חתונת השנאה: הנערים הואשמו בחומרה, אך המסית הראשי מסתובב חופשי

כותב אורח: נתן אודנהיימר

שבוע שעבר הוגשו נגד דוב מורל ושניים עשר נוספים, מחוגגי "חתונת השנאה", כתבי אישום בעוון הסתה והחזקת נשק. האשמת מורל בהסתה והאופן בו הסיפור כוסה במדיה מקפל בתוכו הרבה מהאלמנטים שהופכים את התקשורות הישראלית, שירות הביטחון, בית המשפט וההנהגה הישראלית למגוחכים באופן מביך ומרושלים בצורה פושעת בכל הנוגע ליחס להסתה בקרב "נערי הגבעות" או "הגבעונים".

לאחר הגשת כתב האישום התראיין דב מורל בתכניתה של יעל דן בגלי צה"ל. ברגע שהעלתה את מורל לשידור, אימצה דן טון חמור באופן מעושה והתחילה את הראיון בנימה דרמטית – "יש כתב אישום. עכשיו כבר אין שאלה. אתה תועמד לדין."

איני יודע אם דן או אחד מתחקירני התכנית עשו מחקר רקע על מורל לפני שהעלו אותו לשידור, אבל אם היו מחפשים בגוגל היו מגלים שיש לו חשבון טוויטר פעיל, ושעם קבלת כתב האישום צייץ "עודכנתי עכשיו שיש נגדי כתב אישום על הסתה בעקבות "חתונת השנאה". אידאולוגית אני רחוק מאוד מאיפה שהייתי אז. ועדיין, הכתב אישום הזה פשוט הזוי".

> הגורם לרצח אבו חדיר אינו מחלת נפש, אלא הסתה פרועה

לתחקירני התכנית ולדן עצמה היו צריכות להידלק הנורות: עולה לשידור אדם שיצא מהמעגל בו רוקדים עם תמונה של קרבנות, ושהוא חושב – ותכף אבאר מדוע זה פרט מעניין ומדוע אני נוטה להסכים איתו – שכתב האישום נגדו "הזוי". במקום לרדת לעומקם של דברים דן מעדיפה לחרחר ריב, כי כמובן, זה מה שמביא רייטינג. זה מה שכולם עושים כשהם מדברים עם "רשעים" למיניהם, ובמקום לראיין אותם הם עסוקים להסביר לציבור כמה הם צריכים לכעוס/ לפחד/ לשנוא אותם. דן חטאה לתפקידה כעיתונאית בכך שבמקום להגיש למאזין את הסיפור על דיוקיו נזפה במרואיין, כמו היה תלמיד והיא מנהלת בית הספר.

כתב אישום "הזוי": כדאי שנקשיב למה שיש למורל לומר

הסיבה שהבחירה של מורל במילה "הזוי" כדי לתאר את היחס שלו לכתב האישום מעניינת משום שהוא רמז לכך שהוא איננו מכחיש שיש בעיה או אפילו הסתה, רק שאופן הטיפול בה לא תואם את המציאות שהוא מכיר. מפני שמורל בעל כושר ביטוי וויכוח מצוינים, הוא בכל זאת הצליח להשחיל כמה דברים ולא רק מגננות — וכשהוא נאלץ להתגונן הוא השתמש בהשוואות מכוערות, בדיוק כפי שדן בוודאי קיוותה.

לאורך הראיון משתדל מורל בהצלחה חלקית שלא להגיב לפרובוקציות של דן ולנהל שיחה עניינית לגבי הנושא – לא "חתונת השנאה", אלא כתב האישום על ההסתה. לגבי חתונת השנאה הוא כבר אמר לפני כן, ויזכיר שוב בראיון, שהוא מגנה, מוקיע ומתחרט על מה שעשה – רקד עם תמונת התינוק דוואבשה, ודקר את התמונה עם סכין. ההתמודדות האמיצה שלו עם המעשים והרעיונות שכבשו את דעתו וגופו בעבר, והיכולת שלו לעמוד באופן זקוף כחוזר בתשובה, רק הפכו את ההזדעקות של דן ליותר מגוחכת ואת תקיפתו של מורל להתגרות.

"השלטון הוא זה שאמור לדאוג לסדר" אמר מורל בהמשך הראיון, והוסיף, "זה שאנשים באופן פרטי עשו דברים נוראיים… באופן אישי אני לא באותו מקום ולא הייתי עושה את מה שעשיתי". מורל עושה הפרדה חשובה בין הפעילות של אנשים פרטיים לאחריות שיש למדינה לדאוג לסדר. למעשה, הוא רומז למה שיאמר מפורשות אחר כך, שהשלטון נכשל בהתמודדות עם בעיית ההסתה לאלימות.

למורל גם יש רעיונות לגבי כיצד ניתן לטפל במקור הבעיה, והוא אומר לקראת אמצע הראיון כי "לא נעשתה הסתה במובן הפלילי. האם נעשה משהו מוסרי או לא? זה כבר לא דיון לחמש דקות ברדיו. ואני פתוח לדבר על זה ויש לי הרבה מה להגיד בנושא. הדרך האמתית, וכך אני עשיתי את הדרך שעשיתי בשנה האחרונה, הייתה בגלל אנשים שהסכימו לדון בשיחת לב אל לב. ככה משתנים, לא על ידי כתב אישום… צריך לדבר אל אנשים עם השכל. עם הלב. לא על ידי כתב אישום".

על האמירה הכנה הזו דן קופצת כמוצאת אוצר, לעגה לו ושאלה, "אז אתה רוצה שנחנך אותך?" ובכך וידאה את הריגתה של שיחה אינטליגנטית ומורל חזר למגננות.

השב"כ נכשל, זה רק עניין של זמן עד לרצח הבא

השנאה, נקמה, ורוע שקורנים מהווידאו של אותה חתונה ראויים לכל גינוי. אך במדינה בה אנשים נרצחים משני צדדי המתרס חדשות לבקרים, שמלחמת אזרחים עקובה מדם מתחוללת מעבר לגבול הצפון-מזרחי שלה, אין לנו את הפריבילגיה להיות מזועזעים עד כי כך שאיננו מסוגלים להפיק מסקנות. לא צריך להזדהות עם מורל, אבל יש הרבה מה ללמוד ממה שיש לו להגיד.

> נתוני המשטרה: עשרות כתבי אישום נגד ערבים על הסתה, אפס נגד יהודים

ראשית, מורל מספר לנו שמה שקרה בחתונה לא היה הסתה. בואו נניח לרגע שהוא צודק, ולא הייתה שם הסתה – ולו כדי להבין למה הוא מתכוון. אנחנו יודעים שגם אם לא הייתה בחתונה הסתה, במעגלי הריקודים היו רבים שהיו חשופים להסתה. אנחנו יודעים את זה, מפני שמאז 1996 השב"כ מתריע שהרב יצחק גינצבורג, נשיא הישיבה בה למד מורל ורבו של מאיר אטינגר המתהדר בתואר "המבוקש מספר אחד של השב"כ", מסית לאלימות נגד ערבים. השב"כ אף פשט שוב ושוב על הישיבות שלו ביצהר, היכן שמורל ורבים מחבריו התחנכו.

אנחנו יודעים גם יודעים כי גם אם לא כל הנוכחים בחתונה ההיא ידעו מי רצח את משפחת דוואבשה, קרוב לוודאי שרקד בחתונה מישהו שהיה בסוד העניינים בטרם שיצאו אל הפועל. ואם אנחנו כבר בספקולציות, כדאי גם שנודה שבהתחשב בעקביות הטרור היהודי בעשרים וחמש השנים האחרונות, זוהי רק שאלה של זמן עד הרצח הבא.

אם כך, בהתחשב בכך שאנחנו יודעים כי בהחלט ישנה הסתה מתמשכת ועקבית לאלימות נגד פלסטינים אצל הציבור שחגג בחתונה, וכי מורל טוען שבחתונה "לא הייתה הסתה" היה ראוי הרבה יותר לשאול את מורל, כיצד אכן נראית הסתה, היכן ואיפה היא מתרחשת?

אך לפני שנעז לשאול את מורל כיצד נראית הסתה, ראוי גם שנשאל את עצמנו: מהי הסתה? הסתה היא השפעה על מישהו אחר לדבר עבירה. על פניו, פשוט מאוד. אלא שהמשמעות של הדבר הזה בפועל היא הרבה יותר מורכבת. אף אחד לא קופץ מהגג רק כי אמרו לו. ובאותה נימה, רוב האנשים לא מוסתים לרצח פוליטי רק כי אמרו להם. קיצוניות פוליטית היא בדרך כלל תולדה של מערכות אמונות מורכבת — במידה כזו או אחרת — ולכן, אם אנחנו מחפשים אשם בהסתה אנחנו לא צריכים לכוון אצבעות מאשימות לחבורה של בני עשרים ומעט, אלא לאלו שבונים את היסודות העמוקים של הבניין האידאולוגי ממנו אותם נערים קופצים.

כתב האישום נגד מורל הוא הזוי מפני שמורל הוא לא מסית. הוא לא שורש הבעיה. הוא עלול להיות מוסת לדבר עבירה שבהילולי רוצחים, דבר שהוא עמד בו על טעותו. לא במקרה נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד", גם אם זה לא פותר אותו מאחריות ועונש. הפיכת מורל ומרעיו לשעיר לעזאזל היחיד בסיפור הזה היא לא פחות מפושעת — לא מפני שמורל לא עשה דבר עבירה, ובית המשפט יאלץ להכריע בעניין זה, אלא מפני שהיא מסירה את האחריות והאשמה מאלו שבאמת אחראיים לכך, מאלו שבגללם דם משפחת דוואבשה זועק אלינו מהאדמה. אלו שבאמת מסיתים, לא רק רוקדים עם תמונות ביד. מנסחים דוקטרינות מורכבות ומטיפים להם יום יום, שבוע שבוע, כל השנה.

גינזבורג מסית את הנערים, והם קופצים מהגג על דעת עצמם

האשמת מורל בהסתה היא חלם. "נערי הגבעות" אליהם השתייך הם לא קבוצה מאורגנת. הנערים אמנם פועלים בהשפעת רבנים כגון יצחק גינצבורג, אבל הוא איננו עומד בראש צבא של ילדים בני תשע עשרה ואומר להם לקפוץ מהגג. אחרי שתלמידיו סופגים ומפנימים מנות גדושות מהרעיונות שלו הוא לא צריך "להסית אותם", הם קופצים מהגג על דעת עצמם. אבל גינצבורג עומד בראש של ארגונים רבים, בניהם תנועה פוליטית שנקראת "דרך חיים" שמטרתה להביא למימוש החזון שלו למדינת ישראל, הכולל בין היתר את חורבנה של המדינה הדמוקרטית והכלת מלוכת ישראל על פי ההלכה.

העמדה לדין של הוגי דעות היא בעייתית ומסובכת. הפרופסור שלי לפילוסופיה, פאלה יורגראו, נהג לומר כי במשטרים פאשסיטיים התייחסו להוגי דעות ברצינות רבה בהרבה מאשר מבמדינות ליברליות. תחת היטלר, מוסוליני ופרנקו שרפו כתבי סופרים ופילוסופים ואסרו אותם בבתי כלא. אם אנחנו מתייחסים למושג "הסתה" ברצינות, איננו יכולים לקוות למצוא אקדח מעשן – מעין "מעיין הסתה נובע" ששילח אנרכיסטים כאלו ואחרים למשימות רצח או הפחדה באופן ישיר ומילולי. גם אם זה קורה, ורבנים משלחים תלמידיהם לפעולות, הדברים מתרחשים בסודיות מוחלטת. הכישלון של השב"כ להעמיד לדין רבנים מסיתים מראה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית לתפוס אותם "על חם".

> בחברון המשטרה לא מתעסקת עם נוער הגבעות, אבל עם שמאלנים דווקא כן

אם אנחנו מתייחסים למושג הסתה ברצינות, עלינו להודות שאנחנו עוסקים ברעיונות מופשטים ומתחקים אחרי מקורם. אך כפי שרמז יורגראו, איננו מתייחסים לרעיונות ברצינות בחברה ליברלית. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים גם להבין את השפה הפנימית של ההסתה הספציפית. ברחוב שלי בשכונות הקטמונים בירושלים היה גרפיטי, לפחות עשר שנים, שכתוב בו "מוות לערבים".

בכל אותן שנים, ועד היום, גרות משפחות ערביות מרחק מאתיים צעדים מאותה כתובת מכוערת. אני בטוח שדיירי רשב"ג הערבים לא נהנו לראות את הכתובות, אבל עד כמה שידוע לי אף אחד מהם לא חווה תקיפה בשכונה שלנו. רוצה לומר: לא כל קריאה לרצח היא הסתה, ולא כל הסתה היא קריאה לרצח. כדי לדעת להבחין בין השתיים יש להבין את הקונטקסט והשפה הפנימית של הקבוצה בה מפעפעת השנאה והרצון לנקמה.

מורל מבין את השפה הזו היטב. הוא הסביר בראיון שההתנפלות של התנועה הרפורמית על בנצי גופשטיין איננה מחלישה אותו בשום אופן, אלא להפך – רק מאדירה אותו ומלבה את האש סביבו בקהילות התומכות בו, שגם ככה מתעבות רפורמים וליברליזם. במקום זאת, כפי שהשתדל להסביר מורל, צריך להתעמת עם הבעיה האמתית, אותה יש לפתור ולא לפטור את העניין בזעקות הזדעזעות שאינן מובילות לדבר.

הכישלון הצרוף של השב"כ במניעת פיגועי טרור יהודים בעשרים וחמש השנים האחרונות – הטבח במערת המכפלה, רצח רבין, רצח משפחת דוואבשה ועוד, מלמד שאולי הגיעה העת לשמוע מה שיש למורל לומר. הוא מציע אלטרנטיבה. האלטרנטיבה שהוא מציע נוגדת את "רחשי לב הציבור", אותו מושג עלוב שאיננו מתאר דבר מלבד התרגשות תיאטרלית של עיתונאים בתכניות אירוח. אבל אם נפסיק להזדעזע אוטומטית נוכל להתייחס לנערי הגבעות כפושעים מועדים ולא כמפלצות, ולתת להם את הטיפול המתאים.

אם במקום להתעסק בכתבי אישום נגד נערים כמו מורל נתייחס לשאלת ההסתה ברצינות, נוכל גם לראות מבעד למסך הערפל את מי שבאמת מסית לרצח ללא הפרעה כבר מעל עשרים שנה. זה אולי נוגד את רגשות הציבור, אבל זה יכול להציל את חייו.

נתן אודנהיימר הוא סופר ועיתונאי ירושלמי.

> מאסר על הסתה בפייסבוק? רק לערבים