בית המשפט יכריע: האם המדינה יכולה להשתיק את שוברים שתיקה?

ביום ראשון יתקיים בבית המשפט בפתח תקווה דיון בעל חשיבות ציבורית גדולה. המדינה גוררת את ארגון שוברים שתיקה לבית המשפט כדי לנסות ולכפות עליו לחשוף את העדים והמקורות שלו לצורכי חקירות פליליות נגד חיילים.

קשה לי להאמין שיש מי שחושבים שמדובר ברצון לרדת לעומק האירועים הקשים של המתקפה על עזה בקיץ 2014, שבהם עוסקות העדויות הרלוונטיות, ולא רואים כי מדובר בניסיון נוסף לחסל את פעילות הארגון, שמצליח באופן שיטתי ואפקטיבי לחשוף את המשמעות המחרידה והעמוקה של כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה.

שוברים שתיקה הוא ארגון של חיילים ולוחמים לשעבר שעיקר פעילותו איסוף עדויות על הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים, אימותן ופרסומן. שמות העדים פעמים רבות (אך לא תמיד) נותרים חסויים בידי הארגון כדי לאפשר לחיילים להגיע ולשבור שתיקה, מבלי לחשוף את עצמם לפגיעה ציבורית, משמעתית או פלילית.

עכשיו אומר הצבא המוסרי בעולם, דרך פרקליטות המדינה, שהוא רוצה להוכיח את מוסריותו ולחקור חיילים שפעלו בניגוד לנהלים, לרוח צה"ל ולכללי המוסר. לכאורה מדובר על מהלך ראוי, שיש לשאוף שיתממש, אבל בואו נודה על האמת: מקבלי ההחלטות על הפצצה מהאוויר של שכונות שלמות, שהובילו בין היתר להריגתם של מאות ילדים, מבקשים לנקות את הצבא מאי מוסריות ודורשים להעמיד לדין איזה חייל בדרגת סמל שבשליחותם עמד בתוך התופת?

> שמעתם שבשבוע עבר מחבלים חטפו אוטובוס ליד אפרת?

אני תומכת בהעמדה לדין בינלאומי של מי שביצעו פשעי מלחמה, ישראלים או לא ישראלים כאחד. אבל אחת הדרכים להתחמק מהעמדה לדין כזאת היא להראות כי מנגנוני החקירה, האכיפה והענישה בתוך המדינה פועלים היטב. ואיך יותר טוב להוכיח את זה מאשר לזרוק כמה חיילים פשוטים לכלא?

אם עדיין לא השתכנעתם לגבי מניעיה של המדינה בתיק הזה ודאי תתעניינו לדעת שעד כה, כל המקרים בהם התבקשו אנשי שוברים שתיקה לחשוף את זהות העדים שלהם היו מקרים בהם, למיטב ידיעתו של האירגון, לא בוצעו עבירות של הרג או פגיעה בגוף, ולא היו מעורבים במקרים האלה קצינים בכירים או קובעי מדיניות. זאת כמובן מתוך מאגר עדויות גדול של עבירות חמורות בהרבה, שכוללות מעורבות דרגים גבוהים יותר מאלה של החיילים בשטח. למה בחרו במדינה להתמקד דווקא בתיקים "קטנים" יותר כאלה?

נשפטים על מתיחת ביקורת

למעשה ראשי המדינה והצבא, שזועקים ששוברים שתיקה מפקירים את החיילים וחושפים אותם להליכים משפטיים, מנסים בעצמם להעמיד את אותם חיילים לדין על עבירות מינוריות יחסית כדי להגן על הישבנים של עצמם, בעוד שדווקא שוברים שתיקה הם אלה שמשקיעים זמן ומשאבים כדי להגן על החיילים האלה.

אם יפסידו שוברים שתיקה בבית המשפט, ויאלצו למסור את שמות העדים שלהם, ואותם עדים יעמדו למשפט, לא יהיה אדם בעל יושרה שיוכל לטעון כי הם נשפטים על העבירות שביצעו בעזה מתוך רצון הצבא לשמור על טוהר הנשק. ברור יהיה כי הם נשפטים על עצם העובדה ששברו שורה והעזו לפתוח את הפה מול שוברים שתיקה ולספר על הפרות זכויות אדם שמבצע הצבא הישראלי. חייהם ומותם של פלסטינים, שמירה על זכויותיהם וביטחונם, מעניינים את הדרגים הגבוהים כמו גם את רוב הציבור כקליפת השום.

גביית עדויות על הפרות זכויות אדם, הצלבתן ואימותן היא פעולה העומדת בבסיס עבודתם של רבים מארגוני זכויות האדם בעולם. זוהי דרך מוכרת ומקצועית לאיסוף מידע מהימן והבאתו לידיעת הציבור. חברה המכבדת את המונח זכויות אדם ואת אלה הפועלים להגן על זכויות אלה חייבת להגן בכל כוחה על הזכות של ארגונים כאלה להמשיך ולעבוד.

אפשר לאהוב את השיח והפרקטיקה של שוברים שתיקה ואפשר שלא. אני למשל מאוד מתקשה לחיות בשלום עם הזדהותם כחיילים, עם השיח השוביניסטי והמיליטריסטי שלהם, עם השפה המתפשרת ושיח ה"נאמנות" שלהם, עם זה שהם לא קוראים לסרב לשרת, עם הפרקטיקה שמאלצת אותם בסופו של יום להסתיר את זהות החיילים גם ממשפחות הקורבנות הפלסטינים. אבל ההצלחה שלהם לחשוף פשעים זמן קצר לאחר שבוצעו, כמו גם היכולת שלהם להביא מידע מהימן ובדוק מהשטח על אלימותו ואכזריותו של הכיבוש בגדה המערבית ובעזה, הם כלים חשובים ומרכזיים במאבק בכיבוש.

> המשטרה נגד החסיון העיתונאי: מה האינטרס של הציבור?

הפעילות החשובה הזאת יכולה להתקיים רק בזכות היכולת להבטיח לחיילים המגיעים אליהם חסיון. לא מחילה, לא חנינה, לא חסינות מפני העמדה לדין – אלא חסיון הדומה במהותו לחסיון עיתונאי. הרציונל מאחורי חסיון עיתונאי הוא שהאנטרס הציבורי ביכולתם של עיתונאים לחשוף סיפורים מושתקים ולהביאם לידיעת הציבור גדול לעתים קרובות מהצורך בחשיפת המקור לצורך חקירת האירוע.

החוק והפסיקה בישראל לא מעניקים חסיון עיתונאי לארגוני זכויות אדם. אך שוברים שתיקה טוענים בצדק שיש להכיל חסיון דומה גם כאן, מאחר וללא אותו חסיון ירתעו חיילים מלמסור עדויות, וכך חלק משמעותי מהפעילות של הצבא הישראלי, וכן ההשלכות והמשמעויות שלה, לא יהיה חשוף לעין ולביקורת ציבורית.

המהלך של המדינה בא לחרב את פעולת שוברים שתיקה כדי שהצבא יוכל להמשיך ולבצע פשעי מלחמה באין מפריע, ובעיקר כדי להגן על מקבלי ההחלטות והדרגים הגבוהים. בין הפנייה לבית המשפט לבין רצון למצות את הדין עם החיילים על פשעים במהלך השירות אין דבר וחצי דבר. ברור גם כי זו רק ההתחלה במאבקה של המדינה לחסל כל פעילות ביקורתית כלפי מדיניות הממשלה, ועל זה אסור לשתוק.

> שוטר הרג בן 16 בירייה בראשו, מח"ש סגרה את התיק "מחוסר ראיות"