newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההנחיה מגיעה מלמעלה: אלימות במקום טיפול פסיכיאטרי

המקרה של נועה בת ה-28, הכבולה למיטתה לאורך כל היום, ממחיש את האבסורד המחריד שבקשירת מטופלים נפגעי נפש. מול האטימות הבלתי נתפסת, יש פסיכיאטרים שבחרו אחרת. ולא, הסיבה אינה מחסור בכסף

מאת:

כותבת אורחת: מיכל בסן

במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "תל השומר" קשורה מזה כעשרים יום בחורה בת עשרים ושמונה. הוריה, המורשים לבקר אותה משך רבע שעה אחת לשלושה ימים, מדווחים כי בחדרה של בתם שוררת צחנה עזה, פרי העובדה שהיא אינה מורשה לקום ולעשות את צרכיה.

האישה הזו, אישה מבוגרת הכבולה למקומה, בחיתולים, זה למעלה משבועיים – איננה אסירה ולא הורשעה (או הואשמה) בשום פשע, אמיתי או מדומה: היא נפגעת נפש שאיתרע מזלה להתאשפז במקום שחוקים אינם חלים בו.

קשירתו של אדם, באשר הוא אדם ובאשר הוא מטופל השם מבטחו במטפליו, היא פעולה הפוגעת בצורה בוטה וברורה בזכויותיו הבסיסיות אשר זכו בשיטתנו המשפטית למעמד של זכויות חוקתיות: החל מהזכות לשלמות הגוף, ולעתים אף הזכות לחיים, ועד הזכות לכבוד ולצנעת הגוף.

שרון פרימור, דו"ח "שוברים קשירה".

יתרה על כך: בהינתן שמחלקה פסיכיאטרית היא המוצא האחרון שאליו פונה אדם בנקודות השפל הגדולות ביותר של חייו, המקום שאליו את הולכת כאשר את מרגישה כה רע שכל הפתרונות האחרים הוציאו את עצמם מחשבון, נשאלת השאלה מדוע רשאי צוות המחלקה הפסיכיאטרית – מקום שביסודו אמור לספק למטופליו מזור, מרפא והקלה – להפעיל טכניקת התערבות המהווה הפרת זכויות אדם?

כשהוא נדרש לשאלה, משיב הרופא המטפל של נועה כי "מדובר במקרה קשה במיוחד". מכאן משתמע בעקיפין כי נועה, המטופלת הכבולה זה עשרים יום, מסוכנת לעצמה או לסביבתה. המדובר הוא, להזכירכם, באישה צעירה, בת עשרים ושמונה, לבושה פיג'מה.

המקום הכי חם בגיהנום: פגועת נפש קשורה 19 יום למיטתה, איגוד הפסיכיאטריה נלחם בדו"ח שחושף זאת

בחירה באלימות במקום בטיפול (תמונת אילוסטרציה)

בחירה באלימות במקום בטיפול (תמונת אילוסטרציה)

האם נועה מסוכנת לעצמה ולסובבים במידה כזו שלא ניתן לאפשר לה לעשות את צרכיה תחת השגחה, אחת למספר שעות? האם הסכנה הנשקפת מנועה, שלא הורשעה לא באונס ולא ברצח, היא כה גדולה שלא ניתן לאפשר להוריה לבקר אותה משך יותר מרבע שעה אחת לשלושה ימים? האם רמת המסוכנות של האישה הצעירה הזו, שאינה חמושה, אינה מצויה בקרבה לשום כלי נשק, הנמצאת במקום המפוקח על ידי אנשי צוות משך עשרים וארבע שעות ביממה, היא כה חמורה שהשגחה צמודה או כדור הרגעה לא היו יכולים לנטרל אותה על מנת לאפשר לה לזוז בצורה חופשית משך מספר שעות ביום?

זאת ועוד: בעוד שמסוכנות היא רגעית, ומהווה, בדרך כלל, השתקפות של כאב עמוק, קשירה היא פתרון פרמננטי, אלים, מכאיב ומעניש, לכאב הבלתי-נסבל שמביא את נפגעי-נפש להתאשפז לכתחילה במחלקות פסיכיאטריות.

כך מתחמקים הפסיכיאטרים מתפקידם המוסרי

כנפגעת נפש, אני חיה את עיקר חיי עם כאב שגורם לי לרצות, לפרקים, לפגוע בעצמי. למחלקה הפסיכיאטרית אני מגיעה אם וכאשר הכאב הזה נעשה בלתי-נסבל. הבחירה לקשור אותי, במקום לסייע לי להתמודד עם המועקה שאני חשה, אינה אלא התחמקות מעשית ומוסרית מתפקידה האמיתי של הפסיכיאטריה: להתמודד עם הקושי העמוק שחווים נפגעי-נפש ומביא אותם גם לפגוע בעצמם. התמודדות שאיננה כוללת שימוש בפתרונות המהווים בעצמם אלימות בלתי-נסבלת.

אז כן, שמעתם נכון: ישנן אלטרנטיבות לקשירה. אלטרנטיבות שאינן קשורות לגודל הצוות, לכמות הידיים העובדות ואפילו לרמת המקצועיות שלו. אלטרנטיבה כזו אפשר לראות במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר שבע, שמנהלו החליט, על דעת עצמו וללא תוספת ידיים עובדות, הכוונה או תקציב, לצמצם את כמות הקשירות. התוצאה: "ירידה של כ-%70 במשכי הקשירה הכוללים של המטופלים, וקרוב ל-%60 הפחתה באירועי הקשירה", כך על פי דו"ח שוברים קשירה.

זוהי גם תשובתי לאלו הטוענים כי תופעת הקשירות בבתי החולים הפסיכיאטריים קשורה בתת-תקצוב, תת-תקינה ותת-הכשרה.

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

כן, קיים קשר בין היחס המחפיר לו זוכה שדרת העובדים הזוטרים במערכת בריאות הנפש לבין שיעורי האלימות הממסדית ביחס לחוסים במוסדות פסיכיאטריים (וכך גם מוסדות שיקומיים בקהילה). אלא שהיחס הזה איננו פונקציה של קושי אמיתי לנהל סיטואציות אלימות בשטח.

היחס הזה הוא פונקציה של היעדר השקעה בכוח אדם הסובל משחיקה אמיתית; היעדר תמיכה נפשית באנשים הנמצאים בסיטואציה שמועידה אותם לפורענות; היעדר הכשרה להתמודדות עם קשיים שעולים בתוך אשפוז בצורה לא אלימה (מה שמוביל לבחירה אוטומטית בפתרון הקל – אלימות); והיעדר תגמול ראוי לעבודה שוחקת נפשית ולפרקים גם פיזית, המתבטא ביחס לא-יחס כלפי המטופלים.

צוות הנהנה מביטחון מקצועי, מהכשרה מקצועית ראויה, צוות הרואה סיפוק ותגמול בעבודתו, צוות הזוכה להכשרה מתאימה להתמודדות עם המראות הלא-קלים והסיטואציות הלא-קלות שאליהן הוא נחשף, לא היה פונה בקלות רבה כל כך לפתרונות אלימים. צוות שהיה מחונך להשתמש בטכניקות נגד הידרדרות במצב, מבין את עומק הטראומה הנגרמת לאנשים שתחת חסותו ומסוגל לחוש כלפיהם אמפתיה, לא היה מרבה להשתמש באמצעי אלים כל כך, בתכיפות רבה כל כך.

צוות שהמדינה שקדה על שימור יכולתו לחוש אמפתיה גם בתנאים הקשים של מחלקה סגורה – כלל לא היה רוצה להשתמש בקשירה. אלא שלא זו המדיניות, וכיוון שלא זו המדיניות, חובה עלינו לשאול מדוע.

מקורה של ההזנחה אינו בצוות השחוק, אלא למעלה

מדוע האמפתיה האמיתית שחשים אני ואחרים כלפי כוח האדם השחוק במחלקות הפסיכיאטריות צריכה לשמש כהצדקה לשימוש בטכניקות ניהול משבר המהוות הפרת זכויות אדם, במקום כטיעון חזק מאין כמותו לטובת איסור גורף על השימוש בקשירה? מדוע קשיי העובדים משמשים הצדקה להתעללות דה-פקטו במאושפזים, במקום שאמור לטפל בהם ולרפא אותם – וזאת כשקיימות אלטרנטיבות מוכחות שנוסו על ידי אותן קבוצות התייחסות באותם תנאים ממש?

יתרה על כך: את קשירתה של נועה מצדיקים פסיכיאטרים. לא העובד הקטן בשטח, אלא מנהלי מחלקות, מי שיש להם ההכשרה, השכר, הפנאי והפרסטיז'ה להתמודד עם כל תחלואי המחלקה הפסיכיאטרית, ומי שבתורם אחראים על מראה והתנהלות המחלקות האלה. מדובר בהחלטה שמגיעה הישר מלמעלה: להתעלל, במקום לטפל. וכשראש הדג עצמו קובע שזו צריכה להיות הנורמה, משהו אומר דרשני.

פסיכיאטריה המשמישה פתרונות אלימים לצורך טיפול איננה רפואה, היא התעללות. פסיכיאטריה הזקוקה לקשירה כדי להתמודד עם נפגעי נפש איננה רפואה: היא הפרת זכויות אדם. פסיכיאטריה שמעדיפה להפנות גב לאנשים בשעת מצוקתם הקשה ביותר ובמקום להושיט להם יד, אוזן וכתף, לכבול אותם כשהם מתבוססים בצרכיהם למשך ימים על גבי ימים, איננה רפואה. היא סדיזם.

מיכל בסן, מתמודדת.

> איך מתייחסים אליך בקיבוץ כשאת נפגעת נפש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf