ועדת האמת חשפה את הנכבה שנמשכת בנגב עד היום
בניגוד לתפיסות הנפוצות, הנכבה בנגב לא נגמרה עם סוף המלחמה, אלא נשארה חלק ממדיניות הממשלה במשך שנים. בלי להבין אותה לא נוכל להגיע לפתרון של חיים משותפים. לכן הוקמה ועדת האמת
כותב אורח: תום פסח
אני מזדהה כסטרייט, כך שאני לא יכול להתיימר לדעת איך זה מרגיש להיות בארון. אבל יש לי חברים שמזדהים כלהטב"קים, והם לימדו אותי קצת איך זה מרגיש: להיות במצב שאתה מתחמק מהנושא ללא הפסקה זה מתיש מאוד. אם אתה דורש מאנשים להסתיר חלק מרכזי כל כך בזהות שלהם, לעולם לא תצליח לבנות מערכת יחסים קרובה איתם. באופן דומה, אנשים רבים שאני מכיר רואים את עצמם כ״בעד השלום״ או ״פרו-פלסטינים״, אבל הם מצפים מהפלסטינים להישאר ״בארון״ בכל הנוגע להיסטוריה שלהם, בייחוד זו של 1948.
ארגון ״זוכרות״ מנסה בדרכים שונות ליצור מודעות לגבי הנכבה הפלסטינית בקרב הציבור היהודי-ישראלי. לאחר שנתיים של הכנות, בשבוע שעבר הם כינסו ועדת אמת פומבית לא רשמית באוניברסיטת בן-גוריון, בכדי לבחון את תהליך עקירת הפלסטינים בנגב על ידי כוחות המדינה, בין השנים 1948 ל-1960. מדוע עד 1960? רוב האנשים בכלל לא מודעים לעובדה שרוב השבטים הבדואים בנגב נדחקו מאדמותיהם לסיני, לגדה המערבית או לשמורות מבודדת ממזרח לבאר-שבע (ה״סייג״) בשנות ה-50 – הרבה אחרי שמלחמת 48' הסתיימה.
אבל איך ״נוודים״ יכולים להדחק אל מחוץ ל״אדמותיהם״? רוב האנשים גם לא מודעים לצורת ההתיישבות החצי-נוודית של הבדואים, שכללה עיבוד אדמות באזורים מסוימים שהיו משויכים לכל שבט. העות׳מאנים הבחינו במנהג זה כבר במאה ה-16, אבל נציגי מדינת ישראל ממשיכים להתכחש אליו בבתי המשפט בכדי להצדיק את הפינויים של קהילות שלמות גם כיום.
> הבעיה היא לא בכיבוש של האדמות, אלא בכיבוש של האנשים
שוטרים שומרים על בולדוזרים במהלך ההריסה ה-65 של הכפר הבדואי אל ערקיב, נגב, ה-12 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)
הראשונים לחלוק עם "ועדת האמת" את פרטי האירועים הללו היו מספר עדים בדואים. כאזרחי ישראל עד היום, הם תיארו איך הצבא פקד עליהם לעזוב את אדמותיהם, בהבטחה שהמעבר יהיה זמני בלבד. עד נוסף דיבר על טבח לא ידוע באל-ערקיב, שבמהלכו 14 גברים הוצאו להורג ב-1948. הכפר, אשר היה קיים זמן רב לפני קום המדינה, נהרס למעלה מ-70 פעמים על ידי המדינה בשנים האחרונות, אך נבנה על ידי התושבים כל פעם מחדש.
המניעים לפעולות הללו הובהרו כבר ב-1951 בתזכיר של מיכאל הנגבי, המושל הצבאי הראשון של באר-שבע (אחרי שבעיר הוחל משטר צבאי). על פי תזכירו של הנגבי, סילוק הבדואים היה נחוץ משתי סיבות: הם מחזיקים בשטח אסטרטגי היכול להוות נקודת פלישה מרכזית לצבא המצרי במלחמה עתידית, והאדמה שלהם היא ״פורייה ביותר״. אחד מהעדים סיפר שהוא נשר מבית הספר לאחר שהוא ומשפחתו סולקו מאדמתם. בעקבות העקירה הוא מעולם לא התקדם מעבר לכיתה ג׳.
כמה יהודים הוזמנו גם כן לתת עדות בפני הוועדה. רובם שירתו כחיילים, והם העדיפו לדבר במונחים של עימות צבאי, בהתאם לנרטיב הישראלי הדומיננטי. הם הדגישו מאבקים הנוגעים לתחבורה ולאספקת מים ליישובים היהודיים המקומיים במהלך המלחמה עצמה, וטענו שהם רק פעלו במסגרת תפקידם כחיילים, וסילקו רק את מי שבאמת היו ראויים לכך.
עם זאת, לאחר שנחקרו על ידי חברי הוועדה, התחילו פרטים נוספים לבצבץ מבין עדויות החיילים לשעבר, כולל סיפורים על אונס, הפגזות ללא הבחנה, ירי על בתי ספר וביזה נפוצה. בניגוד לוועדות אמת אחרות, ועדה זו לא מחזיקה בשום סמכות חוקית, ולכן היא לא יכלה לספק תמריצים לעדים בכדי שיספקו דין וחשבון מלא על מה שבאמת קרה. הגרסאות הישראליות נותרו מקוטעות, כאשר עדויות ממקור ראשון עורבבו עם הצהרות פוליטיות כלליות.
> שנה ל"יום הזעם" בנגב: תוכנית פראוור בוטלה, ההריסות לא
ועדת האמת לאחריות החברה הישראלית לאירועי 1948-1960, באר שבע, 10 דצמבר, 2014. אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)
שני הדוברים האחרונים היו מומחים: ד״ר ספא אבו-רביעה, אנתרופולוגית בדואית, דיברה בפתיחות על הניסיון שלה באקדמיה הישראלית (לרבות תגובות שהיא מקבלת, כמו ״את צריכה להודות לנו – בלעדינו אתם עדיין הייתם רועי צאן״), וחלקה את ממצאי המחקר שלה על האופן בו הבדואים זוכרים את הגירוש שלהם. היא תיארה איך בני קהילות הבדואים היו צועדים יחפים על אדמותיהם כשנותר להם לילה אחרון עליהן, איך עד היום הם לוקחים את נכדיהם לסיורים על מנת ללמד אותם אודות ביתם ההיסטורי האמיתי, וכן סיפרה על הדרך הייחודית בה נשים מעבירות את סיפוריהן לדורות הצעירים.
פרופסור אורן יפתחאל, גיאוגרף מאוניברסיטת בן גוריון, הציג את העדויות הרבות שהוא ועמיתיו חשפו לגבי הקשר בין הבדואים לחלקות אדמה ספציפיות, מן המאה ה-16 ועד המאה ה-20. יפתחאל מאמין באופטימיות שהמסמכים הללו יובילו את בתי המשפט לאתגר יום אחד את ההכחשה המתמשכת של המדינה לגבי זכויותיהם של הבדואים על הקרקע. באוסטרליה אקטיביסטים אבורג׳ינים השיגו פריצת דרך דומה ב-1992, ומוטטו הלכות משפטיות מפלות ששרדו מאות שנים.
אז למה ״להחזיר את השעון אחורה״? למה ״להיתקע בעבר״ כשאנחנו יכולים להסכים לגבי העתיד? למה לא לדבר על ״האנושיות המשותפת המאחדת אותנו״, במקום לדבר על מה שגורם לנו לאי-נוחות? כי כל עוד שאנשים לא יתוודעו לפרטים של הנכבה הפלסטינית, ולא יפסיקו לצפות מפלסטינים לשתוק ביחס לנישול המתמשך שלהם, לא ייתכנו מערכות יחסים קרובות, לא מאבק משותף ולא התנגדות משותפת.
תום פסח הוא סוציולוג ואקטיביסט. מתגורר כיום בתל-אביב. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי מיכל מוגרבי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
