החברה הערבית צריכה לבחור: חילוניות או ח'ליפות
האסלאם הפוליטי לא מפחד להגיד בדיוק מה שהוא רוצה. אנחנו, לעומת זאת, מתביישים להתגאות בחילוניות כמטרה. על הביישנות הזאת צריך להתגבר, ולהבין שאנחנו במאבק על העתיד שלנו. ולא, לא אכפת לי מה ישראל תגיד על זה
כותב אורח: עלא חליחל
הדיונים שפרצו לאחרונה בפייסבוק על רקע "ריקוד הדבקה באום אל-פחם" והוויכוח סביב שאלת ההומוסקסואליות הולידו תופעות וביטויים שונים שהיה צריך קצת זמן לקלוט אותם, לעכל אותם ולפרש אותם. במקרים רבים נוצרה ערבוביה בין הדברים, אבל בעיקרו התחלק הוויכוח לשני מחנות ברורים: אלה שרוצים לקדם את רעיון השריעה והח'ליפות האסלאמית, ואלה שרוצים לקדם את השיח האזרחי שמתנגד להם.
נקדים ונאמר: השיח המתנגד לאופציה הראשונה לא מתנגד לאסלאם כדת. הדת היא עניין פרטי שכל פרט בוחר כרצונו, וחופש הדת הוא זכות יסודית וגדולה שהחילוניות מבטיחה לכל פרט. מצד שני, המרחב הציבורי המשותף לכל, הוא כבר עניין אחר, והוא זה שעליו אנחנו מתווכחים.
> אום אל-פחם: איומים על צעירות וצעירים שרקדו דבקה ביחד
ריקוד דבקה מעורב, אום אלפחם. מהאירוע שפתח את גל האיומים (יחיא ג'בארין, אתר arab48 )
פחד ועוד פחד
אחד הדברים שהכי משכו את תשומת הלב בוויכוחים שהתגלעו אחרי ההצהרות של כמאל ח'טיב (סגן יו"ר התנועה האסלאמית) ואלה שסביבו היה המתקפה המזויינת בפייסבוק (תמונות של רובי M16!) על אלה ש"העזו" לרקוד דבקה מעורבת במסיבת רמדאן שארגן סניף בל"ד באום אל-פחם. הוויכוח שפרץ והאלימות שנבעה ממנו שקולים במסוכנותם לכמה מההצהרות שיצאו מהנהגת מפלגות אזוריות ומקומיות על כך שארגון המסיבה לא היה סביר וכי שאלת ההומוסקסואליות "רגישה". ואלה הם, אגב, אותם האנשים שמהללים את זכויות האדם בכל מילה שנייה שלהם נגד ישראל והתנהלותה. כנראה שזכויות האדם רגישות בהקשר אחד ופשוטות ולהפליא בהקשר אחר, ואפשר לתפוס עליהן טרמפ מתי שרוצים.
האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לנו כחילוניים הוא הפחד והבושה מפני חילוניותנו. אותה ביקורת עצמית הרסנית היא תבוסה מגונה לכל אוהבי החירות ולחופש המחשבה והמעשה של הפרט המשתמעים ממנה, חירות שנוגעת לכולם (דתיים ולא-דתיים כאחד). איננו צריכים שאיש ישתיק אותנו כל עוד שאנחנו מסכימים להשתיק את עצמנו בתואנה ש"זה לא הזמן" או "זה לא סביר או נבון" או "קצת הגזמנו" או "המילה חילוניות לא יפה ועדיף לא להגיד אותה", והרבה משפטים מסוג זה שמתחבאים מאחרי "החוכמה" או "תבונת ניהול המאבקים", כשכל מה שהם באמת מנסים להשיג הוא הימנעות מעימותים בגלל פחד או חשבונות מזדמנים או רגשות נחיתות מול כל שייח' שמצטט את הקוראן או החדית' או את [התיאולוג האיסלאמי] אבן תיימיה.
אנחנו במאבק נגד דאעש וג'בהת אל-נוצרה ואל-קאעדה והאסלאם הפוליטי והג'יהאדי והפונדמנטליסטי. כל אלה זרמים במגמת עלייה (למרבה הצער) בגלל נסיגת האביב הערבי (לעת עתה) ואובדן המצפן (הזמני). לעלייה זו יש השפעה ברורה במישור הפלסטיני בתוך ישראל, במסגרת התנועה האסלאמית על שני חלקיה. עלינו לקרוא למציאות שאנו חיים בה בשנתיים-שלוש האחרונות בשמה, ללא מורא: זהו קרב, שיהפוך למלחמת חורמה בשנים הבאות, ועלינו לזהות את היריב למרות שהוא "מבני עמנו" ולא לחשוש מכך.
> איומים והסתה כלפי אנשי בל"ד וחד"ש שיצאו נגד הומופוביה
אנחנו במלחמה. חילוניות מצד אחד, דאעשש מהצד השני. (צילום: המדינה האסלאמית)
אסור לנו גם להסתתר מאחורי הפחדנות ההיסטורית שאיפיינה אותנו בתחום החברתי מאז ומתמיד והיא הפחד שישראל תשמח לאידנו. ישראל לא מעניינת אותי בהקשר הזה. אם עלינו לנהל מלחמת חורמה ברחובותינו ובתינו, הרי שעלינו לעשות זאת בנחישות ובתקיפות ובלא רגשות אשם. מאבק אחד אינו בא על חשבון השני, ומי שמפיץ תעמולה כזאת הוא פחדן ורמאי, בדיוק כמו הרוב הגדול של מנהיגינו ההיסטוריים שלא היה להם די אומץ בזמנם להתייצב נגד המרחב האיסלאמי המדיני והנצלן והמשוחד (היוצאת מן הכלל הבולטת בהנהגתנו היום היא חברת הכנסת חנין זועבי).
איפה המפלגות שלנו?
הבעיה הבסיסית היא בנו, הרוב הדומם מתוך בושה או פחד או אדישות. התנועה האיסלאמית ומסיתיה לא יוכלו לבודד אותנו אם נצעק עליהם בחזרה בכל פעם שהם יטיחו בנו משהו. זהו קרב וכל נסיגה או הפוגה עלולים להצר את צעדינו ואת חיינו. הם מנצלים את הפחד של האנשים מפסוקי הקוראן ומפירוש החדית' ומדברי שייח' פלוני או דרשן אלמוני. זוהי חולשה גדולה שהם מנצלים אותה. ייתכן שאפילו גדולי החילוניים במפלגות ובארגונים ובתחום התרבות מאמינים בסתר ליבם ששייח' פלוני אכן נושא בכיסו את מפתחות גן העדן. רגשי הנחיתות שהשתרשו בנו מול האסלאם המדיני הם הצלחתו הגדולה ביותר, וכל עוד שנתבייש בחילוניותנו הרי שאין לנו תקומה.
הבעיה השנייה והמסוכנת ביותר היא ששתי המפלגות הבסיסיות (חד"ש ובל"ד), שהיה אפשר לצפות שינהיגו את המסע הזה נוכח הפונדמנטליזם ותופעת דאעש ומבשרי הח'ליפות האסלאמית, מלאות בעצמן באיסלמיסטים או דתיים שכלל לא מרגישים שקורה משהו רע. מן הראוי שהשיח האזרחי העכשווי על שיוויון וזכויות הפרט והחברה יתנהל מחוץ להקשר הדתי הסגור ובתוך החוקים והפילוסופיות הפוזיטיביסטיות (הנוגעות למצב האדם), כי אלה המסגרות היחידות שיכולות להסדיר כיום את המערכות והיחסים החברתיים באופן האופטימלי. ההיסוס של שתי המפלגות בנושא זה הוא אסון שאין למעלה ממנו.
אבל האסון האמיתי הוא שהנהגות שתי המפלגות הללו אומרות (ברובן) בפה מלא: "זוהי החברה שלנו וזהו המרקם שלה ויש להתנהל איתה באופן רציונלי". סליחה? חשבנו שבאתם לשנות את החברה, לא להתחשב ברגישויות שלה ובמרקם שלה! אי אפשר לעשות שינוי חברתי בלי התנגשות, שמשמעותה שינויים יסודיים בשתי המפלגות ברמת ההנהגה. כל האמירות בנוסח "לנהוג בתבונה", "רציונליות" ו"התחשבות" רק גורמות לחוסר בטחון עצמי ביכולת להתמודד עם התנועה האסלאמית וחסידי דאעש החדשים. מי שמרגיש שהוא לא יכול לעשות זאת, יואיל נא לפנות את הזירה בהקדם האפשרי.
> תולדות האסלאם: הסרט שדאע"ש לא ראו
ירושלים מעולם לא הייתה הבירה של אף ח'ליפות. תפילת יום השישי, מתחם אל אקצא, 4 לאוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)
רק חילוניות היא הפיתרון!
החילוניות יכולה להכיל את כולם, לא כן הדת. כל משטר חילוני (בהגדרתו) שממלא את רוב התנאים המודרניים של חופש הפרט וזכויות קיבוציות למיעוטים וקבוצות שונות, הינו טוב אלפי מונים מח'ליפות אסלאמית מדומיינת כלשהי, או מערכת חוקים המבוססת על השריעה. ח'ליפות פירושה שאדם מסוים (הח'ליף) לוקח את הפיקוד בהיותו מחליפו של הנביא מחמד, וכתוצאה מכך הוא אדם שכל דבריו וכל מעשיו קדושים. זוהי חזרה לתקופות שמאסנו בהן ומאסנו באלה שעורגים אליהן.
אנו מודעים לכך שהח'ליפות האסלאמית בסוף התקופה האומאיית ובמהלך התקופה העבאסית הניבה הרבה דברים טובים ויפים, אך לאו דווקא בזכות האסלאם או הח'ליפות האסלאמית; הרי כל האימפריות שהתבססו על כיבושים והתרחבות והשתלטות על העושר של אחרים (כמו האימפריה האיסלאמית בשיאה) הגיעו לשלב מתקדם מאוד של עושר והתרחבות ושלטון, ויכלו להתרווח בבירותיהן ובמחוזותיהן ולתרגם ולייצר ולחקור ולהמציא. הח'ליפות האיסלאמית לא שונה בדבר מהאימפריות הללו, וכל הקידמה והפתיחות והעושר והמצאת המדעים וגילוי כל ענפי המתמטיקה הושגו בזכות ההרג והכיבוש ודיכוי העמים והאומות האחרים. זהו סיפור שחוזר על עצמו, ואירופה ירשה אותנו בכך, ואחר כך פינתה את מקומה לאמריקה, וחוזר חלילה…
אנחנו החילוניים לא רוצים להפיץ את האיסלאם, לא באירופה ולא באמריקה, ואיננו מאמינים שהמערב כופר. תיאורו של כל מי שאינו מוסלמי ככופר שיש להילחם בו בשם המדינה האיסלאמית הוא טרור בהתגלמותו. טרור מחשבתי זה התחיל להסתנן אלינו והתחיל לקבל לגיטימיות, והתואר כופר כבר אינו מודבק רק ל"אירופאים נוצרים" אלא לכל מוסלמי או אחר שמעז להתווכח עם התנועה האיסלאמית ולהתעמת אתה.
ובעניין קידום רעיון הח'ליפות ומדינת השריעה בהקשר הפלסטיני המקומי וכל הדמגוגיה הזאת, אנחנו באמת לא מבינים את המזמור הזה שירושלים היא בירת הח'ליפות האיסלאמית. מאיפה בא השיגעון הכוזב הזה? ירושלים לא הייתה הבירה של אף ח'ליפות אפילו לא לשנייה אחת באף תקופה או זמן. אנחנו דוחים את הח'ליפות הריאקציונרית הזאת (ואת השיטה השרעית שלה) ואיננו רוצים בה, ועלינו לעמוד על המשמר מול כל מי שינסה לקדם אותה, ברמה הערבית הכללית והפלסטינית המקומית.
האיסלאם המדיני והג'יהאדי והפונסמנטליסטי הם הבעיה שלנו, ואילו החילוניות היא הפתרון!
עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי. הרומן החדש שלו "אורוואר עכו" ייצא בעברית במהלך 2016. המאמר פורסם במקור בערבית באתר "קדיתא", ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
