newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם באפס תקציבים, החינוך הביתי בישראל ובעולם עובד

מחקרים בעולם מראים שהתלמידים והבוגרים של החינוך הביתי לא נופלים בהישגים הלימודיים ובכישורים החברתיים מתלמידי החינוך הציבורי. ובכל זאת, רוב המדינות עדיין חוששות ממנו. אולי משום שהוא כרוך באובדן שליטה

מאת:

רק חמש מאיות האחוז (0.0005) מילדי ישראל לומדים בחינוך ביתי, ואף על פי כן הם מציבים אתגר של ממש בפני מערכת החינוך הפורמלית. התמונה הכללית אודות חינוך ביתי היא מדהימה: ללא תקציבי העתק של משרד החינוך, ללא הכשרת מורים מקצועית וממושכת, ללא תכניות לימודים, ללא מבנים, עזרים ואמצעים מיוחדים, וללא פיקוח, מדידה ושליטה, מצליחים הורים להביא את ילדיהם להישגים טובים יותר, או לפחות זהים, לאלה של הלומדים בבתי הספר.

עד תחילת המאה ה-20, רק שליש מילדי העולם למדו בבתי ספר ממלכתיים. היום יותר מ-90 אחוז. ילדים בבית ספר במעלה אדומים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עד תחילת המאה ה-20, רק שליש מילדי העולם למדו בבתי ספר ממלכתיים. היום יותר מ-90 אחוז. ילדים בבית ספר במעלה אדומים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הדברים עולים מתוך דוח שפורסם השבוע מטעם "יוזמה – מרכז לידע ולמחקר בחינוך" של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. גילוי נאות – את הדוח כתבתי אני (ג.ג.) במסגרת עבודתי כחוקר פרילנס של "יוזמה". הדוח הוזמן על ידי משרד החינוך במטרה לבחון את המדיניות הנוהגת בישראל בהשוואה לנהוג במדינות אחרות. הדוח סוקר מידע מחקרי על חינוך ביתי בעולם בשלושה נושאים: מדיניות, הישגים ועמדות.

הדוח מציג תמונת מצב של הידע הקיים ואין בו קריאה בעד חינוך ביתי או נגדו. עם זאת בהחלט עולה מתוכו שאלה מהותית למחשבה ולדיון: מה טיבו של הנוהג המודרני לחייב הורים להעביר את האחריות על חינוך ילדיהם למוסדות ולבעלי תפקידים שהתמקצעו בהוראה ובחינוך?

אין קושי בהישגי התלמידים והבוגרים של חינוך ביתי

חינוך ביתי נהוג בארצות הברית יותר מאשר במדינות אחרות, ומשם מגיע מירב המידע העומד לרשותנו. חינוך ביתי נהוג אצל הורים בעלי תואר ראשון יותר מאשר הורים בעלי השכלה נמוכה יותר או גבוהה יותר; וכן, חינוך ביתי נהוג אצל הורים ממעמד בינוני גבוה יותר מאשר הורים עניים יותר או עשירים יותר. עם זאת, לאורך השנים המגמה היא של צמצום הפערים, כך ששיעור החינוך הביתי בקרב הורים במעמד חברתי כלכלי נמוך הולך ומתקרב לממוצע הכללי.

חינוך ביתי נהוג אצל זוג הורים אשר אחד מהם עובד והשני מופקד על חינוך הילדים, יותר מאשר אצל זוגות ששני ההורים עובדים או אצל הורים יחידים. מאפיין זה נותר יציב גם בבדיקה על רצף עשרים השנים האחרונות.

מעניין שחינוך ביתי נהוג בעיקר בקרב ילדים בגיל גן ובגיל בית ספר תיכון. דווקא בגיל היסודי, ובמיוחד בכיתות א'-ב', יש ירידה בשיעור הילדים הלומדים בחינוך ביתי. ייתכן כי כאשר הילדים מגיעים לגיל בית ספר יסודי, ההורים תופסים את החינוך כמשהו מקצועי, ונוטים לקבל את מרות המערכת.

מכלל המחקרים הרבים שנערכו ברחבי העולם, ובדקו היבטים שונים ומגוונים של חינוך ביתי, לא נמצאה שום בעיה מהותית בסוג חינוך זה. אין פער בהישגים הלימודיים או בכישורים הרגשיים והחברתיים של הלומדים בחינוך ביתי בהשוואה ללומדים בחינוך הציבורי; ואין גם פער בהישגים הלימודיים והכישורים החברתיים של הבוגרים של חינוך ביתי בהשוואה לבוגרי חינוך ציבורי. אם בכלל, הרי שנמצא פער קטן בחלק מהמחקרים לטובת תלמידי ובוגרי חינוך ביתי. כמו כן, אין לבוגרי חינוך ביתי שום קושי להשתלב בעולם האמיתי: בתעסוקה, בלימודים גבוהים או בחיים החברתיים. פירוט וקישור למחקרים שנסקרו תוכלו למצוא בדוח.

נראה כי המפתח להצלחה הוא במעורבות הגבוהה של ההורים בחינוך ילדיהם. אנו יודעים שגם בקרב הלומדים בבתי הספר יש למשתני המשפחה השפעה רבה על הישגי התלמידים, ונראה שבחינוך הביתי יתרון זה מגיע למיצוי מלא.

חינוך ביתי משקף את המתח בין המדינה לבין ההורים

הדיון אודות חינוך ביתי הוא מהותי יותר מאשר עצם השאלה החינוכית והמתודולוגית כיצד מורים ומחנכים ילדים; ואף יותר משאלת הגמישות של המדינה להכיל זרמי חינוך אלטרנטיביים. החינוך הביתי מאתגר את האידאולוגיה החברתית בדבר היחסים בין מוסדות הכוח בחברה: המשפחה מול המדינה.

מתוך הספר "בית או ספר". איור: נטע הולצר

חינוך כהפרדה מההורים (איור: נטע הולצר, מתוך הספר "בית או ספר")

אפלטון, במאה הרביעית לפני הספירה, הציע להנהיג חינוך חובה "לא רק אם ההורים מעוניינים בכך, אלא גם אם אינם רוצים […] ואל התלמידים יתייחסו כמי ששייכים למדינה ולא להורים". הרעיון הזה מומש לראשונה רק בשלהי המאה ה-18, כאשר הונהג חוק חינוך חובה בפרוסיה של פרידריך הגדול. בחוקת המדינה נקבע: "זוהי חובתו של המפקח על בית הספר לוודא שכל הילדים בגיל חינוך חובה נמצאים בבית הספר. אם יש צורך, ייעשה הדבר בכוח ובענישה של ההורים המתרשלים".

חינוך חובה הונהג במדינות העולם בהדרגה במהלך המאה ה-20. בשנת 1910 רק שליש מילדי העולם למדו בבתי ספר יסודיים, וכעבור 90 שנים, בשנת 2009, שיעור הלומדים העולמי ביסודי עבר את 90 האחוזים. חינוך ביתי הפך לתופעה מדוברת בארה"ב החל בשנות השבעים, בעקבות פרסום הספרים של איוון איליץ' "ביטול בית הספר" (מסדה, 1973), ויותר מזה של ג'ון הולט "כיצד נכשלים ילדים" (מסדה, 1974).

האינטרס של המדינות הוא ברור: חינוך אחיד לכל הילדים והילדות מנטרל את השפעת ההורים, ומחזק את השליטה ואת הסדר החברתי והכלכלי. בנוסף לאינטרס של המדינות, נראה כי חינוך ביתי מעורר בקרב רבים את הפחד מהאחר: הורים "אחרים" שבוחרים עבור עצמם ועבור ילדיהם "אחרת" ממה שנהוג ומקובל על דעת כל.

מנגד, העמדה המהותית של הורים שבוחרים בחינוך ביתי נוגעת למימוש עצמי באמצעות ההורות. הורים רבים מתלוננים על הקושי שבהורות, ויש בהם שדורשים שמערכת החינוך תיקח אחריות על ילדיהם יותר שנים, יותר ימים בכל שנה ויותר שעות בכל יום. מנגד מצדדי חינוך ביתי רואים בחינוך הילדים אפיק למימוש המשמעות הקיומית של ההורים, ומכאן כדרך חיים אותנטית וטבעית יותר.

הורים יודעים לעקוף עודף רגולציה על חינוך ביתי

התפיסות החברתיות בכל מדינה ומדינה מתבטאות במדיניות של משרדי החינוך כלפי חינוך ביתי. ישנן מדינות שבהן חינוך ביתי אסור, או שאינו מוגדר כאחת האפשרויות המוכרות לצורך קיום חוק חינוך חובה. חשוב להזכיר שחינוך ביתי מתקיים גם במדינות אלה, בעצימת עין של הרשויות (למשל ביפן) או תוך כדי מאבקים משפטיים מתמשכים (למשל בברזיל).

ישנן מדינות שבהן חינוך ביתי מוכר, אבל תחת רגולציה מכבידה. במדינת ניו יורק ההורים נדרשים להציג תכנית לימודים כתובה, בהתאם לפורמט שקבע משרד החינוך. התכנית צריכה לעמוד בדרישות המינימום של כל המקצועות הנלמדים בבתי הספר הציבוריים, וההורים נדרשים להצהיר מי יהיה המורה של כל מקצוע, מה הכשרתו בתחום ובאיזה עזרי למידה ייעשה שימוש. ההורים גם נדרשים לתעד את הלמידה ביומן, ולהוכיח שהילד למד לפחות 180 ימים וכ-950 שעות בשנה (תלוי בגיל) בכל המקצועות. ההורים נדרשים להעביר את היומן לבקרה של מפקח ארבע פעמים בשנה (בכל רבעון) ולצרף אליו גם את תוצרי הלמידה של הילדים. עוד נדרשים הלומדים בחינוך ביתי לעמוד במבחנים סטנדרטיים חיצוניים, ממש כמו תלמידי בתי הספר.

רק 0.005 אחוז מהילדים בישראל לומדים בחינוך ביתי, והמגבלות עליו גדולות מאוד. בארה"ב זה יותר מקובל. ילד בבית ספר במושב חניאל (צילום: חן ליאופולד / פלאש 90)

רק 0.05 אחוז מהילדים בישראל לומדים בחינוך ביתי, והמגבלות עליו גדולות מאוד. בארה"ב זה יותר מקובל. ילד בבית ספר במושב חניאל (צילום: חן ליאופולד / פלאש 90)

למעשה, הרגולציה בניו יורק מבטלת את כל מה שאמור להיות ייחודי בחינוך הביתי, ודורשת מההורים את מה שהיא דורשת מכל מנהל בית ספר. כמובן שהורים רבים לא רוצים או לא יכולים לעמוד בדרישות האלה, שהרי מה הטעם להפעיל חינוך ביתי, אם אין בו מידה של אוטונומיה בהשוואה למערכת הציבורית? התוצאה היא מערכת רמייה שבה ההורים ממלאים טפסים בהתאם למה שדורשים המפקחים ולא בהתאם למה שקורה בפועל. השקר לא נותר במחשכים, אלא גלוי לכל ברשת האינטרנט, בשלל עצות להורים כיצד לעקוף את האסדרה. הדרישות המופרזות הביאו גם להתפתחות שוק יועצים בתשלום, שהתמחו בסיוע להורים לעמוד בדרישות הבירוקרטיות; וכן אתרי אינטרנט שמציעים תכניות לימודים מוכרות בתשלום.

בקצה הנגדי, במדינת טקסס שבארה"ב אין כלל בקרה על חינוך ביתי. בפסק דין משנת 1994 נקבע שהחינוך הביתי הוא אחד המסלולים האפשריים של חינוך פרטי, ולכן מותר ומוכר. ההורים לא נדרשים אפילו לדווח שבכוונתם להפעיל חינוך ביתי, והילדים לא נדרשים לעמוד במבחנים כלשהם. בחירת ההורים בחינוך ביתי מחייבת אותם, כלשון החוק, שיתנו לילדיהם "הוראה בתום לב" (bona fide).

בצרפת נהוגה מדיניות ביניים, שאינה חופשית לחלוטין מצד אחד ואינה מכבידה מצד שני. ההורים נדרשים להודיע לרשות החינוך המקומית על כוונתם להפעיל חינוך ביתי, אולם אינם נדרשים לכתוב תכנית לימודים מפורטת. הם גם אינם חייבים ללמד את כל המקצועות הנהוגים בבית הספר, אלא רק: צרפתית, שפה שנייה, מתמטיקה, אומנות וחינוך גופני. אחת לשנה מוזמנים ההורים והילד לפגישה עם המפקחים, במהלכה בודקים בשיחה (ולא בבחינה סטנדרטית) את התקדמות הילד בצרפתית, אנגלית ומתמטיקה. כמו כן, המשפחה נפגשת לשיחה עם פסיכולוג חינוכי שלומד על סדר היום של המשפחה ועומד על שביעות הרצון של כולם. אגב, משרד החינוך בצרפת מפעיל "מרכז לאומי להוראה מרחוק" אשר מספק קורסים וחומרי עזר מקוונים לאזרחי צרפת השוהים מחוץ לגבולות המדינה ומשמש גם הורים וילדים בחינוך הביתי.

המדיניות בישראל כלפי חינוך ביתי קרובה מאוד לדוגמה של ניו יורק. אפשר להבין זאת שכן בישראל החינוך נתפס כאמצעי בהנחלת הזהות הדתית והלאומית, וברור שההורים עלולים להיתפס כגורם מפריע. אם הדוח החדש שהוזמן לצורך חשיבה מחודשת על המדיניות אכן יניב מדיניות חדשה, תהיה בכך ברכה גדולה. להבנתי, לא מדובר רק בזכות של הורים לחנך את ילדיהם. חינוך ביתי, כמו כל זרמי החינוך האחרים, מאפשר לבתי הספר הממלכתיים ללקט את הטוב מכל העולמות האלטרנטיביים, ולהציע בתי ספר ממלכתיים משופרים לכולם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf