newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיבור של מרצ לעבודה הוא יריקה בפרצוף הערבים שהצביעו לה

בשנים האחרונות מפלגת העבודה התרחקה מהמושגים "התנגדות לכיבוש" ואפילו "שמאל". מרצ שמרה עליהם. לכן התחברות של מרצ לעבודה פירושה זניחה רעיון השותפות היהודית-ערבית ועלול להביא לפרישה

מאת:

קו פרשת המים שמולו עומדת מרצ מעולם לא היה ברור כמו היום.

מצד אחד של הקו ניצבת מפלגת העבודה, שחבירה אליה תסמן "התמרכזות" של מרצ וזניחה או עמעום של ערכים שמרצ מניפה בגאון כבר שנים רבות. המאבק בכיבוש והחיים המשותפים בין יהודים לערבים – הנושאים המרכזיים של מרצ – יירדו לחצי התורן. איחוד שכזה בין מרצ לעבודה ילמד כי תהליך ה"הליכה ימינה" בחברה הישראלית לא פסח על מרצ, גם אם אצלנו הוא מופיע בצורה עדינה יותר.

כבר שנים ארוכות שאנשי מפלגת העבודה אינם מעיזים לומר את המילה הגסה "כיבוש", אינם מופיעים בהפגנות נגד הכיבוש ואינם נותנים את תמיכתם לארגוני השלום וזכויות האדם. דוגמה לכך ניתן לראות בהתבטאות של איציק שמולי, מבכירי המפלגה, ומי שמועמד להנהיג אותה בשנים הקרובות, נגד ארגון "שוברים שתיקה", שאמר כי מדובר ב"ארגון נאלח שמקדם אג'נדה בדרכים של שקר ועלילה בזדון". שלי יחימוביץ אמרה בזמנו כי "לכנות את העבודה כשמאל זה עוול היסטורי", ותמכה בהתנחלות אריאל. ניתן להוסיף גם את דבריו של יו"ר המפלגה הנוכחי, אבי גבאי, נגד פינוי התנחלויות ולפיהם אין חובה לפנות התנחלויות כחלק מהסכם השלום עם הפלסטינים. חשוב להזכיר את יחסו הגזעני והדוחה כנגד זוהיר בהלול, שנזרק מהמפלגה בבושת פנים.

אם שותפות יהודית-ערבית היא המטרה, הליכה עם העבודה היא לא הפתרון. יו"ר מרצ תמר זנדברג עם ח"כ עיסאווי פריג' (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אם שותפות יהודית-ערבית היא המטרה, הליכה עם העבודה היא לא הפתרון. יו"ר מרצ תמר זנדברג עם ח"כ עיסאווי פריג' (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

מן העבר השני של קו פרשת המים ניצבת לה השותפות הפוליטית היהודית-ערבית. לשותפות זו שתי צורות מרכזיות, הראשונה היא הפיכתה של מרצ למפלגה יהודית-ערבית, כזו המקיימת שוויון מלא בין אזרחיה היהודים והערבים. שוויון כזה צריך להתבטא, בין השאר, בייצוג שווה ברשימה לכנסת ובמוסדות המפלגה, כמו גם ייצוג שווה לשפה הערבית מול השפה העברית בפרסומים ובהתנהלות המפלגה. האפשרות הנוספת היא ריצה משותפת עם המפלגות הערביות, או עם חלק מהן, כחלק מגוש שמאל יהודי-ערבי. שותפות זו קיבלה ביטוי בתמיכה הרחבה, שקיבל הפורום היהודי-ערבי במרצ, כפי שפורסם כאן.

התחושה היתה כי תוצאות הבחירות האחרונות גרמו להבנה במרצ באופן כללי, ואצל היו"ר תמר זנדברג בפרט, כי הכיוון הנכון ללכת אליו הוא השותפות היהודית-ערבית. זנדברג התבטאה בצורה חד משמעית בעד שותפות זו, אם בהתעקשותה על נוכחותו של יו"ר חד"ש-תע"ל, איימן עודה, בהפגנת האופוזיציה האחרונה, ואם בהצהרות חוזרות ונשנות על המחויבות שלה לקידום השותפות היהודית-ערבית.

אולם אי אפשר שלא להבחין בפליקלק לאחור שביצעה זנדברג בימים האחרונים. מאז החליטה הכנסת על פיזורה, מצהירה זנדברג, תחת כל עץ רענן, כי פניה לריצה משותפת עם מפלגת העבודה, כלומר עם אותה מפלגה שכבר מזמן אינה שייכת לשמאל הישראלי. בהצהרות האלה זונחת זנדברג את השותפות היהודית-ערבית ובעצם יורקת על רבע ממצביעי מרצ, אזרחים ערבים שהצביעו למפלגה בבחירות באפריל. בבחינת הערבי עשה את שלו, הערבי יכול ללכת. זנדברג בוחרת ללכת אל הקל והפשוט, חיבור בין שתי מפלגות יהודיות, חיבור שעסקני שתי המפלגות יידעו לתפור היטב לצורכיהם. בזחילה אל מפלגת העבודה מראה זנדברג כי לא היה ממש בהצהרותיה על שותפות יהודית-ערבית.

ייתכן שאין מנוס. ייתכן שהעמידה על קו פרשת המים הנוכחי מסמנת גם את פירוקה של מרצ. הקבוצה, שכה רוצה בחיבור עם מפלגת העבודה, תלך לה לחיבור זה (בעיקר אנשי מפ"ם ההיסטורית), ואילו הקבוצה הרוצה בשותפות היהודית-ערבית תלך לה לכיוון השני. דבר אחד ברור לי: אם אכן מרצ תתחבר עם מפלגת העבודה, תהיה פרישה המונית ממרצ של אזרחים יהודים וערבים שלא יסכימו ערכית לעם החיבור זה.

הצעד המנהיגותי המתבקש כעת הוא לנסות ולמצות עד תום את החיבור הפוליטי היהודי-ערבי, תהיה הקונסטלציה אשר תהיה. על מנהיגים פוליטיים להקשיב לרחשי ציבור בוחריהם, אבל לא פחות מכך, גם להתוות דרך, לסמן כיוון, גם אם הדבר כרוך בנטילת סיכון פוליטי. מנהיג או מנהיגה הם מי שהולכים לפני המחנה, ואומרים לו "אחריי". בעת הזו המחנה היהודי-ערבי זקוק למנהיגים מהסוג הזה, מנהיגים המעודדים את שילוב הכוחות הערבי-יהודי, ובעיקר מנהיגים המסוגלים לעשות זאת.

ניר אבישי כהן, חבר הנהלת מרצ, ויו"ר פורום מרצ לקידום שותפות פוליטית יהודית-ערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf