newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין ב"ש לאיסטנבול: זכויות להט"ב הן לא דבר מובן מאליו

כדורי הגומי והגז שקיבלו את פני חברי הקהילה הגאה שניסו לצעוד באיסטנבול מזכירים לנו שבלי דמוקרטיה שמגינה על כל סוגי המיעוטים ההישגים של להט"ב תמיד יהיו נתונים בסכנה. גם אם כרגע נותנים לנו לפזז פעם בשנה מאחורי משאית

מאת:

כותב אורח: חן משגב

דיווחי החדשות המגיעים מאיסטנבול אינם קלים לכל מי שנמנים על קהילת הלהט"ב ותומכיהם. בין השנים 2005 ל-2015 התקיים בעיר איסטנבול מצעד גאווה צנוע. המצעד באיסטנבול היה סמן ראשוני לפעילות להט"ב במרחב הציבורי בתורכיה כולה, מדינה שמרנית למדי שבה בעיר הגדולה, אנקרה, המשמשת כבירה, לא מתקיימים אירועי גאווה פומביים ואין אפילו מקומות בילוי לקהילה הגאה, המתרכזת במקומות פרטיים ונחבאים מאור הזרקורים.

אולם מאז 2016, הרשויות אינן מאפשרות למצעד לצעוד יותר, זאת בעידוד המשטר המרכזי ובאמתלות כמו "הסדר הציבורי" וחוקי החירום שהוחלו מאז ניסיון ההפיכה האחרון כנגד משטרו של ארדואן בקיץ 2016.

השנה הנוכחית הינה השנה השנייה בה קבוצת צועדים מהקהילה הגאה החליטה להתכנס בכיכר טקסים – אותה כיכר שהתפרסמה במחאה שהתקיימה בה כנגד תכניות הפיתוח שביקשו להקים במקום מרכז קניות במקום פארק ציבורי- ולצעוד למרות האיסור. גם השנה פיזרה המשטרה המקומית, בעידוד המשטר, את קומץ האמיצים שהחליטו להתכנס בכיכר ולצעוד, תוך שימוש באמצעים אלימים כגז מדמיע וכדורי גומי.

> עבודה בעיניים: מגש הכסף של קצבאות הנכות

וכעת, נעבור מתורכיה לישראל, או ליתר דיוק – מאיסטנבול לבאר-שבע. ביום חמישי האחרון התקיים בעיר מצעד גאווה ראשון שצעד לאורך קילומטר ברחובה הראשי של העיר, שדרות רגר, והסתיים במסיבה המונית ושמחה ברחבת העירייה. באותה רחבה ממש התקיימה רק לפני שנה הפגנה המונית כמחאה נגד האיסור שהטילו המשטרה והרשות המקומית על פעילי הקהילה המקומית בעיר לצעוד במסלול ראשי בעיר, אותו מסלול בו צעדו לבסוף ביום חמישי האחרון.

בבאר-שבע, כמו גם במקומות אחרים, ברור כי המצעד היפה והמרגש, שמשך אלפי אנשים, אינו מתנה שניתנה בחינם מהשלטון (המדינתי או המקומי) או ממפקד המשטרה המקומית, אלא תוצר של מאבק עיקש וארוך. לפני 17 שנים בלבד, בשנת 2000, אמר ראש העיר דאז, יעקב טרנר (לא במקרה גם מפכ״ל המשטרה לשעבר) לפעילי הקהילה כי בעירו "אין הומואים". אמירתו זו הקדימה אמירות דומות של מנהיגים באירן, בצ'צ'ניה ובמקומות אחרים. מסתבר שלהומופוביה פנים רבות אבל שיח די אחיד, ואולי זה עוד מימד של הגלובליזציה המקרבת מקומות רחוקים?

המשטרה מפזרת את המצעד באיסטנבול בגז מדמיע וכדורי גומי:

אז מה הקשר בין באר שבע לאיסטנבול? מה הקשר בין שני הסיפורים, האחד (באר שבע) שהסתיים במצעד גאווה גדול ומרגש, והשני (איסטנבול) שבו אנו רואים נסיגה, ביטול המצעד ואלימות שלטונית כנגד הצועדים?

ראשית, מצעדי גאווה הם לא (רק) מסיבה גדולה הכוללת משאיות, רקדנים, מוזיקה ותיירים. מצעדי גאווה במהותם הינם אירוע מחאה, גם אם לעיתים נדמה אחרת. מצעדי הגאווה נקבעו בחודש יוני על מנת להזכיר לנו את אירועי המחאה בבר סטונוול בניו-יורק, המקום בו החל דור חדש של מאבקים למען זכויות להט״בים, לא כמסיבה שמחה אלא כמהומה ומאבק חסר פשרות בגורמים המדכאים, אם אלו השלטון או המשטרה.

גם כשאנחנו מפזזים מאחורי משאית במצעד, (הפחותה בזכויות, גם אם הנראית שבהן) יש עדיין ילדים שמפחדים שיזרקו אותם מהבית אם הם יצאו מהארון, יש עדיין טרנסיות שחוות אלימות והדרה, יש עדיין בי שיש מי שמפקפקים בזהות שלהם, ועדיין יש כאן ילדים שנרצחים. גם במצעדים.

> חקירת דובר שוברים שתיקה: חיילים לשעבר הפגינו אזוקים ליד בית איילת שקד

נערת מתאבלות על שירה בנקי, 16, עם קבלת הודעת מותה. בנקי נדקרה ע״י יהודי חרדי, אשר דקר 6 צועדים נוספים, במצעד הגאווה בירושלים ומתה מפצעיה בבית החולים. תל אביב, 2 באוגוסט 2015. (אקטיבסטילס)

שנית, אנו צועדים בתל אביב, בירושלים, בחיפה ובבאר שבע לא רק כמחאה נגד הלהט״בופוביה והאלימות המקומית, אלא גם בסולידריות עם אחיותינו ואחינו בטורקיה, צ'צ'ניה, מלזיה, אוגנדה וכל מקום אחר בעולם בו זכויות להט"ב עדיין מופרות. המאבק הלהט"בי אינו מאבק מקומי בלבד אלא מבוסס על סולידריות בינלאומית, ותעיד על כך ההפגנה שהתקיימה בתל-אביב למען להט"בים בצ'צ'ניה עליה דיווחתי פה לפני מספר שבועות.

לבסוף, הלקח אותו ניתן ללמוד מהמקרה התורכי הינו כי ההגנה היחידה על זכויותינו טמונה במשטר דמוקרטי ליברלי שבו יש הגנה חוקתית ומעשית על זכויות להט"ב, כמו גם על זכויותיהם של מיעוטים אחרים. במדינות בעלות דמוקרטיה חלקית ורעועה, כמו ישראל, בהן לכאורה יש הגנה כזו, אבל מיעוטים אחרים חיים תחת משטר צבאי או תחת אתנוקרטיה מפלה וגזענית, אין שום ערובה שמחר לא ירו כדורי גומי וגז מדמיע על מי שיעז לצעוד בירושלים, בבאר שבע, בחיפה או בתל אביב.

האירועים בתורכיה צריכים לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחושב שבישראל ניתן לנוח על זרי הדפנה וכי המאבק הלהט"בי כבר הסתיים. הלקח צריך להיות כי במקום בו אין הגנה על זכויות של מוחלשים אחרים, יהיו אלה פלסטינים, פליטים אפריקאים או כל מיעוט אחר, אין ערובה כי גם זכויות להט"ב ישמרו לאורך זמן. מחויבות אמיתית לזכויות אדם הינה הבסיס לזכויות להט״ב ושלא יספרו לכם אחרת. זה נכון בתורכיה וגם בישראל ובכל מקום בעולם.

תורכיה, אם כך, לא כל כך רחוקה מישראל, לא גיאוגרפית ולא פוליטית. האירועים האחרונים חייבים לשמש תמרור אזהרה לפעילות ולפעילים המקומיים, ולכל מי שחושב שהמאבק הסתיים כי עיריית תל אביב לא מפזרת את הצועדים בגז מדמיע וכדורי גומי כמו באיסטנבול, אלא מארגנת את המצעד בעצמה וגם עושה בו שימוש ציני (יחד עם גורמים ממשלתיים) להלבנת פשעי הכיבוש והדיכוי בשטחים. רק מחויבות אמיתית, חוקתית וגם מעשית לזכויות אדם, יחד עם משטר דמוקרטי וליברלי אמיתי יכולים להבטיח שבישראל, כמו גם במקומות אחרים, יובטחו זכויותינו לא כמתנה מהשלטון או כדרך  להלבין (או "להווריד") עוולות כלפי קהילות אחרות, אלא משום שכולנו בני-אדם שנועדו לחיות בשוויון.

חן משגב הוא חוקר ומרצה, פוסט דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ופעיל פוליטי.

> איך למסמס מחאה חברתית ב-12 צעדים פשוטים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf