השעורים איתה. לא הייתי המורה. הצעתי כל פעם נקודת התחלה ומסגרת אפשרית למהלך של שותפות. למדנו ביחד, כל אחת מכל השאר. הבנתי מהשיעור הראשון שאני לא צריכה לברר עם אף אחת מהנשים האלה איזה הנחות רקע מביאות אותה למסקנות כל-כך שונות משלי, כי הן היו כבר מזמן פמיניסטיות עם השקפות והנחות רקע דווקא דומות מאוד לשלי. לא לימדתי אותן פמיניזם. ביררנו ביחד איך להבהיר עמדות פמיניסטיות ואמונות והתנהגויות פמיניסטיות לנשים אחרות שבחרו להשתתף בקבוצות שהן הנחו. שיתפנו אחת את השנייה ברעיונות, בדרכי עבודה. לא חשבתי פעמיים כשהלכתי ללמד אותן בשמלת הטריקו השחורה עם הפתח הגדול בגב.

בהפסקה נירה שאלה אותי לא מפריע לך ללכת ככה. ללכת איך. לא, התכוונתי אם לא מפריע לך, אם את לא מרגישה, אם לא אכפת לך שרואים שאין לך חזייה. לא חשבתי על זה. אף פעם לא שמתי לב לזה עד עכשיו. אני נורא אוהבת את השמלה הזאת. היא נראית לי מעניינת. הצווארון שלה, הגזרה עם הכתפיות רק בגב, המאה אחוז כותנה. נוחה ומעניינת לא סתמית. לא עלה על דעתי שהיא יכולה להיות הצהרה שאני בלי חזייה. אני לא חושבת עלי במונחים של בלי חזייה. זה כבר הרגל אוטומטי.

אף פעם לא חשבתי על החברה הפמיניסטית שלי בתור נציגה של הפיקוח. החברה הפמיניסטית שלי שהפשיטה אותי. חברה שהעבירה עלי אלי מבט חד מבקר לאורך קו המתאר של השדיים והאין-חזייה שלהם. של הגב והאין רצועת חזייה שלו. עברו כמעט שנתיים עד שהצלחתי שוב ללבוש אותה.

אבל לא התחלתי למרות הכל ללבוש חזייה. אני שונאת את החיתוך שלה בעור של הכתפיים שלי ואת השפשוף בעור שמעל לצלעות מתחת לבית השחי. מהיום שרחלי חברה שלי אמרה לי, בגיל עשרים-ואחת, שמה פתאום היא לא הולכת עם חזייה לא אכפת לה, הורדתי אותה באנחת רווחה גדולה. בכל זאת לבשתי אותה בשלושה הריונות ואחר-כך בזמן ההנקה כדי להחזיק את הכריות שסופגות נזילות של חלב. אבל בהריון הרביעי כבר לא טרחתי. אפילו לא בהריון. היא רק הציקה לי כל הזמן, בשביל מה.

אי-אפשר היה לראות אם ויקטוריה לובשת חזייה. היה ברור שהשמלת מלמלות מלמולים מחזיקה חזק את השדיים שלה שלא היו קטנים. אולי זה הספיק. או אולי היא לבשה סטרפלס מתחת לשמלה. בכל מקרה, לא היו לה כתפיות חותכות בעור. הייתה לה התחלה נראית של קו מפגש בין המלאות המוכפלת של כיפות שדיים, מעל לקו הלב של המחשוף השחור. היה ברור שהיא לא מקשיבה לנציגות של הפיקוח. יוצאת לרחוב איך שהיא חולמת. יצאנית. לא מחביאה בארון את השמלה השחורה, את קו המתאר, את הגוף. גם אם הוא שמן, גם אם הוא מקומט, גם אם הוא לבוש שלא כמקובל, חושף בשר במקומות לא רגילים לגילה, בכמויות לא נהוגות לגילה, מתקשט שלא לפי מידה. מרשה לעצמו בשמש הקשה בדרך לפגישת עבודה שאני מאוד זקוקה לה.

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיביסטית

קראו את הסיפור-מסה בהמשכים של רלה מזלי:
לילי עושה את זה