לרקוד דבקה עם פליטים פלסטיניים בברלין לזכרו של ג'וליאנו מר

כותב אורח: אודי אלוני

כשנחתתי בברלין בארבעה באפריל חשבתי שזו תהיה הפעם הראשונה מאז הרצח של ג'וליאנו מר חמיס שלא אעשה אזכרה לזכרו. חשבתי שאקנה בלק לייבל במטוס, הוויסקי האהוב על ג׳ול, וארוקן אותו באותו ערב רק עם מרים אבו חאלד, הסטודנטית המופלאה שלנו, שכעת היא שחקנית מצליחה בתיאטרון הגורקי בברלין. חשבתי שנעלה זיכרונות ונבכה ונצחק לנו לבד.

הרצח של ג'וליאנו לפני חמש שנים מול תיאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין, אותו הוא הקים באהבה וכישרון אין סופי, שינה את חיינו ללא היכר. צליל חמשת הכדורים שפילחו את גופו עדיין מהדהד בראשי ובעשייתי האמנותית והפוליטית עד היום.

אך לגורל תכניות משלו. איך שנחתתי, קיבלנו מחבר פלסטיני הזמנה לאירוע שמארגנים בברלין לזכר ג'וליאנו.

לפני שאמשיך, נראה לי נכון להציג את מרים אבו חאלד – שחקנית פלסטינית שחורה ממחנה הפליטים ג׳נין, אדם מופלא שג׳וליאנו לקח תחת חסותו כשהיתה בת 17. מרים כבשה את הבמה בעוצמתה מהרגע הראשון. אני הכרתי את מרים לראשונה כשעברתי לגור אצל ג'וליאנו במחנה ועבדנו יחד על ההצגה "אליס הידועה", בה מרים שיחקה את המלכה האדומה והאכזרית. ג׳ול ביים את ההצגה ביום ובלילה. הוא ואני היינו כותבים את המחזה ומתאימים אותו לדמויות.

> כשהגיבור הפלסטיני לא מחכה שיתנו לו את המיקרופון אלא לוקח אותו בעצמו

כשג'וליאנו נרצח, נשארנו כמו משפחה יתומה וטראומתית. האביב הערבי הפך אל מול ענינו לחורף אכזר ואני ושנים עשר סטודנטים עברנו לרמאללה; הם פליטים פעם שניה ממחנה פליטים ואני יהודי אשכנזי בעיר פלסטינית זרה. הקשר ההדוק בין מרים, בתול וביני הניב את המחזה "מחכים לגודו" בכיכובם וכך גם את הסרט המשותף שלנו "אמנות/ אלימות".

כל הזמן הזה הרגשנו שג'וליאנו איתנו. בכל מקום אליו הגענו גילינו קהילה גדולה של אמנים שזוכרים את ג׳ול וממשיכים את דרכו. אם בתחילה חשבנו שצריך להילחם כדי לשמור את זיכרו, עכשיו ברור שיש קהילות רבות שזוכרות וממשיכות אותו ואת הקשר בין איכות אמנותית גבוהה ורדיקליות פוליטית. או כמו שאמרנו בתיאטרון החופש – איכות זו התנגדות.

בין ירמוכ לברלין

חמש שנים בלי ג'וליאנו. מרים ואני יושבים בברלין בערב ההזכרה, על הקיר שקופית של ג׳ול, מוקפים פלסטינים שאת רובם לא הכרנו קודם (חשבנו שאנו מכירים את רוב הקהילה האקטיביסטית). ביקשו מאיתנו לומר כמה מילים. מרים נחנקה והמילים נאלמו בתוכה, אני אמרתי מעט מאוד. ואז לפתע הבנו שהפלסטינים שיושבים איתנו הם רובם ממחנה הפליטים ירמוכ שבסוריה, שגרמניה נתנה להם מקלט אחרי הטבח שהם עברו מידי דאע״ש.

ידידה פלסטינית מעכו שהיתה איתנו שאלה על קרובי המשפחה שלה בירמוכ. פתאום כל היסטוריית הנכבה נחשפה ברגע, הרי ברור שלפלסטין הם היו צריכים לחזור ולא לברלין. פליט מירמוכ שר אום כולתום עם אורגן חשמלי בקול מדהים ומצמרר, ואנחנו כולנו נפלנו לעצבות עמוקה. התחלנו לחוות את עומק הטרגדיה המשותפת. פליטי ירמוכ התיישבו סביבנו וכל אחד סיפר מאיזו עיר או כפר הוא בפלסטין, ואיך הם שמעו על ג'וליאנו ובאו לעשות כבוד לשהיד האמנות היהודי פלסטיני.

באירוע חיכתה לי הודעה מפסנתרן פלסטיני מירמוכ שדאע״ש שרפו לו את הפסנתר ובברלין קנו לו פסנתר חדש. הוא ביקש שאצטרף אליו לביקור אצל ראש העיר, ואני נזכרתי בשכנים הייקים שלי שניגנו פסנתר כל יום בארבע אחר הצהרים מתוך געגועים למולדת גרמניה ממנה ברחו רגע לפני החושך הגדול. כמה רצון לסליחה ותקווה יש בבקשה הזאת של יוצר פליט פלסטיני ממחנה ירמוכ, להזמין יהודי ישראלי לבוא איתו לאירוע לכבודו אצל ראש עירית ברלין. מרים ואני בוכים מגעגועים ומחייכים משמחה על כך שפליטים מירמוכ זוכרים את אהובינו ג'וליאנו. אופטימיות בים של יאוש.

לפתע הזמר עבר לדבקה  ומעגלי הריקוד נפתחו בשניה מול תמונתו של גולינו. אני, יהודי ישראלי, רוקד דבקה בברלין עם פליטים פלסטינים שגורשו ללבנון וסוריה ועכשיו ברחו לברלין במקום לשוב הביתה, והם  מלמדים אותי את הצעדים הבסיסיים ואוחזים בידיי באהבה.

אני זוכר כשכתבתי בזמנו שאדוארד סעיד לימד אותי לחשוב דו לאומיות, אבל ג'וליאנו לימד אותי את צעדי הריקוד הראשונים, להרגיש את הדו לאומיות בגוף. בזמנו נשאלנו במחנה מצד אנשי החזית העממית למה אנו מתעקשים על המונח דו לאומיות ולא מדינה אחת, איש אחד קולו אחד, והסברנו שהדו לאומיות מכילה בתוכה גם את הערכים האוניברסליים של החזית העממית, אבל גם את הערכים הזהותיים-הפרטיקולריים של היהודים והפלסטינים החולקים את הארץ המשותפת הזאת.

היום התשובה הזאת רלוונטית מתמיד ליכולת לחשוב את שני סוגי השיח יחד כמשלימים זה את זה ולא אויבים זה לזה. ג'וליאנו היה מאה אחוז פלסטיני, מאה אחוז יהודי, מאה אחוז אדם. כמה אני חייב לך. כמה לימדת  אותי על חיים אחרים אפשריים.

אודי אלוני, במאי הסרט ג'נקשן 48

> איך הזנחנו את המוזיקה היהודית-ערבית, ואיך נמצא אותה מחדש