newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה זה חתרני להיעלב על במת הכנסת

פוליטיקאים אשכנזים לא נעלבים. מי כן נעלב? דוד לוי, או ג'מאל זחאלקה. העלבון שלהם הוא חשוב דווקא בגלל שהוא פוליטי. לוי נעלב מחבריו בליכוד, וזחאלקה ממי שהוא היה רוצה שיהיו חבריו בשמאל, אך בוחרים במקום זה לבוז לו ולהדיר אותו

מאת:

כותב אורח: מתן קמינר

ג׳מאל זחאלקה נעלב מסתיו שפיר, והוא לא טרח להסתיר את זה. להפך – העלבון עמד במרכז דבריו שהדהדו מבימת הכנסת בעוצמה יוצאת-דופן. הרגע הטראומטי המרכזי שסביבו סבב נאומו רב הפאתוס של זחאלקה הוא הרגע – החוזר ונשנה – שבו שפיר אינה אומרת לו שלום. הרגעים האלה, שבהם אנו תרים בעינינו אחר מבטו של האחר, כדי לזכות במבט חוזר ולאחריו בחיבוק, לחיצת יד או למצער חיוך או הינד ראש, מוכרים לכולנו. וכולנו חווינו גם את הכאב החולף אך החד לנוכח סירובו של האחר להחזיר לנו מבט, להחוות לנו ברכה – להכיר בקיומנו.

כולנו מכירים את הרגעים הללו, אך מעטים מאתנו היו הופכים אותם למרכז של נאום ציבורי קבל עם ועולם. קשה לדמיין מישהו מבין הפוליטיקאים הממסדיים, האשכנזיים-חילוניים מימין ומשמאל, עושה דבר כזה. במיוחד קשה לדמיין גבר מבוגר מבין המילייה הזה, ראש מפלגה אפילו, משחזר את העלבון שהעליבה אותו אישה צעירה וזוטרה יחסית ממפלגה אחרת.

פוליטיקאים מהזן הזה קוברים את עלבונם עמוק בלב ומתכננים נקמה קרה. הם לא זועקים אותו, וכאשר הם נתקלים במי שזועק אותו הם מגיבים בדיוק כפי שהגיבו נחמן שי ודני עטר לדבריו של זחאלקה: בגלגול עיניים מתנשא או שפשוף צוואר נבוך.

> בריתות חדשות: איימן עודה סייר עם פעילים מזרחים בדרום תל אביב

הרי מי נעלב בציבור בישראל? לא הצבר הקשוח שהגיע לאן שהגיע בזכות מיומנותו הנרכשת בדריכה על גופות ורגשות, אלא תמיד האחר. הנעלב המיתולוגי של הפוליטיקה הישראלית הוא דוד לוי, המרוקאי שנעלב מהיחס הגזעני שספג בליכוד. נשים נעלבות גם כן, ולא מסתירות את זה – נשים אפילו בוכות לפעמים, רחמנא ליצלן. וגם ערבים נעלבים.

ערבים, דרך אגב, לא נעלבים מהימין. לא בגלל שהוא הרג או גירש פחות או שהם אוהדים אותו יותר, כפי שהבהיר היטב איימן עודה בסטטוס התמיכה היפה שכתב לזחאלקה (ערבית, תרגום לא-רשמי לעברית כאן) אלא להפך: בגלל שהם לא מצפים ממנו לכלום. אולי זחאלקה לא יגיד זאת, אבל הוא נעלב משפיר – הוא חיפש ללכוד את מבטה של שפיר מלכתחילה – בגלל שרצה לראות בה בעלת ברית. אולי נאומיה חוצבי-הלהבות במהלך המחאה החברתית עוררו בו זכרונות מנעוריו במפלגה הקומוניסטית? אני לא יודע. אבל אנחנו לא נעלבים ממי שלא רצינו מלכתחילה לזכות באהדתו.

זה גם, בין יתר הזוועות שם, מה שכל כך נורא במכתב התגובה של שפיר לזחאלקה. לטענה על אי-אמירת השלום היא מתייחסת רק ברמיזה. שתיקתה בעניין זה, חוסר הנכונות שלה פשוט להתנצל, מלאים בוז כמו גלגולי העיניים של חבריה לסיעה. באותה נימה היא מבהירה לזחאלקה שרצונו בהכרתה היה חסר תקווה מלכתחילה, שכן היא רואה בו ובחבריו לרשימה המשותפת שווי-ערך לימין הקיצוני – כלומר, מוקצים מחמת מיאוס. במקום אחר היא מסבירה כי הטרוניה האישית ״לכאורה״ של זחאלקה היא מסווה לעניין אחר – קרי, ל״דיל״ עם נתניהו שהיא עדיין מתעקשת על קיומו, ללא בדל ראיה.

ההיעלבות הציבורית של ג׳מאל זחאלקה, אבו-יסמין, הוא אקט פוליטי מהמדרגה הראשונה, אקט אוניברסלי שמייצג וזוכה להדים מפעימים אצל מדוכאים מכל המינים. אקט אנטי-גזעני, ואפשר לומר אף פמיניסטי.

ההיעלבות הציבורית של זחאלקה מציבה אתגר גם בפנינו, הציבור בכלל והפעילים הפוליטיים והחברתיים שעולבים זה בזה ברשתות החברתיות בפרט. כולנו נעלבים עד עמקי נשמתנו לעתים קרובות, אך לרוב מתביישים להצהיר על כך. אולי נוכל לקחת ממנו דוגמא ולהפסיק לפחד להראות בפרהסיה את עלבונותינו? אולי אם נעשה זאת נוכל להתקדם לשיח פוליטי בריא יותר?

מתן קמינר הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ופעיל פוליטי

> זחאלקה צודק: השמאל הציוני הוא לא בן ברית של הערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf