newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חירות לתלמידים ולמורים מהשעבוד של תכניות הלימודים

לכבוד חג החירות חשוב לזכור שחדשנות חינוכית מלווה את בתי הספר מאז ומתמיד, אך גם שאין די בשינוי השיטה כל עוד נותרת המהות: שליטה והאחדה באמצעות תכנית הלימודים

מאת:

בשנת 1924 פעל בתל אביב, למשך שנה אחת, "גן ילדים ובית ספר עמלני פרטי – קהילת ילדים". במושגים של היום מדובר בחינוך חופשי, או בית ספר פתוח, שאין בו מערכת שיעורים סדורה, ודאי שאין בו ספרי לימוד או הוראה פרונטלית של מורה מול תלמידים. המייסדים היו דוד אידלסון (אודותיו כבר כתבתי) ויהודה רון פולני. במסמך היסוד הם כתבו: "מעריצים אצלנו הערצה מופרזת את השבלונה של רכישת ידיעות והתפתחות מתוך הספרים ומהרצאות המורה. התכנית כבר נהפכה למיטת סדום לדור הצעיר, שלתוכה נלחצים כולם גם אם אין זה מתאים להתפתחותם הטבעית".

שינוי השיטה אינו מניב חדשנות חינוכית

הסתדרות העובדים תמכה תקציבית בהפעלת בית הספר, כפי שתמכה באותה שנה ב- 16 גנים ובתי ספר ברחבי הארץ, בקיבוצים, במושבים ובשכונות פועלים עירוניות. בשל כך, נשלח אחר כבוד נציג ועדת התרבות של ההסתדרות לבקר בבית הספר החדש, ולדווח על המתרחש בו. הנציג, אליעזר שיין, מחנך בזכות עצמו (על שמו סמינר שיין בפתח תקווה), חזר מהביקור המום. הוא התרשם מאוד מחדוות החיות של הילדים, אבל לא הבין איפה שם בדיוק "הלימודים".

הוא כתב: "שני יסודות לימוד: חופש ועבודה. […] חופש ישנו. מצב הרוח של הילדים טוב הוא, ומכאן הסדר והמשמעת בבית הספר. מה שנוגע ליסוד השני – לא הושג הרבה". שיין הציע לקבוע תכנית לימודים, דהיינו מערכת שעות קבועה, כנהוג בכול בתי הספר. אידלסון, פולני ומורים נוספים התנגדו, שהרי קביעת מערכת שעות מתוכננת מראש מבטלת לחלוטין את ייחודיותו של בית הספר. בסופו של דבר, צמד המייסדים וכמה מהמורים התפטרו, וההסתדרות גייסה צוות חדש שייסד את "בית חינוך לילדי עובדים", שהתגלגל והיה לבית הספר ע"ש א.ד. גורדון, הקיים עד היום.

> ילדים נשרפים למוות, וברוסיה כבר לא מאמינים לשלטון

ילדות בכניסה לבית ספר. אילוסטרציה (משה שי/פלאש 90)

"לשעבד את ההמונים על ידי טמטום ילדיהם". ילדים בכניסה לבית ספר. אילוסטרציה (משה שי/פלאש 90)

הויכוח החינוכי בוועדת התרבות של ההסתדרות הגיע גם אל עיתונות אותה תקופה, ומלבד העברית שהשתנתה ניתן להעתיקו לימינו אלה אחד לאחד. מיכאל אסף, שהיה חבר ועדת התרבות, תמך דווקא בעמדת המורים ופרסם דעתו ב"קונטרס", שבועון פועלי ארץ ישראל – אחדות העבודה, באפריל 1924.

אסף קובע נחרצות דברים שהם חשובים גם למחפשי החדשנות בימינו: "שינוי שיטת הלימוד על ידי מימוש [המחשה] או עבודה [התנסות ופעלתנות של הילדים], שינוי בסדרי המוסד [מבנה הלימודים], ואפילו שינוי השיטה ביחסים שבין מורה לתלמידיו – אינם מספיקים כדי לחדש את בית הספר הישן. כל עוד קיים היסוד הישן, חייב החלוף, אין ערך לפעולתם."

ומהו "היסוד הישן"? תוכנית הלימודים מטעם המדינה. הנה ההסבר: המבנה המעמדי הקיים במדינה, החלוקה לשליטים ונתינים, עשירים ועניים, קיים גם בחינוך: "החלק התקיף, העשיר וגדוש הידיעות שבמדינה, פורם אי אילו פירורים של ידיעות לחלק הדל והעלוב, למעמד העובדים ולילדיו". לשם כך מגייסת המדינה פדגוגים, שאינם אנשי חינוך כפי שנהוג לכנותם, אלא מהנדסי-חינוך, והם קובעים "את סכום וגבול הידיעות שילד ההמון צריך לקבל. העיקר שצריך ללמד אותו דבר מה הרצוי לשליטי המדינה ובמהירות הכי גדולה".

אפיסת תרבות ופערים חברתיים

שתי תוצאות הרסניות יש לתכנון הלימודים בדרך זאת. האחת, שהדבר מגביל את המורים ואת התלמידים מלהתפתח, שהרי גבולות הרוח נקבעו בתכניות הלימודים ובספרי הלימוד, תוך יצירת סטנדרט אחיד לכל המורות והמורים ולכל הילדות והילדים: "חיי הילדות והתפתחותם, רוח התרבות האנושית השואפת לעליית מדרגה עם כל דור ילדות חדש – כל זה נעצר ודוכא על ידי דפוס הברזל של המדינה הרכושנית" [הקפיטליסטית].

"בית הספר העממי הוכרז לניטראלי, כביכול. ומה פירושה של ניטרליות במקצוע התרבות, אם לא אפיסת התרבות?". משפט מדהים זה מתקשר לקוד האתי שבנט מנסה לכפות על האקדמיה. "המדינה אינה סובלת את חופש הפרט, את חופש התפתחותה של האישיות. בני המדינה, הינם בעלי ערך רק עד כמה שהם משמשים את המדינה, ואין להם שום ערך ותכלית בפני עצמם". וגם את זה ניתן למצוא כיום, למשל, כאשר בתי ספר נמדדים לפי אחוז הבוגרים המתגייסים לצבא. ולסיכום: "יסוד המשמעת העיוורת לרצון עליון-פטישי, השליט במדינה, הונח גם ביסוד התכנית של בית הספר העממי. אם הגדולים הינם עבדי-המדינה, הילדים הינם קרבן-המדינה".

התוצאה ההרסנית השניה של תכניות הלימודים היא בשימור הפערים החברתיים-כלכליים. תכניות הלימודים מפותחות על ידי מומחים לדבר. מכיוון שזה מקצוע ההתמחות האקדמית שלי, הרי אני יכול להעיד שמדובר באנשים טובים ומשכילים (בתואר שני לפחות, כיום), ומכאן גם שמגיעים מפלח מסוים מאוד באוכלוסייה. מעמד בינוני גבוה לצורך העניין. אנשי מקצוע אלה מנתחים את התוכן הנלמד, ואת המפגש בין מורה לתלמיד, על פי הבנתם וניסיונם. תכלס – הם מדמים את עצמם כמורים ואת עצמם כתלמידים, לצורך פיתוח חוט השני של התכנית (הרצף שבו מוצג התוכן) ולצורך פיתוח השיטה (דרך ההוראה והעזרים).

יוצא מכך שתכניות הלימודים מותאמות, בהיגיון הפנימי שלהן ובשפה שלהן, למורים ולתלמידים בני המעמד הגבוה בחברה. מורים ותלמידים מהמעמד הנמוך, או בני תרבויות אחרות, שלא לדבר על שפות-אם אחרות, נזקקים למאמץ מיוחד על מנת להבין את ההיגיון השזור בתכניות הלימודים, משום שזה לא נכתב בהיגיון שלהם או בשפה שלהם.

התוצאה, כפי שהיטיב לנסח מיכאל אסף: "בית ספר עממי, תיכוני וגבוה – הינם שקר מוסכם. אלה הם מדרגות – לקבצנים, לאמידים ולעשירים. זהו יש מושחת ומזיק". ואכן מה שחזה אסף בשנת 1924 מתקיים בימינו אלה, בדמות פערים גדולים בהישגים הלימודיים בין תלמידים, בהתאם לרקע החברתי כלכלי של הוריהם.

הערה למחדשי החינוך בימינו

רבים מקוראי הבלוג הזה עוסקים בחדשנות חינוכית, או מייחלים לפדגוגיה חדשנית כלשהי. לכבוד חג החירות עליהם לזכור שני דברים: ראשית, חדשנות חינוכית מלווה את בתי הספר מאז ומתמיד, וראוי לעמוד על כתפי ענקים, שעה שבאים בהצעות שכביכול שטרם נהגו או טרם נוסו. שנית, הכישלון המצטבר לשינוי מערכת החינוך מעיד, כי אין די בפתרונות מתודולוגיים כאלה או אחרים. יש משהו מהותי שזקוק לפיצוח. והמהותי הוא שאיפתם של המבוגרים להנדס את הדור הצעיר בדמותם ובצלמם.

"בית הספר העממי הנהו מכשיר שנוצר על ידי המדינה הרכושנית בכדי לשעבד את ההמונים על ידי טמטום ילדיהם ונטילת רוח התרבות מהם. […] ידעו חברינו את האמת המתבררת עתה לכל העולם הלוחם והמתקדם, שבטיפוח גיל הילדות תלוי אושרה של האנושיות העתידה; בטיפוח זה תלוי יצירת האדם הפועל החופשי". כפי שניסח זאת מיכאל אסף.


אודות בית הספר "קהילת ילדים" בספר: שמעון רשף, חינוך חדש בארץ ישראל, ספרית פועלים, 1985.

המאמר של מיכאל אסף: "חינוך ילדינו", קונטרס קע, כרך ט, כ"ו ניסן תרפ"ד. עמודים 15 – 16.
תודה למרים סמט ששיתפה אותי במחקרה בנושא (טרם פורסם).

> כך התדרדרה החברה במצרים לשנאת בני ישראל, וכך אנו מתדרדרים בעצמנו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf