newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חגיגות נישואין, ערבי קריאה: הצד הלא מוכר של צעדות השיבה

מאחורי הקו הראשון של המפגינים ליד הגדר בעזה, נאספות משפחות, נערכים אירועי תרבות ואפילו חתונות. "אנחנו רוצים להראות לעולם שהמחאה שלנו לא אלימה", אומרים שם  

מאת:

על אף שישראל וכלי תקשורת מערביים אחדים מקפידים לכנות את מחאת "צעדות השיבה" בעזה כ"התפרעויות", מה שהמשתתפים והמבקרים רואים שם בשטח שונה בתכלית. שריפת הצמיגים ודגלי ישראל, שיכולים להיתפס כהפרות סדר, הם למעשה פעולות מתוכננות היטב על ידי הוועדה המתאמת כדי לשבש את הראות של הצלפים הישראלים וכדרך בלתי אלימה לבטא תסכול וזעם.

בעוד הפעולות האלה מתנהלות בקו הקדמי של המחאה, המחאה הנרחבת של "צעדות השיבה" כוללת גם חגיגות תרבותיות רבות המיועדות לכל המשפחה. ביום ממוצע אפשר למצוא שם נשים האופות פיתות בדואיות, צעירים שרוקדים דבקה, וילדים מפריחים עפיפונים.

ילדים משחקים במחנה השיבה בעזה. משפחות שלמות מגיעות למקום וחוגגות (צילום: ח'אלד אל-עזאייזה/בצלם)

ילדים משחקים במחנה השיבה בעזה. משפחות שלמות מגיעות למקום וחוגגות (צילום: ח'אלד אל-עזאייזה/בצלם)

"אנחנו משלבים במחאה שלנו גם פעילות תרבות כדי לשלוח מסר לעולם שלעולם לא נשכח את המורשת והמנהגים שלנו, המזכירים לנו את הבית", אומר אחמד אבו ארתימה, אחד ממארגני המחאה. "ובו בזמן, המחאה התרבותית הזו מראה שהפעילות שלנו למען השגת זכויותינו היא בלתי אלימה".

אלפי משפחות בעזה לוקחת את הילדים שלהן מדי יום ונוסעות להשתתף במחאת צעדות השיבה בגבול, תוך הנפת דגלי פלסטין וקריאת סיסמת הדגל של המחאה, "יש לנו הזכות לשוב לאדמת אבותינו". הם יושבים על האדמה, במרחק מאות מטרים בודדים מאדמתם הגזולה, ומאזינים לקשישים המספרים על הכפרים והערים שנאלצו לעזוב.

המבקרים ב"צעדות השיבה" יוכלו אפילו לראות, אם הגיעו ביום הנכון, חגיגות נישואין המתקיימות באחד מחמשת מוקדי המחאה לאורך הגבול. המארגנים לא יודעים לנקוב במספר המדויק, אבל ברשתות החברתיות אפשר למצוא תמונות מלפחות שלוש מסיבות נישואין שנערכו במתחמי המחאה.

אחד מהצעירים שחגג את נישואיו במחאת צעדות השיבה הוא מוחמד דלול, בן 22. הוא הזמין את כל חבריו דרך הרשתות החברתיות, לצד מאות פלסטינים נוספים שהתגודדו בסמוך לגבול, מאות מטרים בלבד מהצלפים הישראלים. במהלך החתונה נשמעו בעיקר שירים לאומיים, כגון אלה של זוכה תחרות הערב-איידול, מוחמד עסאף, ששר על חירות ועל כבוד. צלילי המוסיקה נישאו ללא ספק עד לצד הישראלי של הגבול, ושאגת קהל המשתתפים ששרו בקול על זכותם לשוב לאדמתם היתה אפילו רמה יותר. דלול, החתן הצעיר, הניף את הדגל הפלסטיני.

"זאת חגיגית נישואי השיבה", אמר איימן, חברו של החתן שביקש לא לציין את שם משפחתו. "אנחנו רוצים להראות לעולם שהמחאה שלנו היא לא אלימה, אלא דרישה חוקית ולגיטימית לחזור לאדמתנו". דלול הוסיף: "למרות האושר שאני מרגיש הערב, השמחה לא תהיה שלמה באמת עד שנחזור לבתינו שנגנבו על ידי הכיבוש הישראלי".

תחרות צביעה של צמיגים

במהלך יום שישי השני למחאה התארגנו מספר קבוצות קריאה, בהן המשתתפים ישבו על האדמה, קראו טקסטים וקיימו דיונים על סוגיות כגון קולוניאליזם ואימפריאליזם. קטעי הקריאה נבחרו במטרה לעורר בקרב הצעירים שחיים תחת המצור והכיבוש מודעות לכוחות שעיצבו את חייהם, תוך כדי התנגדות לכיבוש במחאה לא אלימה. במקום אחר אפשר למצוא בחורים צעירים המחכים בתור כדי "להטביע את חותמם" על הצמיגים הצבועים שיישרפו מאוחר יותר כדי לייצר מסך עשן שישבש את ראותם של הצלפים הישראלים, צבעים עזים של ורוד בהיר, סגול וצהוב שיוצרים מעין תור צבעוני שמתנחשל לאורך המחנה.

למרות שלצעדות המחאה יש ועדה מארגנת מרכזית, חלק ניכר מהאירועים התרבותיים הם יוזמות פרטיות של המשתתפים. "אי אפשר ממש לשלוט בדברים האלה", אומר אבו ארתימה. משמעות הדבר היא שקורה שמשתתפי המחאה נוקטים בפעולה מסויימת, כמו שריפת דגלי ישראל, שהמארגנים היו מעדיפים שלא ייעשו, אבל בסך הכל רוב המשתתפים תורמים לאווירה המיוחדת והחגיגית.

אום ואיל, בת 77, במקור מהכפר ג'וליס שנמצא במרחק 29 קילומטרים בלבד מעזה, מסרבת לוותר על חלום השיבה. "אני עדיין זוכרת את הנכבה, שהתחוללה כשהייתי בת 6. אני זוכרת חיים של עבודה קשה ושל עצמאות מבורכת לפני שישראל עקרה אותנו בכוח ונאלצנו לחיות את חיי הייאוש בעזה", היא אומרת. "לא אפסיק לספר לנכדיי ולנכדותיי על שורשיהם. אנחנו מאמינים בכל לב שעוד נשוב לבתינו. אם לא אני, אז נכדיי".

פאדי אל-נאג'י, 23, בוגר המחלקות לאנגלית וספרות באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. הפוסט פורסם במקור באתר "אנחנו לא מִספרים", אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf