newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כמזרחים אין לנו שום צורך ביום הזיכרון לגירוש ממדינות ערב ומאיראן

יום הזיכרון החדש שצוין השבוע מנסה לבודד את הזהות המזרחית. לבודד אותה מארצות המוצא, מהאנשים שגורשו מישראל, ומיחס הציונות למזרחים עצמם

מאת:

כותב אורח: יהודה שרים

אירוניה מרה. אין דרך אחרת לתאר את הטקס לציון גירוש יהודי מדינות ערב ויהודי איראן בשעה שהממשלה הישראלית מקדמת חוקים שמטרתם לגרש (שוב) אזרחים שאינם יהודיים מישראל של 2014. באותה שעה, כמעט כל תכנית ריאליטי ישראלית שמכבדת את עצמה שמה את תדמית המזרחי העלוב, הגזען והעילג במרכז הבמה הרגעית (בוליווד, מישהו?).

ההתעקשות על זיכרון מזרחי סלקטיבי היא עוד ניסיון לבודד את ההיסטוריה המזרחית, לשכתב היסטוריה מזרחית ללא מזרחיות שאינה חלק מדיאלוג, ללא קול של מזרחית אחת, כדי לשמר מציאות ישראלית-יהודית נבדלת. אני מדבר על בניית גדרות הפרדה שמתעקשים על שימור השיח המזרחי כמונולוג בלתי אפשרי. זאת כאשר רק לפני שבועות אחדים שרת התרבות התקוממה על פסטיבל הסרטים של זוכרות ויצאה כנגד הניסיון לעודד קיום שיח אודות זיכרון אחר.

אז מדוע זיכרון המהגרים המזרחים שונה מהנרטיב הפלסטיני? או, במילים אחרות, במה שונה גירוש ערבי-יהודי מגירוש ערבי-פלסטיני? מי לימד אותנו להבדיל ולפריד בין שניהם? ובעיקר, מי מרוויח מההפרדה הזאת?

ללא ספק, היום לזיכרון יהודי מדינות ערב הוא עוד נדבך משמעותי בבידוד הסיפור המזרחי. אירוניה משונה, לא ברורה. הנה נוסף עוד יום זיכרון ללוח השנה, רק שהשאלה שלא נשאלה היא מי בכלל הספיק לשכוח את הגזענות של השיח הציוני? הורינו, דור ראשון של מהגרות ומהגרים ממדינות ערב, עבורם אין צורך ביום "תיקון עוולות היסטורי". הם חיים עם הזיכרון הזה מדי יום. חודש. שנה. יום הזיכרון שלכם הוא המציאות היומיומית שלהם. עבר שהוא חלק מהווה. עבר אלים שהוא חלק ממציאות אלימה שלימדה את המזרחים זרות ואילמות, תלותיות בנרטיבים לאומיים ולאומניים כדי להוכיח נאמנות, הוכחה שתמיד תלויה באישור שלא יינתן.

> להוקיע את עמיר בניון מהיציע השמאלי מזרחי

משפחה תימנית בדרך למחנה מעבר בעדן (זולטן קלוגר, ארכיון הצילום הלאומי CC BY-SA 3.0)

משפחה תימנית בדרך למחנה מעבר בעדן (זולטן קלוגר, ארכיון הצילום הלאומי CC BY-SA 3.0)

אז מי באמת זקוק ליום הציון הזה ל"תיקון העוול ההיסטורי"? אני שב ושואל את השאלה הזאת מכיוון שיום הציון הזה מעוניין במזרחים כעניין שאינו עוד, שקוף בהווה. שקוף כמו אחוזי העוני. חסר צבעים כמו אחוז המזרחים באקדמיה הישראלית. בלתי נשמע כמו הקולות המזרחיים הביקורתיים בכנסת הישראלית. אינו נושא לשיחה כמו הגזענות שעומדת להפוך מעוגנת בחוקים בחסות הממשלה הישראלית.

ואולי בכלל ההצעה של יום "העוול ההיסטורי" המזרחי מחטיאה את המטרה: היום היחידי לו אנו באמת זקוקים זהו יום בו ישראל האשכנזית תתבונן בבניית המדינה יחד עם העבר האלים שלה, ויותר מכך באחריותה להווה הטראגי.

אם כך, ואולי כדי להקדים את הציפיה לשאלה הדרושה – מה עם יום לציון תיקון העוול הנוכחי? – כמזרחים ומזרחיות, הדבר האחרון לו אנו זקוקות זהו עוד יום, חודש, ושנה, המשמר את המזרחיות אך כקורבנות של גירוש, אפליה ועוד. זאת חגיגה של קורבנות מזרחית שנועדה לעוור ולהצדיק רווח פוליטי, ולהתעלם מהעובדה הכואבת שאלו הקרויים הקורבנות של אתמול הפכו, לא ללא התרומה של הממשלה הישראלית, לחלק בלתי נפרד מהעוולות של הממשלה הישראלית.

אירוניה מרה. מרירה.

כמזרחים, אנחנו צריכים אומץ כדי להפסיק לראות את עצמנו כתוצאה של תהליכים היסטוריים שנראים מעבר לשליטתנו. הוויכוח ההיסטורי אודות מי סבל יותר, מי גורש, מי קופח הוא עניין חשוב ונכון. אבל עד מתי? עד כמה יש בשימוש ברחמים העצמיים כדי לשוב ולבדל את החברה הישראלית? האם לא הגיע הזמן להתמודד עם המובן הרחב יותר של מזרחים, כולל התושבים הערבים של פלסטין, כדי לדבר על עוולות היסטוריות?

יהודה שרים הוא יוצר וחוקר, הוא לומד במסגרת פוסט-דוקטורט במדעי היהדות באוניברסיטת רייס, טקסס. הוא חוקר את עיצוב הזהות הספרדית-מזרחית על ידי גורמים תרבותיים וגזעיים בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

> פרשת ילדי תימן: לא מוותרים על חקירה אמיתית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf