newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיילים חוגגים אחרי שפגעו בפלסטיני. מה יש פה להתפלא?

איך בדיוק חשבו המזדעזעים שזה נראה כשחיילים יורים באנשים שמגיעים לגבול? כשכל פלסטיני הוא מחבל, במיוחד אם מאחורי הגדר בעזה, זה בדיוק מה שמצופה מהחיילים. אפשר לוותר על החקירה

מאת:

הסרטון שמתעד ירי של צלפים באדם לא חמוש ולא מסוכן בשום צורה לא זעזע אותי. גם לא השמחה של החיילים על הפגיעה המוצלחת. הצלפים על גבול עזה עושים בדיוק מה שמצופה מהם. לפגוע באנשים שמתקרבים לגדר. ואחרי שהם ממלאים את המשימה שלהם בהצלחה הם שמחים. לי זה נשמע הגיוני לחלוטין.

אני מנסה לחשוב איך בדיוק חשבו המזדעזעים שזה נראה כשחיילים יורים באנשים שמגיעים לגבול. האם הם חושבים שבכל פעם, אחרי שהחיילים יורים ופוגעים, ורואים אדם נופל לקרקע הם עומדים דקת דומיה? עורכים חשבון נפש קטן? מוחים דמעה?

הרי כבר מזמן לא מדובר בבני אדם. מדובר ב"מחבלים". אובייקטים דמוניים חסרי זהות שיש לנטרל. זה נכון לכלל הפלסטינים. כשמדובר בעזתים נוספת לכך העובדה שהם נמצאים אי שם מעבר לגדר. מאחורי מסכי הבקרה של התצפיתניות ומפעילי הכתב"מים או במרחק מאות מטרים דרך משקפות וכוונות הרובים.

דובר צה"ל כבר הודיע שלא מדובר באירוע מהפגנות השיבה, ועכשיו תעלה השאלה "מה קרה קודם", שאלה שלמרבית הישראלים יש עליה תשובה – הם מחבלים. אם הם מגיעים מעזה, והם ערבים והם מתקרבים לגבול הם בוודאי טרוריסטים.

צה"ל הודיע שיבדוק ויתחקר את האירוע המתועד "באופן יסודי". אבל מה בדיוק יש לבדוק? הפקודות ברורות וגם רוח המפקד צמאת הדם. הבחירה להעמיד את ליברמן, מר "אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת", בראש משרד הבטחון שמה ללעג כל זעזוע שאפשר לחוש מהמעשה של החייל הפשוט בשטח.

כששר הבטחון מודיע, לאחר שנשאל על הריגתו של צלם עיתונות בידי חיילים, ש"לא ניקח סיכון כי "צלם, לא צלם, מי שמפעיל רחפנים מעל חיילי צה"ל צריך להבין שהוא מסכן את עצמו" – המסר הוא ברור. כל מי שמתקרב לגדר בר מוות. אין שום קשר למעשים שלו. ליברמן לא לוקח שבויים, והוא ייתן גיבוי לחיילים שעושים כמוהו.

אלאור אזריה היה מקרה חד פעמי. נדיר. ולא בגלל שחייל ירה למוות בפלסטיני שלא סיכן אף אחד, אלא בגלל שהמעשה הזה הוביל להגשת כתב אישום, במערכת שבה שברירי אחוז מתיקי החקירה שנפתחים נגד חיילים שפגעו בפלסטינים מובילים בכלל לכדי הגשת כתבי אישום. ולא סתם כתב אישום – כתב אישום נדיר על הריגה, בלי שהוצעה לאזריה בדרך עסקת טיעון שמפחיתה את חומרת כתב האישום.

מידי פעם הצבא זקוק לתיקי ראווה כאלה, שיאפשרו, למי שעוד זקוק לזה, להרגיש מראית עין של צדק. להבליט מקרים חריגים, לכאורה, כדי להפוך את כל השאר לנורמה, לשגרה. שגרה שבה כשיום שישי אחרי יום שישי עשרות אלפי אנשים צועדים בידיים חשופות לעבר הגדר וקוראים לחירות, בקיבוצים בצד השני ממשיכים לשחק בטורניר כדורגל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf