newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכתובת של טבח כפר קאסם עדיין מהבהבת על הקיר

מי שביצע את טבח כפר קאסם היה צה"ל, אבל המפקדים והחיילים שאבו השראה מרוח התקופה שהכתיבו מנהיגי המדינה. ספרו החדש של ההיסטוריון אדם רז יוצא למסע בעקבות שורשי הגזענות הישראלית

מאת:

הדרך לחיים משותפים של יהודים וערבים חייבת לעבור דרך התבוננות אמיתית וכנה אל העבר. בדרך המשותפת צריך גם לדעת לבקש סליחה על טבח איום, להשכיל ללמד את דורות העתיד אודות הטבח והלקחים הרבים שניתן ללמוד ממנו. החברה הישראלית חייבת לציין את ה-29 באוקטובר כיום זיכרון לאומי. על המדינה להרכין את ראשה, להוריד את הדגל לחצי התורן ולבקש סליחה. חשוב מכך, עלינו ללמוד מהטבח ומהתקופה שקדמה לו. מערכת החינוך חייבת לציין את היום הזה, להקדיש לכך זמן, שיידע היטב כל תלמיד ישראלי מה התרחש בכפר קאסם.

צריך לומר כי הטבח בכפר קאסם התרחש על ידי צה"ל, אבל שאב השראה מרוח התקופה אשר הכתיבו מנהיגי המדינה ובראשם בן גוריון ודיין. שנים של הסתה ושנאה התפוצצו ביום מקולל אחד. במשך שעה אחת, בין חמש לשש אחר הצהריים, בתאריך ה-29 לאוקטובר 1956 התרחש, כנראה, אחד האירועים החמורים, המבישים, והמזעזעים שהתרחש אי פעם על ידי צבא ההגנה לישראל. במשך שעה אחת נרצחו 51 גברים, נשים וילדים חפים מכל פשע. אנשים תמימים אשר עשו דרכם חזרה לביתם לאחר סיום עבודתם מחוץ לכפר. האירוע ידוע בכינוי "הטבח בכפר קאסם".

בנרטיב היהודי ישראלי, הטבח נלמד בעיקר בצה"ל, תחת הכותרת "פקודה בלתי חוקית בעליל". הטבח מוזכר, אולם מלבד היבט "פקודה אשר דגל שחור מתנוסס מעליה", כמעט ודבר לא נלמד. כמו מנסה החברה הישראלית לטאטא את הטבח הנורא הזה, להשאיר אותו בצד, לשכוח ולהשכיח אותו.

צעדה לציון הטבח בכפר קאסם (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

צעדה לציון הטבח בכפר קאסם (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

בימים אלה יצא לאור ספר מרתק, ייחודי מסוגו, של ההיסטוריון אדם רז – "טבח בכפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית" (הוצאת כרמל). קריאת הספר מזעזעת, הופכת את הבטן, קורעת את הלב לגזרים. אבל לא פחות מכך, הספר מעורר מחשבה אודות החברה הישראלית, אודות שורשיה הגזעניים, אודות השנאה לערבים באשר הם ערבים, אותה שנאה אשר נטועה בנו כה עמוק. קריאת הספר מעלה הרהורים אודות המנהיג הבלתי מעורער של ישראל דאז, דוד בן גוריון, עליו ועל חבריו מנהיגי מפא"י.

הספר מוכיח כי אף אירוע, בסדר גודל כזה, אינו עומד בפני עצמו. תמיד יש "אווירה" שקדמה לאותו אירוע.

כבר בתחילת שנות החמישים התבטא משה דיין, ללא ספק אחת מהדמויות שעיצבו את פני המדינה בתחילתה, ואמר כי "אני מקווה שבשנים הקרובות תהיה אולי עוד אפשרות לביצוע טרנספר של הערבים האלה מארץ ישראל", והוסיף כי הוא "רואה בכל ערבי בישראל כאויב בכוח או בפועל" (עמ' 42-43). רז ההיסטוריון מוכיח פעמים רבות בספרו כי גם בן גוריון ראה בערביי ישראל אויבים וכי פעל להאריך את שלטון הממשל הצבאי על אזרחי המדינה, רק בשל היותם ערבים. אין ספק כי השנים הארוכות (מקום המדינה ועד שנת 1966) של הממשל הצבאי תרמו תרומה אדירה להפרדה בין יהודים וערבים, אשר מתקיימת בפועל עד ימינו אנו. אולם שנות הממשל הצבאי תרמו גם לאווירת השנאה בין יהודים לערבים, שנאה אשר הייתה נטועה עמוק בלבבות אותם חיילים אשר ביצעו את הטבח בכפר קאסם.

בהתכתבות שניהלתי עם סגן אלוף במילואים, מפקד גדוד, אדם בעל דעות שמאליות מהממוצע בציבור הישראלי, כתגובה לכך ששלחתי לו המלצה לקרוא את הספר של רז, הוא כתב לי כך: "אני זוכר שלמדתי לראשונה על המקרה בטירונות והתעמקתי בו בקורס הקצינים, לא צריך אמירות כמו טבח וכדומה, ננתח את האירוע מקצועית ולא משפטית פוליטית". בתגובתו יש תמצית של תפישת הטבח בחברה הישראלית. אירוע נקודתי, טעות של מספר חיילים ותו לא.

כיצד תפישת הטבח בחברה הישראלית, כפי שהציגה אותו סגן אלוף במילואים, מתמודדת עם עדויות החיילים מאותו טבח? כמו העדות של החייל דוד גולדפלד, אשר רצח את טלאל שאקר עיסא בן השמונה ומשפחתו, כאשר הודה כי היה הורג כל ערבי, גם אם זו אישה וילד, או אותו חייל בשם סעדון אשר אמר כי היה "הורג כל נפש חיה" (עמ' 130-131). ועם העדות מהשעה 17:55, עת הגיעה לכניסה לכפר קאסם משאית ובה ארבעה גברים ו-14 נשים אשר כל החיילים העידו כי "בנסיבות הופעתם של הקורבנות לא היה כל דבר חשוד". החיילים עצרו את המשאית, הורידו את כל הנמצאים בה, העמידו אותם מקובצים ופשוט ירו בכולם עד אשר נפלו, תוך הצדקת הירי כי נאמר להם ש"אין להבדיל בין נשים וילדים ויש לירות בכולם". את המלאכה סיימו הטובחים ב"וידוא הריגה" על ידי ירי בראש של כל אחד ואחת (עמ' 160). טבח פשוטו כמשמעו. היטיב מכולם לתאר את אשר קרה, עופר, אחד החיילים, אשר אמר כי "היינו כמו הגרמנים. הם עצרו משאיות, הורידו את היהודים וירו בהם. כך אנחנו, אין הבדל", רז מוסיף כי שלושים שנים לאחר הטבח אותו עופר אמר כי הוא "לא מתחרט על כלום" (עמ' 167).

לא מעט קווים מקבילים מצאתי ברוחות התקופה שקדמה לטבח בכפר קאסם, כפי שרז מביא בספרו, לבין ימינו אנו. חבר הכנסת דוד הכהן התייחס אז, טרם הטבח, לאווירה הציבורית ואמר כי "בזמן שאנו היינו זקוקים במשך דורות ליחסם של אותם הגויים שנקראו אז חסידי אומות העולם, הרי אצלנו, אם אנשים רוצים להראות יחס כזה, קוראים להם בוגדים. ועניין זה הוא נחלת כל השכבות במדינה, לא רק בין אנשי חירות אלא גם מבין חברינו" (עמ' 53). לוי אשכול צפה את העתיד ואמר כי "לא אתפלא אם פתאום יווצר דבר חדש. שלא ירצו להשכיר אורווה, לא חדר, לערבי באיזה מקום" (עמ' 69).

"בוגדים" ו"גייס חמישי" הן אמירות נפוצות בימינו כנגד אותם אלה שמעוניינים להושיט יד לשכנינו הפלסטינים. וכך גם בעלי בתים שאינם משכירים דירות לערבים, וישובים שבהם ערבים אינם יכולים להתגורר. וגם היום, אולי אף יותר מאז, מנהיגי המדינה מסיתים נגד הערבים, מקבעים יחס מפלה, מזלזל, מדיר. בין האמירה הגזענית כי "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות", לבין חוק הלאום ובין הטבח הבא, או אירוע מחריד אחר, יש קו ישר אחד, קו שמקשר דבר למשנהו, דבר שמוביל לדבר.

ניר אבישי כהן הוא יו"ר פורום מרצ לקידום שותפות פוליטית יהודית ערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf