newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משרד המשפטים מקדם הגדרת עינויים כעבירה פלילית. על מי זה ישפיע?

על פי החוק החדש לראשונה יוגדרו עינויים כפשע. המהלך אולי יעזור לעצורים יהודים, דוגמת עצורי דומא, אבל הוא לא יספיק כדי לתקן מערכת שלמה שתפקידה לאפשר שימוש באמצעים אלה נגד אוכלוסיה תחת כיבוש

מאת:

כותב אורח: אמג'ד עיראקי

במהלך דיון שהתקיים ביום רביעי שעבר בוועדת האו"ם נגד עינויים בז'נבה, הודיע נציג ישראל כי משרד המשפטים מנסח, בפעם הראשונה, הצעת שתעגן בחוק כי עינויים מהווים עבירה פלילית. מדובר, ככל הנראה, בהתפתחות חיובית בקרב ארוך השנים שמובילים קורבנות עינויים, ארגוני זכויות אדם וגופים שונים באו"ם נגד השימוש שעושה ישראל בעינויים.

אבל ניסיון העבר מלמד אותנו לא להיסחף עם האופטימיות. בשנת 1991 אשררה ישראל את האמנה הבינלאומית נגד עינויים, ורבים טוענים כי מערכת המשפט המקומית בארץ כבר היום מכילה מנגנונים שמונעים עינויים – עם כמה יוצאים מן הכלל. פסיקת בית המשפט העליון משנת 1999 מסדירה כביכול את הנושא, אולם אותה פסיקה גם מקבעת, למעשה, פרצות שמאפשרות לגופי מערכת הביטחון השונים לענות עצירים בנסיבות מוגדרות. בניגוד לרוח ההפקרות שמאפיינת את מעשיהם של משטרים סדיסטיים דוגמת זה בסוריה, העינויים בישראל (נפשיים ופיזיים כאחד) מתבצעים לרוב באופן מבוקר מאוד ושיטתי, והם עטופים במעטה עבה ומרכך של מונחים כמו "לחץ פיזי מתון" ומוצדקים על ידי "כורח" ומקרים של "פצצות מתקתקות".

> "כל כמה דקות מישהו הכה אותנו עם קת הנשק, נתן לנו סטירה או בעיטה"

גבו של אחד ממארגני הפגנה פלסטינית לאחר שחרורו ממעצר וחקירה בכלא הישראלי ב-2010. (אקטיבסטילס)

גבו של אחד ממארגני הפגנה פלסטינית לאחר שחרורו ממעצר וחקירה בכלא הישראלי ב-2010. (אקטיבסטילס)

לצד אותה פסיקה, על הפרצות שבה, הרכיבה המדינה מערך של כלים משפטיים ומנהליים שמאפשרים את השימוש בעינויים. כך לדוגמא הצו הזמני שהוצא בשנת 2002, ומאז מחודש שוב ושוב, ופוטר את השב"כ מהקלטת חקירות של חשודים בעבירות "ביטחון". במילים אחרות, לשירות הביטחון הכללי יש יד חופשית כמעט לענות כל עציר שחשוד בעבירות שהוא הגדיר ככאלה, בלי לתת על כך דין וחשבון.

חברי כנסת אף מקדמים חקיקה נוספת, כמו החוק החדש נגד טרור (שבהליכי תכנון), במטרה לעגן את תקנות החירום במסגרת החוק הרשמי. הרחבת ההגדרה של "מיהו טרוריסט" אף תיתן בידי המדינה סמכויות דרקוניות עוד יותר.

בנוסף, במשך 15 השנים האחרונות לא נפתחה ולו חקירה פלילית אחת בנוגע לשימוש בעינויים על ידי חוקרי שב"כ ומשטרה, למרות שמאז 2001 הוגשו יותר מ-850 תלונות על עינויים.

אז למה אחרי 25 שנים של התעלמות מחובות המדינה במסגרת האמנה, פתאום נזכר משרד המשפטים לגבש הצעת חוק נגד עינויים?

ישנם מספר גורמים שונים שיש להביא בחשבון בהקשר זה, ואולם העיקרי שבהם קשור להתפתחויות האחרונות בזירה המקומית. בחודש דצמבר האחרון, הימין הישראלי הזדעזע נוכח דיווחים על כך שהאזרחים הישראליים החשודים בהצתה הקטלנית בכפר דומא עונו על ידי השב"כ. גורמים רשמיים בישראל, כולל שרת המשפטים איילת שקד, נפגשו עם משפחות החשודים והביעו את דאגתם מהמעצר המנהלי המתמשך שלהם.

עושה רושם שכעת, שקד וחבריה מבקשים להגביל את יכולתו של השב"כ לענות עצירים יהודים כמותם, במיוחד לאור העובדה כי בתיקים מתוקשרים כמו הרצח בדומא ורצח הנער אבו ח'דיר, תשומת הלב המקומית והבינלאומית מעודדת את כוחות הביטחון להשתמש בכלים מרחיקי לכת בכדי להשיג מידע ולחלץ הודאות לגבי קבוצות מחתרת יהודיות אלימות.

> קבלנית משנה: כך מענה הרשות הפלסטינית עצירים בשירות ישראל

מייצג נגד עינויים בישראל, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מייצג נגד עינויים בישראל, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יהיו שיטענו כי הרקע הפוליטי הזה איננו רלוונטי, כיוון שלכל חקיקה נגד עינויים יהיו בהכרח גם השלכות חיוביות לגבי הפלסטינים. אך כפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון ומחקיקות ישראליות אחרות, סביר להניח שגם בחוק החדש הזה יהיו פרצות דומות שיוודאו כי עדיין אפשר יהיה להשתמש בשיטות אלה נגד הקורבנות העיקריים של מדיניות העינויים, כלומר הפלסטינים בשטחים הכבושים, בעוד שאזרחים יהודיים יהיו מוגנים מפניה.

מדיניות זו כבר מיושמת כיום חלקית ביחס שמגלה מדינת ישראל כלפי אסירים פליליים (רובם אזרחים ישראליים), לעומת היחס כלפי אסירים המוגדרים ביטחוניים (רובם ככולם פלסטינים). חשוב מכך: המשמעות של מערכת החוק הכפולה שמיישמת ישראל – החוק האזרחי ביחס לאזרחי ישראל מחד (כולל ההתנחלויות בשטחים הכבושים), ומאידך החוק הצבאי ביחס לפלסטינים – היא שכל חקיקה חדשה עדיין תהיה מעוגנת בתוך המבנה המפלה הרחב יותר של הכיבוש.

אין כל ספק שישראל צריכה חוק המגדיר באופן חד משמעי עינויים כפשע, וההצעה עליה עובדים כעת במשרד המשפטים היא צעד חשוב בכיוון זה. אבל סביר להניח שחוק זה לא ישנה בהרבה את המציאות בשטח עבור רוב הפלסטינים. מאסירים ביטחוניים ועד לדייגים בעזה, אלפים רבים של פלסטינים חוו וממשיכים לחוות צורות שונות ומגוונות של עינויים ודיכוי מצד הרשויות הישראליות (ויותר ויותר גם מצד הרשות הפלסטינים עצמה) ללא כל רמז לצדק, פיצויים או אפשרויות שיקום.

אפילו הילדים הפלסטינים לא מוגנים מפני השיטות הללו, עם הפשיטות הליליות על הבתים, איומים מילוליים, הכאות, והתנכלויות רבות אחרות שהן מנם חלקם של מאות ילדים מדי יום.

זאת מכיוון שבניגוד למה שניסתה המשלחת הישראלית להציג בז'נבה, עינויים בישראל אינם יוצאי דופן חריג – זאת היא מערכת המגובה על ידי מכניזם משפטי ומונעת על ידי מטרה פוליטית: לשלוט על אוכלוסיה תחת כיבוש. כל עוד הממשלה לא תנהל דיון רציני על פירוק המערכת הזו מן היסוד, אל לנו לתלות תקוות גדולות בחוק אחד שעל פי הגורמים הרשמיים אמור לתקן את המצב.

אמג׳ד עיראקי הוא רכז סנגור בינלאומי ב"עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל". הדעות המובאות בכתבה שייכות לכותב בלבד ולא מייצגות את עדאלה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+.

> בדיקה: אין למדינה מושג כמה צווי איסור פרסום היא מוציאה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf