חמאס ודחלאן עוקפים את עבאס בדרך לעיצוב היום שאחרי

זוכרים את הקולות שהטילו ספק בשינויים שחולל חמאס עם פרסום המסמך המדיני שמחליף את האמנה האסלאמית? זוכרים את אלו שקבעו, לאחר בחירתו של יחיא סינוואר, כי קיצוניים מהאגף הצבאי הכריעו את האגף המדיני? הגיע הזמן להפסיק עם זה. צריך להשתחרר מהתפיסה האוריינטליסטית שמייחסת באופן גורף וכוללני עמדות מהותניות לערבים – ובפרט לדתיים שבהם.

הודעת החמאס על פירוק המנהלת לרצועת עזה, שבראשה אמור היה לעמוד מוחמד דחלאן, והסכמתה לפיוס עם פתח במסגרתו תוכל ממשלת האחדות לפעול ברצועת עזה ותיערכנה בחירות למוסדות הרשות הפלסטינית – הן המשך לשינויים קודמים שחמאס עשתה, עליהם כתבנו כאן.

> אמנת חמאס החדשה מעידה על נכונות התנועה להשתנות

תנועת החמאס עברה פוליטיזציה מקיפה – מתנועה אסלאמית שרוצה להטמיע את הלאומיות הפלסטינית בזהות אסלאמית על-לאומית, החמאס הפכה לתנועת שחרור לאומית בעלת מאפיינים דתיים. לא היה קל לחמאס לחולל את השינוי והוא לא נעשה בלילה, אלא בתהליך ארוך וברור פנימי מקיף.

מה שרואים משם

בעבר, התחרות של חמאס עם פתח הייתה מעמדת שחקן המצוי מחוץ למערכת הפוליטית, ומנסה לשבש אותה כדי להחליפה במערכת משלו. מאז הזכייה בבחירות 2006, חמאס משחקת במגרש הפוליטי, ומנסה לזכות במירב הנקודות תוך קבלת חוקי המשחק. כמו כל שחקן פוליטי בשלטון, חמאס חייבת להתחשב בסביבה בה היא פועלת.

במקרה של רצועת עזה מדובר בצורך להדביר את ארגוני דאעש, שמאיימים על שלטון חמאס כשם שהם פועלים נגד מצרים. חמאס גם צריכה לשבור את הסגר על הרצועה, ולהקל על הסבל של האוכלוסייה באמצעות פתיחת מעבר רפיח. בנוסף, עליה להרחיב את מעגל המדינות התומכות ומשתפות פעולה עמה מעבר לקטאר ותורכיה.

הידוק היחסים עם מצרים מסייע לחמאס גם בזירה הפנים-פלסטינית. שיתוף הפעולה עם מוחמד דחלאן מאתגר את ממשל עבאס ברמאללה. ההודעה על פירוק המנהלת בראשה אמור היה לעמוד דחלאן אינה ויתור גדול מדי, שהרי סמכויותיה לא הוגדרו במדויק והיא לא הופעלה.

יתר על כן, בחסות חמאס ומצרים ממשיך דחלאן למלא תפקיד מרכזי ברצועת עזה כמתווך ומפייס – בין השאר, הוא אף גייס סכומים גדולים המוצעים כפיצויים להרוגי ופצועי עימות הדמים הקשה בין פתח לחמאס בשנת 2007. למרות גירושו מפתח בידי עבאס, הפך דחלאן לשחקן משמעותי ברצועת עזה. הוא מנצל את החלל שהותיר עבאס ברצועת עזה, בהחלטתו להפסיק לשלם משכורות לאנשי פתח והרשות הפלסטינית.

הנטל עתה הוא על כתפי עבאס. הוא לא יכול לדחות את המהלך שמציעה תנועת החמאס, זאת מכיוון ששנוא נפשו דחלאן מנצל את חולשת פתח ברצועה, ומשום שקצה נפשו של רוב הציבור הפלסטיני בפיצול הפוליטי העמוק שמחליש את הפלסטינים. עבאס לא השכיל לנצל את המחאה העממית שפרצה בירושלים נגד המגנומטרים שהמשטרה הציבה בשערי הר הבית, על מנת לארגן ברחבי הגדה אינתיפאדה לא אלימה. הוא נותר בידיים ריקות, שעה שישראל מעמיקה את הקולוניזציה שלה בגדה.

> ברגותי קורא תיגר על עבאס: מאבק על המנהיגות ועל הדרך

נוסף על כך – ממשל טראמפ מנהל שיחות תחזוקה על המצב הקיים בלי לרסן את ההתפשטות הישראלית, ובלי להתחייב להקמתה של מדינה פלסטינית אי פעם בעתיד. שליחי טראמפ מבקשים מעבאס לחכות, אבל הם לא אומרים למה. האכזבה מוליכה את עבאס להתפכח מהאשליה שממשל טראמפ יקדם הסדר עם ישראל, וחלופה אירופית גם היא לא בנמצא. מדינות אירופה חלוקות זו על זו בשורה של נושאים, ויש להן עניני פנים דחופים יותר לטפל בהם מאשר לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני ללא בעירה בשטח, ללא פרטנר ישראלי וללא תמיכת הממשל האמריקני.

אם הפעם ההסכמה בין חמאס לפתח תקרום עור וגידים, ושתי התנועות תקראנה לבחירות חדשות למועצה המחוקקת ולנשיאות – ישתנה סדר היום. הדיון יעבור משיח על משא ומתן ישראלי-פלסטיני שאיש לא מתייחס אליו ברצינות, לשיח על הרכב חדש של ההנהגה הפלסטינית ועיצוב היום שאחרי עבאס. החברה הפלסטינית תעבור מפיצול משתק, לוויכוח במסגרת כללי משחק והכרעה.

אכן, ממשלות ישראל וארצות הברית צפויות להתנגד בחריפות להשתתפות חמאס בבחירות, והן יעשו הכל כדי לשבש את המהלך. מאידך, ליברלים במערב אירופה ובארה"ב עשויים לאזור אומץ, ולראות בקיום בחירות דמוקרטיות נושא מהותי שמוצדק להתערב למענו.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים – הסיפור של בני הארץ".

> מה עומד מאחורי ההכרזה של עבאס על הפסקת התיאום הבטחוני?