newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תג המחיר עולה: מי יגן על הפלסטינים מטרור המתנחלים?

על פי נתוני הרשות הפלסטינית ב-2018 תועדו 614 אירועים של תקיפות מתנחלים כלפי פלסטינים. יותר מפי שניים מאשר בשנה הקודמת. הרשויות הישראליות לא רואות עצמן אחראיות, והתושבים שנתונים תחת קמפיין של אלימות אפילו לא יכולים להקים "משמר אזרחי"

מאת:

בשנת 2018 חלה עלייה דרמטית בהתקפות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית. לפי נתוני "ועדת ההתנגדות העממיות לגדר ולהתנחלויות" של הרשות הפלסטינית, ב-2018 תועדו 614 תקיפות של מתנחלים נגד פלסטינים, החל מהשחתת רכוש ועד יידוי אבנים או פגיעה בנפש. מדובר בעלייה של 217 אחוזים ביחס לשנה שקדמה לה: בכל שנת 2017 תיעדה הוועדה 284 מקרי תקיפה, ובשנת 2016 תיעדה 255 מקרים כאלה. מתחילת השנה הנוכחית, 2019, בפחות משלושה חודשים, תיעדה הוועדה 125 תקיפות (נכון ליום שלישי האחרון). מדובר בממוצע של כמעט 1.7 אירועי אלימות כאלה מדי יום בשנה שעברה ויותר משני אירועים ליום מתחילת השנה הנוכחית.

המגמה הזאת גברה מאז שבאמצע דצמבר ירד עאסם ברגותי מרכב וירה לעבר חיילים ואזרחים שעמדו על כביש 60 בכניסה לגבעת אסף. שני חיילים נהרגו, חייל ואזרחית נפצעו. לאחר האירוע צייץ ח"כ בצלאל סמוטריץ': "אם יש פיגועים, אין ערבים בצירים", ובעקבותיו יצאו מתנחלים ברחבי הגדה למסע נקמה. ב-24 השעות שלאחר מכן, הגיעו לארגון "יש דין" דיווחים על התקפות כאלה ב-28 מוקדים בגדה, מאזור שכם בצפון עד חברון בדרום. מאז אותו אירוע והציוץ המסית, הפלסטינים מדווחים על מגמה קבועה של עלייה בתקריות של אלימות מתנחלים, שהסובלים הישרים ממנה הם בעיקר הפלסטינים החיים בסמוך לציר 60 ובעיקר בכפרים הסמוכים להתנחלות יצהר שליד שכם ולמאחזים שמסביב לשילה.

נתונים מהצד הישראלי קשה להשיג. חלק גדול מהתקריות בכלל לא מדווחות או שהן נרשמות על ידי הצבא כ"עימותים" – זאת משום שפעמים רבות החיילים מגיעים לאזור רק אחרי שהמתנחלים תקפו, ואז עימותים מתפתחים בין הצבא לצעירים פלסטינים. בארגון "בצלם" תחקרו 129 מתוך מקרי אלימות המתנחלים בשנת 2018. במקרים אלו נרשמו ארבעה הרוגים ו-16 פצועים. פניות שלנו לגורמים שתפקידם הוא לטפל בפשיעת המתנחלים – המחלקה היהודית בשב"כ, המשטרה והצבא – במטרה לקבל מידע על מספר ואופי האירועים בהם מתנחלים תקפו פלסטינים על רקע לאומני, העלו חרס. מהשב"כ הפנו אותנו למשטרה, מהמשטרה לצבא ומהצבא למשטרה בחזרה. אף אחד לא יודע, אף אחד לא אחראי.

השחתת כעשרים כלי רכב התגלתה ב 14.2.2019 בכפר איסכאכא באזור סלפית הקרובה לשכם (קרדיט: מועצת הכפר)

השחתת כעשרים כלי רכב התגלתה ב 14.2.2019 בכפר איסכאכא באזור סלפית הקרובה לשכם (קרדיט: מועצת הכפר)

שכבות של סורגים

"זה היה אקראי לגמרי, וזה מה שמפחיד פה", אומר רומל סוויטי, העורך האחראי בעיתון המקומי "אל חיאת" היוצא לאור בשכם. סוויטי, שרגיל לדווח באופן יומיומי על התקיפות האלימות, חווה בתחילת פברואר תקיפה כזאת בעצמו. "זה קרה באזור עשר בלילה, ליד ביתי בחווארה", הוא מתאר לנו את מה שקרה באותו הערב בעיירה הממוקמת קילומטרים בודדים משכם ומההתנחלות יצהר. "הבית שלי נמצא באזור הצפוני של חווארה, שבו המתנחלים תקפו כבר הרבה פעמים. הם נכנסו לחצר ביתי ופשוט שברו שלוש מכוניות שהיו אצלנו בחנייה. התלוננתי במשטרה הפלסטינית ועכשיו אחרי הפגישה איתכם אני יוצא ביחד איתם למשטרה הישראלית. כבר תקפו אותי בעבר פעמיים, וגם את בתי אחיי המתגוררים לידי. אבל הפעם זה מרגיש שונה. מאז מקרה עאישה א-ראבי (פלסטינית שנרצחה בידוי אבנים על ידי מתנחל. ר.י, א.ז.), אין להם יותר קדושת שבת או פחד. הם נכנסים לחצרות הבתים עכשיו, מה שלא עשו פעם. והם עושים את זה אפילו בשבת".

אנחנו שואלים אותו אם יכול להיות שהמתנחלים רצו לפגוע בו בגלל שהוא עיתונאי. ״הוא לא העורך של ׳אל-חיאת׳ שיוצא לאור בלונדון!״, אומר לנו בצחוק מוניר קאדסי, תחקירן ״יש דין״ המתעד את התקיפות. ״מוניר צודק, גם אם הוא לא מצחיק. אני אומנם פעיל גם בפייסבוק, אבל אני לא חושב שאני עד כדי כך חשוב. זה היה אקראי לגמרי, וזה מה שמפחיד פה״.

״הקליע פספס את ראשי בכמה סנטימטרים״. מוניר סולימאן מהכפר עוריף (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

״הקליע פספס את ראשי בכמה סנטימטרים״. מוניר סולימאן מהכפר עוריף (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

לא רחוק משם, בכפר עוריף, כפר בן 4,000 תושבים החיים ליד ההתנחלות יצהר שליד שכם, מדווחים התושבים כי מאז האירוע בגבעת אסף כמעט מדי יום מגיעים מתנחלים לאדמותיהם. גם שם אומרים שאם בעבר המתנחלים היו "מסתפקים" בידוי אבנים מרחוק, כעת הם נכנסים לחצרות הבתים.

אחד מאותם בתים שייך למוניר סולימאן, אב ל-10 שמתפרנס מפירוק ושיפוץ גרוטאות. חצר ביתו הצנוע, שחלונותיו מוגנו על ידי עזרה מתושבי הכפר והמועצה המקומית, מלאה אופנועים ישנים וחלקי חילוף לרכבים. חלקם נשברו על ידי מתנחלים. ״הם יעשו הכל כדי למנוע ממני להרוויח שקל, הכל!״, הוא אומר לנו בכאב. הוא צולע בהליכתו, זכר לתקיפה ישנה של מתנחלים שפצעו אותו.

סולימאן מציג לנו את ביתו בו חיים בדלות עשרת ילדיו. הבית נמצא בקצה הכפר, ליד בית הספר התיכון בעוריף – אזור ידוע כמועד לפורענות. את החלון העגול הוא אטם מזמן באבנים ובבטון, והבית נראה כמו מוכן למלחמה. המועצה המקומית בנתה גדר סביב הבית, אך זו לא ממש מונעת את ההתקפות.

״הם יעשו הכל כדי למנוע ממני להרוויח שקל״. מוניר סולימאן מצביע על חלונו הממוגן (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

״הם יעשו הכל כדי למנוע ממני להרוויח שקל״. מוניר סולימאן מצביע על חלונו הממוגן (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מוניר סולימאן מחוץ לביתו, שמוגן ברמצעות המועצה המקומית (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מוניר סולימאן מחוץ לביתו, שמוגן ברמצעות המועצה המקומית (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

לכל בית בשכונה יש סורגים ״מעוצבים״ שהותקנו עם בניית הבית, ועליהם עוד סורגים שחורים שמזכירים מראה של בית כלא, ועליהם עוד רשת כדי למנוע מהאבנים שנזרקות לחדור פנימה. אך גם כל זה לא עוזר. ״הם משתמשים לא פעם במוט ברזל שחודר את הרשת, ומנפצים את החלונות למרות הסורגים״, מספר לנו קאדסי מ״יש דין״, שמגיע לאזור מספר פעמים בשבוע כדי לתעד את ההתקפות.

לסיור בעוריף בעקבות כל אותם מקרי תג מחיר מצטרף מונתסר ספדי, עובד מועצה מקומי. הוא מרים את מכנסיו מעל כף רגלו ומראה לנו סימני פציעה כתוצאה מירי אש חיה, בהפגנה בה נכח ונפצע לפני שלושה חודשים. ספדי, קאדסי ושאר התושבים לא מפסיקים להצביע על קירות הבתים והבניינים – עליהם ניתן לראות בבירור סימני קליעים של ירי אש חיה. ״לפעמים הם יורדים עם הצבא ולפעמים הצבא מצטרף אחר כך, אחרי שכל הכפר יצא להגן״, אומר ספדי. ״ואז מתחילה האש החיה״. סולימאן המבוגר מתיישב בחצר ביתו ליד לול תרנגולות קטן ורעוע, ומספר לנו כי באחת הפעמים בעודו יושב, נורה לעברו קליע שפספס את ראשו בכמה סנטימטרים בלבד.

כשאנחנו שואלים את התושבים מדוע אין להם מצלמות אבטחה על הבית לתעד את ההתקפות, כולם מסבירים שאם פלסטיני מתקין מצלמה – הצבא מיד מגיע להחרים חומרי צילום. הצבא לא עושה זאת כדי לעצור מתנחלים, אלא כדי לאתר את התלמידים והצעירים שיוצאים להגן על אדמתם ומתעמתים עם התוקפים מיצהר.

״גם אם זה בחמש בוקר, מספיק שמישהו ישלח הודעה, ותוך דקות תראה את כל תושבי הכפר באים להדוף את המתנחלים״. מונתסר ספדי (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

״גם אם זה בחמש בוקר, מספיק שמישהו ישלח הודעה, ותוך דקות תראה את כל תושבי הכפר באים להדוף את המתנחלים״. מונתסר ספדי (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

לפני כמה חודשים גם דובר ברשות הפלסטינית על הקמת ״ועדות הגנה עממיות״ מקומיות לכל כפר, כדי שאלו יגנו על התושבים. אלא שהפעלת ועדות כאלה מסוכנת ובעייתית כשלעצמה. גם אם פעילים בוועדות שכאלה לא ייעצרו מיד על ידי ישראל, הרי שתפעולן דורש משכורות ומשאבים כספיים רבים. ״כל הדיבורים על הקמת ועדות הם דיבורים חסרי אחריות״, אומר לנו קאדסי. ״רוצים שצעירים יסכנו את החיים שלהם ויגנו מהמתנחלים בגופם, ללא נשק וללא משכורת? זה לא הולך לקרות״.

בינתיים, תושבים בעוריף מגינים על עצמם באמצעות עדכונים בקבוצות וואטסאפ. ״גם אם זה בחמש בוקר, מספיק שמישהו ישלח הודעה, ותוך דקות תראה את כל תושבי הכפר באים להדוף את המתנחלים״, אומר מונתסר ספדי.

״אני חושש להתלונן כדי שלא למשך תשומת לב לבית שלי״, מספר לנו סמיר סוואלמה, מורה בפנסיה המתגורר ליד מוניר סולימאן. ״אני במקור מיפו, ואחרי הנכבה עברנו למחנה פליטים בלאטה. עברתי בשנת 2000 מהמחנה לכאן בתקווה לצאת קצת מהבלגן שם…״. סוואלמה לא מסיים את משפטו. במקום זאת, הוא פושט ידיו ואז מצביע אל עבר החלונות הממוגנים בביתו. הוא ממשיך לספר שלא פעם הוא מפסיד תור לרופא מחשש להשאיר את ביתו ריק. הוא מראה לנו זימון לתור לרופא באותו זמן שהוא יושב איתנו בחצר ביתו. ״אני אדם חולה. בגלל שאני פליט, אני מקבל טיפול רפואי במחנה, אלא שאין מספיק תורים בגלל הלחץ על הרופאים אז חשוב ללכת לכל תור. אבל איך אני אעזוב את אשתי והילדים לבד״? בעודנו יושבים בחצר, רכב מסחרי גדול נעצר מחוץ לשער הכניסה. הנהג צופר ללא הפסקה. סוואלמה יוצא אליו ומחבק את בנו שחזר מבית הספר ויורד מההסעה.

״שמת לב למה שקרה פה עכשיו?״ אומר לנו ספדי בעודו מדליק עוד סיגריה. הוא גמר כבר חצי חפיסה מאז נפגשנו, לפני שעתיים בלבד. ״הנהגים מפחדים לתת לילדים לצאת מהרכב לבד, מבלי שהורה יצא להכניס אותם. שלא יהיה איזה מתנחל אורב בסביבה לילדים. מבחינת הנהג, הוא היה ממשיך לצפור עוד שעה, הכל רק לא לתת לילד לצאת מהרכב לבד״.

כאמור, השכונה בעוריף בה אנו מבקרים נמצאת ליד בית הספר התיכון של הכפר. המרחק בקו אווירי בין בית הספר ליצהר הוא בן מאות מטרים בלבד. תושבי ההתנחלות יצהר לא פעם מתקיפים את בית הספר, וכשהתלמידים יוצאים כדי לבלום אותם – הצבא מגיע ומפזר אותם בגז מדמיע, כדורי מתכת מצופים גומי ולעיתים אף ירי חי. על הקרקע ניתן להבחין בעשרות רימוני ומטולי גז, עדות לעימותים התכופים שמתרחשים כאן.

״ביום הם קונים, ובלילה – תוקפים״

בחזרה לחווארה. העיירה, המונה כ-9,000 תושבים, ממוקמת על כביש 60 בדרך בין זעתרה (צומת תפוח) לשכם. חווארה היא יעד לא פעם להפגנות והתקפות של מתנחלים, כך לפי ועדת ההתנגדות לגדר ולהתנחלויות. בכיכר המרכזית הממוקמת על הכביש הראשי, נטוע עץ זית עם שלט של USaid (סוכנות הסיוע הממשלתית האמריקאית), אליו מגיעים לא פעם מתנחלים כדי ״להפגין נוכחות״, כך לפי נאסר חווארי, ראש העיר של חווארה.

״אנשים צריכים לחרוש את האדמה שלהם, אבל אנחנו יודעים שמתנחלים יגיעו ו׳יחרשו׳ גם עלינו קצת״. ראש עיריית חווארה, נאסר חווארי (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

״אנשים צריכים לחרוש את האדמה שלהם, אבל אנחנו יודעים שמתנחלים יגיעו ו׳יחרשו׳ גם עלינו קצת״. ראש עיריית חווארה, נאסר חווארי (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מחצר העירייה ניתן לראות על ההר את המוצב הצבאי ״הקדמי״ שבין יצהר לחווארה, שנמצא מאות מטרים לפני ההתנחלות עצמה, ומשקיף על האזור. על ראש המוצב מתנוסס דגל צהוב גדול עם הכיתוב ״משיח״, אותו כנראה הניפו המתנחלים. החקלאים הפלסטינים נדרשים לתאם מראש הגעה לאדמותיהם כדי לעבד אותן. לחלקן הגישה נמנעת כליל במהלך השנה על ידי הצבא.

״עכשיו מתחילה עונה לנו אנו קוראים ׳עונת התיאום׳״, אומר חווארי. ״בתשיעי למרץ, חקלאים מקומיים רבים מקבלים אישורים מהצבא, אישורים שאנו עוזרים להם להשיג, כדי שזה יאפשר להם גישה לאדמות שלהם בין חווארה להתנחלות. האביב בפתח, ואנשים צריכים לחרוש את האדמה שלהם, אבל אנחנו יודעים שמתנחלים יגיעו ו׳יחרשו׳ גם עלינו קצת״.

הניסיון של חווארי להשרות אווירה קלילה במשרדו, גם אם משעשעת, מעיד על מנגנון ההתמודדות המקומית עם אלימות המתנחלים. אך גם חווארי, אדם חייכן מטבעו, משנה את הבעת פניו כשאני שואל אותו מה קרה בעונת החריש האחרונה, בתחילת מרץ בשנה הקודמת. ״המתנחלים יודעים מתי אנחנו יורדים לאדמות ומחכים לנו, זה כמו טקס שנתי. בשנה שעברה, 35 מתנחלים מיצהר תקפו חקלאים עם אבנים ומוטות כשהצבא משקיף. לי הרסו את הרכב הפרטי אז, אנשים מבוגרים חטפו אבנים על הראשים ובחור צעיר שעבד על הטרקטור שלו חווה התקף חרדה והפסיק לנשום. הוא ניצל בנס״.

לא רחוק מהעירייה ממוקם בית הספר היסודי לבנות, שהיה יעד להתקפת מתנחלים בנובמבר 2018. על קיר בית הספר נכתב בספריי אדום: ״פינוי יצהר – תג מחיר״. קבוצת מורות היוצאות מבית הספר בסיום יום הלימודים רואות אותנו מצלמים את הגרפיטי. אנחנו שומעים אחת מהן אומרת לחברותיה: ״אם אלה יגיעו ויצלמו כל גרפיטי, הם לא יספיקו לעשות שום דבר אחר בחיים שלהם״.

התושבים מספרים כי באותו לילה שבו הותקף בית הספר, בשעה שלוש לפנות בוקר, המתנחלים גם ניקבו את הצמיגים של הטרקטורים של בילאל חאג' ג'אבר, בעל עסק לחומרי בניין. כשאנחנו מגיעים לבקר אצלו, מתנחל מהאזור בדיוק מסיים רכישה ועובד פלסטיני בגיל העשרה מעמיס על הג'יפ שלו את הסחורה. "ביום הם קונים, ובלילה – תוקפים", אומר לנו מוניר קאדסי. חאג' ג'אבר מספר שחלק מהלקוחות היהודים שלו כינו את התוקפים "כלבים" והביעו התנגדות למתקפה, הראשונה אי פעם שהתרחשה אצלו. לדברי חאג' ג'אבר, הביטוח לא מוכן לפצות אותו בעבור הנזק שגרמו המתנחלים. "בחברת הביטוח אמרו לי 'זה מצב מלחמה'. אני עוד יכול לעמוד בנזק, אבל מה עם אחרים? כל העולם יודע שהמתנחלים הכריזו עלינו מלחמה".

****************

תגובות:

בשב"כ, בדובר צה"ל ובדוברות המשטרה לא הגיבו לשאלותינו בנוגע לעליה במספר המתקפות האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, וכאמור לא נענו לבקשתנו לספק עוד נתונים בנושא. בדובר צה"ל מסרו התייחסות רק לטענות של תושבי עוריף לגבי השימוש שעושה הצבא בירי אש חיה לעברם בזמן שמתנחלים תוקפים אותם, וזו לשונה:

"צה"ל פועל כל העת לשמירה על הביטחון ומרקם החיים של כלל התושבים בגזרה. בסמוך לכפר עוריף היו בחודשים האחרונים מספר אירוע חיכוך. כוחות צה"ל פעלו לשמירה על הסדר תוך שימוש באמצעים לפיזור הפגנות. ככל הידוע, לא נעשה שימוש בירי חי כלפי מפגינים על ידי כוחות צה"ל במרחב הכפר בחודשים האחרונים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf