חברה שלא מדברת על האלימות שהיא מפעילה איננה מוסרית

קטעי העדויות של שוטרי מג״ב, שהודו בווידוא ההריגה שביצעו בבאסל סידר באוקטובר 2015, ופורסמו בעיתון הארץ (יותם ברגר וג׳קי חוגי), קשים לקריאה. הידיעה שמדובר במידע שהתגלה כבדרך אגב, בעקבות דרישת ארגון ״יש דין״ לחקור את פציעתו של אדם אחר מהירי באירוע, עובר אורח פלסטיני, מטרידה לא פחות. היא מלמדת שעדויות כאלה, שבהכרח נכתבו או הוקלדו ותויקו היכן שהוא לפני יותר משלוש שנים, לא נקראו בעיניים המשטרתיות של אותה תקופה כחריגות או חמורות דיין על מנת להצדיק פתיחת חקירה נגד השוטרים.

גם כיום, משהתגלו ההודאות המפורשות במעשה מפי מבצעיו (ועל עדויות שוטרים הלא אין עוררין, במידרג האמינות המקובל בחברה ובתקשורת הישראלית), מתברר שמח״ש עומדת בסירובה לחקור את הירי, וזוכה לגיבוי הפרקליטות. אך הפניית האצבע המאשימה רק אל המשטרה, מח״ש או הפרקליטות על שתיקתן – לא רק שאינה משנה את המציאות שבה שתיקה כזו מתרחשת, אלא אף מסייעת לשמר אותה ואת התפקיד שממלאים כולנו בחברה הישראלית בהשתקה.

הרי מיד לאחר האירוע שבו ירו השוטרים למוות בבאסל סידר ב-14.10.15, כבר פורסמו צילומי וידיאו שהראו שסידר נורה הרבה יותר מפעם אחת. די היה בתיעוד חלקי זה כדי לעורר סימני שאלה, לכל הפחות, בנוגע לצורך בירי המרובה בו. רוב כלי התקשורת הישראליים בחרו להפיץ רק חלק מהתיעוד שהיה זמין ולדווח על המקרה מבלי להעלות שאלות כאלה. גם הציבור שצרך את המידע לא העלה אותן. במצב כזה, השוטרים יכלו לדווח על פעולותיהם מבלי להסתיר דבר, ועדיין לחסות בצילה של הוודאות שאפפה את החברה כולה: אין מקום לספק, אין צורך בשאלות. כך נראית מציאות ציבורית ותקשורתית, שבה הלגיטימציה להפעלת אלימות קטלנית נגד פלסטינים היא מוחלטת.

מאמר המערכת שפרסם עיתון ״הארץ״ בנושא, קושר בין האירוע שבו נהרג סידר לבין שני אירועים מהעת האחרונה, שבהם הרג הצבא פלסטינים בעזה ובגדה ומטיל על הצבא ועל הרמטכ״ל בראשו, ועל רשויות אכיפת החוק, את האחריות לחקור את כל המקרים במטרה להוכיח שהחברה הישראלית אינה מתחזקת מציאות אלימה וכנופייתית שבה אין דין ואין דיין. גם מאמר דעה של מרדכי קרמניצר באותו עיתון ביטא את האכזבה מכך שכבר אי אפשר לתלות תקוות אפילו במערכת אכיפת החוק, שתשמש כשומרת הסף האחרונה לפני אובדן דמותה המוסרית של המדינה. שני המאמרים מזכירים את ההסתה והגזענות של הממשלה, המגבירות את ההפקרות ביחס לחייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי, ומלינים על כך שמערכות אכיפת החוק מתיישרות עם המסרים הללו.

עד כמה שמערכת חוק שמושתתת על נורמות מוסריות היא מנגנון הכרחי לחברה הישראלית, כמו לכל חברה, ההתמקדות בהיבט המשפטי היא המעשה הקל. ההיתלות בפתיחת וסגירת תיקים (ואתעלם לצורך העניין משאלת הצדק המשפטי שמדינה כובשת יכולה להתיימר לקדם ביחס לאלימות שהיא מפעילה על נתיניה) היא נוחה מבחינת מערכת עיתון שמבקשת לבטא קול ביקורתי ומוסרי, ובמקביל להתעלם מהתפקיד של העיתונות ושל הדיון הציבורי סביב ההרג של פלסטינים. בתקופה שמאז אוקטובר 2015, הסתגלה הציבוריות הישראלית לנורמות שאין להבינן אלא כאלימות כנופייתית, מוּנעת מנקם ומגזענות.

באותה תקופה, פורסמו ללא הרף דיווחים על מקרים שבהם פלסטינים דקרו או ניסו לפגוע בישראלים ונורו למוות או נפצעו. אירוע רדף אירוע, והחברה הישראלית הוצפה במידע ובצילומים של ״מחבלים שנוטרלו״. כולם ידעו הרבה מאוד על מה שקורה, לכאורה, אבל לא נמצא המקום לבדוק מה בעצם מתרחש בכל מקרה ומקרה, ומדוע. במקום שאלות, קיבלנו מכל עבר תשובה אחידה ומהדהדת. הלשון היתה מכובסת ונקייה, והמסר היה ששימוש קטלני בנשק מצד כל מי שמחזיק בו – שוטר, חייל או אזרח – הוא המענה האפשרי היחיד לאלימות מצד פלסטיני עם סכין או פלסטינית עם מספריים. מחבל זה מחבל.

כך למשל גם באירוע המתועד, שבו הדיל עוואד בת ה-14 ניסתה לדקור בעזרת מספריים עוברי אורח בקרבת שוק מחנה יהודה בנובמבר 2015, ונורתה למוות (גם בת דודתה היתה איתה ונפצעה קשה, ונעצרה לאחר האירוע). עוואד נורתה כמה פעמים לעיני מצלמת אבטחה, ולמרות זאת הדיווחים בכלי התקשורת המרכזיים התייחסו אליה כמחבלת חמושה במספריים שנוטרלה, חלקם אף לא הזכירו שנהרגה. במקרה זה, כמו באחרים, גם לא נעשתה עבודה עיתונאית מתבקשת, למשל השגת צילומי מצלמות האבטחה המקוריים ופרסומם. תחת זאת נחשפנו כולנו לאותן שלושים שניות, שהן עותק חלקי של הצילום המקורי, צילום קטוע ומטושטש מהמסך שהקרין את התיעוד ממצלמת האבטחה. ואם תמונותיהן של הדיל ובת דודתה נופלות על הקרקע ונורות מספר פעמים עוררו בצופה הישראלי תחושה לא נוחה, כאילו צפה בהוצאה להורג של תלמידות בית ספר, הספק הזה לא קיבל מקום בדיווחים הסטריליים על ״ניטרול המחבלות״.

את חוסר הנכונות מצד הציבור הישראלי לשאול ולברר מה אירע אפשר לייחס בקלות לנסיבות המערערות של התקופה. הפחד ששרר באותו זמן היה אמתי ומוצדק, ישראלים נפצעו ונהרגו בחלק מהפיגועים והחשש מאלימות הפך לחלק משגרת החיים. אבל גם כאשר הפחד, הכאב והאובדן בהחלט מוצדקים, נשאלת השאלה מה הם הצדיקו? בנורמות הציבוריות שהשתררו באותו הזמן, היה כמעט בלתי אפשרי להשמיע כל תהייה על הירי הממית בעשרות אירועים מהסוג, שבו נורו למוות באסל סידר בשער שכם והדיל עווד במרכז ירושלים. גם דיון ציבורי משמעותי על המניעים לאלימות של אותם פלסטינים שיצאו לדקור, בהכרח נתפס כהצדקה של האלימות מצידם.

היום, ממרחק הזמן, ניתנת לנו ההזדמנות לבחון לא רק את תפקודה של מערכת אכיפת החוק, אלא את החברה שבה ובשמה היא פועלת ואת תפקיד הביקורת הציבורית והתקשורת בתוכה. תהיה זו גם טעות להסתמך רק על ארגוני זכויות אדם, שיעשו את העבודה הזו עבורנו, או לחילופין להסתמך על הרמטכ״ל ועל הערכיות שהוא מייחס לצבא. יש להיזהר גם ממראית עין של דיון ציבורי, שמציע מרחב מצומצם מאוד לביקורת, אם בכלל. כך למשל, חודשיים לאחר הירי בהדיל עוואד, התגלעה מחלוקת ציבורית סביב דברי הרמטכ״ל בנאום הזכור כ״נאום המספריים״, ובו אמר שבמקרה שבו יש ״נערה בת 13 שמחזיקה מספריים או סכין, ויש מתרס בינה לבין החיילים״, יש להימנע ממצב ״שחייל יפתח באש וירוקן מחסנית על נערה כזו, גם אם היא עושה מעשה חמור מאוד״. בימין מיהרו לבקר את  האמירה הזו, ולעומת זאת מרבית כלי התקשורת בארץ אימצו בחום את דברי הרמטכ״ל כדוגמא לערכיות ולעליונות המוסרית של הצבא הישראלי, ושלהם עצמם. ההזדמנות לדיון ציבורי הוחמצה לטובת סוג נוסף של השתקה, ללא תהייה כמה מוסרי לעסוק מלכתחילה באפשרות זוועתית כזו של ירי בילדה בת 13 עם מספריים, עם או בלי מתרס, ואפילו מבלי לרוקן מחסנית שלמה.

נוח להתבונן על התקופה ההיא, שהתאפיינה בשגרה אלימה ומפחידה ובשיח מסית ומתלהם, כמציאות נפרדת, תחומה בזמן עבר. אך גם במציאות של ימינו, טווח השיח לבירור שאלות על הנורמות שמסייעות לנו לשמור לא רק על ״דמותנו המוסרית״, אלא, חשוב הרבה יותר מכך – על חייהם של בני אדם, הצטמצם למינימום. מופרך היה לקוות, למשל, שמועמדותו של משה אדרי למפכ״לות המשטרה תעורר התנגדות ציבורית משום שצוטט כאומר ״כל מי שדוקר יהודים או פוגע בחפים מפשע דינו להיהרג״, ארבעה ימים לפני הריגתו של באסל סידר. מופרך, אבל נחוץ כל-כך, להעלות זאת לסדר היום האזרחי שלנו.

חברה שלא יכולה לנהל שיחה על האלימות שהיא מפעילה, גם כזו שתיחשב הכרחית או מוצדקת בנסיבות מסוימות, לעולם לא תהיה מוסרית. שיח ציבורי שאינו מאפשר שאלות וביקורת, ותקשורת שנשארת במגבלות הלקסיקון המכובס של המוות המוצדק, מצמצמים את מרחב הדיון עד שלא ייוותר לנו אפילו סדק צר של ספק. לכן, אין טעם להסתפק בהפניית אצבע מאשימה כעת דווקא לעבר רשויות אכיפת החוק או להלין על כך ששומרי הסף אכזבו אותנו. אנחנו כולנו שומרי הסף, ועכשיו זה הזמן לחזור לדבר, לשאול ולמחות, גם במציאות הפחד וההפחדה של חיינו כאן, שאין דרך אחרת לשנות אותה. אחרת, כולנו שותפים לא רק להשתקת ווידוא ההריגה הזה, אלא גם לכל הבאים אחריו.

נועה טל היא פעילה בארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית