newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק למען בית ספר דו לשוני ביפו רומס את החינוך הציבורי בעיר

כל כמה זמן מגיעה ליפו עוד קהילה חזקה שרוצה חינוך נפרד, חיצוני למערכת הציבורית הקיימת והמדשדשת. הפעם זו קהילת יד ביד, שמצליחה לגייס את השמאל למאבק נגד האינטרס של תושבי השכונה

מאת:

כותב אורח: ישי שכטר

קהילת יד ביד הדו לשונית מקיימת מזה זמן מאבק רווי יצרים להקמת בית ספר בלב השכונה המרכזית ביפו. תחת הכותרת "רוצים ללמוד יחד" הוזמן הציבור ביום שישי האחרון לבוא להפגנת מחאה נגד עיריית תל אביב. קמפיין מקצועי ממומן ומתוקשר היטב הבטיח "אירוע מותאם לכל המשפחה, יהיו מוזיקאים רקדנים ושחקנים. בואו בהמוניכם, כולם יהיו שם", ואכן (כמעט) כולם היו שם.

אלא שההפגנה הזו לא הייתה על הקמת מסגרת חינוך דו לשונית, שכן זו כבר פועלת ביפו במסגרת החינוך הציבורי הקיים. ההפגנה הזו הייתה חזית נוספת במאבק המתנהל ביפו מזה שנים בין החינוך הציבורי המדשדש בקשיי הישרדות לבין יזמי מסגרות חינוך חדשות ומתבדלות. הפעם בצד השני ניצבת קהילת "יד ביד" תחת דגל הדו לשוניות. תהליך זה הוא חד כיווני וסופו ידוע מראש: החזקים ינצחו והחלשים יחלשו. נדיר שמערכת חינוך ציבורית שכונתית ומוחלשת תשרוד קונפליקט מול קהילה מאורגנת ונטועה היטב במעגלי ההשפעה.

אין זה מקרי כמובן שביפו, כלת הים ומלכת הפערים, לצד מערכת חינוך ציבורית חלשה ומתקשה לשרוד, מצוי ריכוז בתי הספר שאינם ממלכתיים מהגדולים בישראל (ויש אף הטוענים: הגדול ביותר). חלקם היסטוריים ומהווים נדבך חשוב בתרבות יפו שנשמרה, אך אלה של העשורים האחרונים מהווים תמונת ראי המשקפת במדויק את עיוותי הפערים ההולכים וגדלים בעיר. במקביל להגירת תושבים בעלי השכלה מעמד וממון לשכונות צצים ופורחים פתרונות החינוך הייחודיים.

ככלל, ציבור ממעמד חזק החי באזורי הפערים אינו חפץ במערכות הציבוריות הקיימות. הן אינן אטרקטיביות עבורו. ביכולותיו הוא מוצא לעצמו פתרון בהקמת בתי ספר ייחודיים. אין סוף ליצירתיות המסגרות הללו: בתי ספר פרטיים, ייחודיים, רשמיים, מוכרים, מוכרים שאינם רשמיים, דמוקרטיים, קהילתיים, אנתרופוסופיים, טבע ועוד… ביפו של שני העשורים האחרון קמו כל אלה גם יחד.

> "רוצים ללמוד ביחד": מחאת קהילת יד ביד למען חינוך משותף

הורים וילדים מקהילת יד ביד בהפגנה בכיכר הבימה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הורים וילדים מקהילת יד ביד בהפגנה בכיכר הבימה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כל קבוצה חדשה בתורה מניפה דגל אידיאולוגי כלשהו, מקימה בית ספר לעצמה ובוזזת את הכוחות החזקים מהמערכת הקיימת. כעוצמת האידיאולוגיה כך עוצמת הביזה. לכולם מכנה משותף בולט אחד והוא תודעה עצמית של היותם מבשרי נאורות חדשה ואת כולם כמובן משמשת טענת הפלורליזם הדמוקרטי כבסיס מוסרי לפעולתם. רובם אינם מתעניינים האם קיימות השפעות מזיקות כתוצאה מפעולתם על הקהילה המקומית, משום שלרובם אין מושג מי נמצא בשכונה.

"שכונה ללא קהילה"?

לפני כשנה הפנים מנהל החינוך של עיריית תל אביב את חיוניות החינוך הדו לשוני ביפו. לאחר בחינת הדברים נקבע כי הקמת בית ספר נוסף ביפו תגרום להחלשה נוספת של מערכת החינוך הקיימת. לפיכך הוחלט על התנעת התהליך בכיתה א' בבית הספר עירוני ז' קירית חינוך יפו. כשותפה טבעית למהלך נבחרה עמותת יד ביד, מחוללת החינוך הדו לשוני רבת הניסיון והזכויות בקידום הנושא בישראל.

ועד הורי בית הספר הקיים בשכונה, למוד כישלונות עבר, הציב שני תנאים שנתקבלו. האחד, כי ההתנעה תחול על כלל כיתות א', מתוך חשש להיווצרות מסלול מפלה בין קבוצות. התנאי השני היה כי במקביל להכנסת הלמידה הדו לשונית לכיתות א' יבוצע תגבור משמעותי בלימודי ערבית לכלל התלמידים גם בכיתות הגבוהות. למעשה מתחילת השנה פועל ביפו חינוך דו לשוני.

בדרך ליישום המיוחל עומדים לא מעט קשיים. נדרשות התאמות ליצירת לוח שנה מתואם לכל הדתות, נדרשות התאמות של תכני לימוד ונרטיבים שונים בימי חג וזיכרון לאוכלוסיות השונות. חלקן של ההתאמות אפשריות ליישום מיידי וחלקן מצריכות התמודדות עם תקדימים משפטיים חוקתיים. ייקח עוד זמן עד להבשלת התהליך המלא. אין ספק כי למי שחשוב קידום הנושא הזה, דווקא אתגר ההשפעה על מערכת החינוך הציבורית מהווה פעולה בעלת משמעות תקדימית אזרחית ופוליטית גדולה בהרבה מהסתפקות בפתרונות נישה.

מחוללי ההפגנה ביום שישי האחרון יודעים היטב כי הם מוזמנים ויכולים להיות שותפים בבניית מערכת חינוך דו לשונית בבית הספר הקיים. בבית הספר הזה לומדים במשותף יהודים וערבים הגרים בשכונה ואין כל סלקציה בקבלה אליו – כל מי שרוצה נרשם ובא ללמוד. קהילת הדו לשוניים ביפו קיימה הצבעה ובחרה ברוב מכריע שלא להצטרף למערכת הקיימת אלא להקים בית ספר לעצמה. לעניין הנזק בהחלשת החינוך הציבורי כתוצאה מפעולתם לא הייתה כל התייחסות. במחאתם הם קוראים לציבור להתגייס ולבוא ולתמוך בהם בהפגנתם כנגד העירייה.

מפתיעה ומאכזבת במיוחד הייתה התגייסותם כמעט האוטומטית של רוב פעילי ומנהיגי השמאל לקריאה להפגנה הזו. חלקם קראו לציבור לבוא ולתמוך מבלי לחשוב אפילו כי בטרם התגייסות להקמת בית ספר ייחודי בלב שכונה ותהא כותרתו אשר תהיה, חובה עליהם לבחון בשבע עיניים מהי משמעות פעולה זו לקהילה הקיימת. דווקא הם כפעילי שמאל אמורים היו להיות שומרי הסף כנגד תופעות חברתיות אלו והם אפילו לא חשבו לבדוק.

בתחילת המאה הקודמת טבע ישראל זנגוויל, פעיל ציוני נאור מבריטניה, את האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". זו הייתה קריאה לקהילתו בלונדון לקום ולבוא לארץ ישראל הריקה מאנשים. לימים כידוע הפך משפט בעייתי זה למכונן הנרטיב הציוני. דורות הגיעו לארץ המובטחת כשבשורת נאורות וקידמה בפיהם, וכגודל הבשורה גודל העיוורון – הם באמת לא ראו את העם האחר שישב כאן.

האם ב-2016 קם נרטיב מעוול זה ומתעדכן, הפעם בגרסתו האורבאנית "קהילה ללא שכונה לשכונה ללא קהילה"? אין זה חדש שהשמאל החברתי בישראל מושתק תדיר על ידי השמאל המדיני. מערכת החינוך הציבורית ביפו מניחה אתגר לפתחו של השמאל הישראלי להניף את שני הדגלים הללו גם יחד.

ישי שכטר הוא חבר ועד הורי בית הספר עירוני ז' קריית חינוך יפו, וכותב בשם הנהגת מאבק הורי החינוך הציבורי יפו.

> הזוכה בתחרות המורה הטובה בעולם: מורה פלסטינית בשביתה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf