כוכבת הילדים שמלמדת את הח"כים הערבים פטריוטיות פלסטינית מהי

כותב אורח: וסים יונס

דימה היא כוכבת התוכנית "ציפורי גן עדן" בערוץ הילדים הפלסטיני. היא התפרסמה בזכות הלהיט "פעם ישבתי", שאין ולו פלסטיני אחד שלא מכיר אותו ושאינו יודע לשנן את מילותיו.

בשיר, דימה מספרת על החיים הצנועים והשלווים של משפחתה בכפר שהתגוררה בו, עד שיום אחד בא יהודי מבוגר והציע לדימה "כסף וקצת זכויות" בתמורה לוויתור על הקושאן-הבעלות על האדמה. ואולם דימה לא נשארת חייבת ואומרת ליהודי בנחרצות: "אני לא אוותר על ביתי ואדמתי מרצוני, לעולם, אף שעל".

התשובה של דימה מבטאת היטב את הנרטיב הפלסטיני מבחינה דתית, היסטורית ותרבותית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. וכי יש פלסטיני שבמסגרת השיח הפנים-פלסטיני יהיה מוכן לוותר על כפר או עיר פלסטינית שנכבשה על ידי ישראל, כולל סידנא עלי (הרצליה), מלבס (פתח-תקווה) ואל-ח'אלצה (קריית שמונה)? האם יש פלסטיני שאינו חושב שישראל היא מדינה שנולדה בחטא, חיה בעוון ועתידה לגווע בבושה? האם יש פלסטיני שלא חושב שאל-קודס, במוקדם או במאוחר, תהיה שייכת אך ורק לפלסטינים? האם יש פלסטיני שיהיה מוכן לוותר על זכות השיבה המלאה? אני לא מכיר אחד כזה.

שתיקת הח"כים

את השיר הפופולרי הזה של דימה אפשר לראות גם כשיחה דמיונית שמתנהלת בינה לבין חברי הכנסת הערבים, פולמוס המשקף נאמנה את הפרדוקסים שבחברה הערבית-פלסטינית בישראל, במיוחד בצל משבר הרוטציה הנוכחי ברשימה המשותפת.

המילים של דימה מהדהדות שאלות שמעסיקות לא מעט מהאזרחים הפלסטינים במדינה: "למה אתם רצים לכנסת, "כובשים" את מושביה ונשבעים אמונים למדינת היהודים? הרי אתם יודעים כמוני שמתוך הכנסת אי אפשר להחזיר אף פליט, אף כפר ואף עקור לביתו. ואל תגידו לי בבקשה שהצלחתם בכל זאת להוסיף כתובית בערבית על קופסאות הסרדינים למען האזרחים הערבים. זה לא רציני, נכון? אני מבולבלת. מה זה יכול להיות? הפסאודו-שררה? העוזרים הפרלמנטאריים? הלשכה? האם באמת עוד לא השתחררתם מתסביך המוכתארים? אתם ממשיכים לקטרג על אתוס הגבורה הפלסטיני ולאתרג את הממסד הציוני, ובאתגר הראשון שלכם – הרוטציה – גם בזה נכשלתם. אבל בדבר אחד הצלחתם: מתן משנה תוקף לאמירה שאידאולוגיה היא רק עניין של כסאולוגיה".

בשיחה הדמיונית הזו, הח"כים הערבים שותקים. הרי הם חושבים בדיוק כמוה ואלמלא היו בכנסת, הם היו גם מדברים כמוה. אז למה רצו לכנסת בכל זאת? אולי כדי להוכיח לדימה "הפסימית" שאפשר גם וגם, גם להתגאות בנרטיב הפלסטיני וגם להיות חלק מהממסד הציוני הרשמי, מרצונם החופשי?

> החיג'אב ואני: איך מטר וחצי של בד שינה לי את החיים

אופטימי ריאלי

מותר לכל ערבי פלסטיני אזרח ישראל לרוץ לכנסת אם יחפוץ בכך, אבל אני נגד זיג-זג. עובדה היא שנוכחותם של ח"כים ערבים בכנסת מגבירה את המתח בין יהודים לערבים ובעיקר גורמת לנזק בלתי-הפיך לתנועות הלאומיות הפלסטיניות. אי אפשר גם וגם. הח"כים הפלסטינים בכנסת מאמינים, בדיוק כמו שאר הפלסטינים, כי כל פלסטין שייכת לכל הפלסטינים ושחיפה ותל אביב הן ערים כבושות שיבוא היום וישוחררו. אם יש ח"כ שירצה לתקן אותי, הוא מוזמן לעשות כן. הוא צריך לכתוב או לומר בדרך ישירה שלא משתמעת לשתי פנים ש"חיפה ותל אביב אינן ערים פלסטיניות כבושות, ושאינו מאחל ליום שבו הן ישוחררו מידי הכובש הציוני". העדר תגובה יוכיח שצדקתי.

אני בעד שלום, אבל לא יודע איך משיגים אותו. אני בעד שלום, אבל נגד זיג-זג. אני בעד שלום, אבל אני פסימי. אני אופטימי ריאלי, לכן אני פסימי. פסימיות היא לא מילת גנאי, היא תיאור מפוכח למצב קיים. בל נשכח גם שעד עכשיו האופטימיים משני הצדדים לא הצליחו להביא שלום. הם דיברו על שלום אבל בעיקר עשו מלחמות. ולאלה שחושבים שתוכן המאמר הזה מושתת בעיקרו על סטריאוטיפים, אני אומר: עדיין יש לכם סטריאוטיפים על סטריאוטיפים?

אופס, כמעט סיימתי את המאמר בלי לייעץ לדימה בשאר שלא להביך יותר את הח"כים הערבים חדורי-ההיבריס, כי אלה, יש להניח, לעולם לא ילכו לקנוסה.

וסים יונס, חוקר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אוניברסיטת בר אילן.