יואב חטב, מהרוגי הפיגוע בפריז, הפך לסמל פטריוטי בתוניסיה

כותבת אורחת: ליסה גולדמן

"תוניסיה באבל!" זעקה הכותרת הראשית של גיליון יום ראשון של "לה-טמפ", עיתון בצרפתית שיוצא לאור בתוניס. שלושה מבני הערובה שנורו למוות במרכול הכשר בפריז ביום שישי האחרון היו אזרחים תוניסאים. אחד מהם היה יואב חטב, בנו בן ה-21 של רב ומורה בבית ספר יהודי בתוניס. חטב, שגר בפריז לצורך לימודיו האקדמיים, היה פטריוט: בתמונת השער של "לה-טמפ" הוא מופיע מחויך, ומציג בגאווה אצבע מוכתמת בדיו, שמציינת את השתתפותו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות של תוניסיה מאז מהפכת 2011 – שהתקיימו לאחרונה.

הכתבה בעיתון התוניסאי מתארת את חטב כגיבור. לא רק שהוא הציל את חייהן של כמה נשים כששלח אותן לעבר חדר הקירור של המרכול, שבו עובד מוסלמי ממאלי הגן עליהן, אלא שהוא גם תפס את אחד מהנשקים של הטרוריסט אמדי קוליבאלי וניסה לירות בו. אבל חטב לא הספיק לשחרר את נצרת הבטיחות, וקוליבאלי ירה בו למוות.

מאז שנרצח הפך חטב לסמל עבור תוניסאים צעירים ברשתות החברתיות, שרואים בו את התגלמות התקוות שלהם לארצם. הם מפיצים ומצטטים את הראיון עם אביו של חטב, הרב בנימין חטב, שדיבר בלהט בערוץ פראנס 2 על הכבוד ההדדי השורר בין יהודים למוסלמים בתוניסיה. לעומת זאת, אומר שם הרב בצער, האווירה בפריז היא כל כך עוינת כלפי יהודים, שבנו נאלץ להתנצל בפניו על כך שהוא לא הולך עם כיפה בציבור. זה פשוט מסוכן מדי, אמר הצעיר לאביו (יואב, אגב, השתתף בסיור תגלית לישראל לאחרונה).

קטע אחד בראיון זכה לתפוצה נרחבת במיוחד בקרב התוניסאים: כשהרב חטב מדגיש ש"יהודים זוכים לכבוד בתוניסיה. לא היו לנו בעיות לא לפני ולא אחרי המהפכה".

הרב חטב – מזוקן, חובש כיפה, קולו כבד מתשישות ומאבל – ישב באולפן הטלוויזיה בפריז מול לטיפה אבן-זיאתן, צרפתייה ילידת מרוקו שלובשת חיג'אב מוסלמי. הרב תיאר את בנו כצעיר אוהב חיים שכיבד את המורשת היהודית. הוא נקלע למרכול באותו יום שישי מכיוון שהוזמן לארוחת שבת, ואביו לימד אותו שתמיד יש להביא בקבוק יין למארחים.

> למה באמת נתניהו קורא ליהודי צרפת לעלות לישראל?

הרב בנימין חטב בערוץ פראנס 2

אבן-זיאתן מקשיבה לסיפור ופניה מקרינים סימפתיה עמוקה. בנה שלה, עימאד, היה חייל בן שלושים בצבא הקבע הצרפתי כשנורה למוות על ידי אזרח צרפתי אחר שהפך למוסלמי קיצוני. במרץ 2011 מוחמד מארה יצא למסע הרג שהתחיל בעימאד אבן-זיאתן, בו ירה מטווח אפס לאחר שזה סירב לכרוע בפניו. מארה הרג סך הכל שבעה אנשים, כולל שלושה ילדים בבית ספר יהודי.

אמו השכולה של החייל, שנהייתה מעורבת במאבק בקיצוניות בצרפת, פונה בראיון לרב חטב ומביעה בפניו את תנחומיה. היא מתארת את האובדן שלה, ומציגה את הסיפור הצרפתי שלה עצמה: היא גרה בצרפת מזה 38 שנים, התחנכה שם, מרגישה צרפתייה לגמרי, אבל עדיין נתקלת בדעות קדומות בשל החיג'אב שלה. בהמשך היא נושאת נאום קצר על הצורך להיאבק על עתיד המדינה, "כי אין עוד מדינה כמו זו שלנו". הרב חטב מהנהן בהסכמה, ואבן-זיאתן ממשיכה לדרוש בעד חשיבות ההגנה על החירות הצרפתית ובעד הצורך להפוך את צרפת למקום טוב יותר לדור הצעיר, בעד סובלנות וקבלה וכן הלאה. "אנחנו חייבים לפעול, כי אין כמו החירות בצרפת", היא אומרת.

אין ספק שמדובר בסצנה מיוחדת במינה. שני צפון אפריקאים דוברי צרפתית מכובדים למראה, האחד יהודי והשנייה מוסלמית, ששניהם שכלו את ילדיהם לטרור אסלאמי – האחד בגלל שבנו היה יהודי, השנייה כי בנה היה מוסלמי ששירת בצבא הצרפתי – ושניהם מדברים בכבוד ובאהבה כלפי צרפת וערכיה.

סביר להניח שמבחינת הטלוויזיה הצרפתית המראה של הרב המזוקן והמוסלמית בחיג'אב, שמדברים על דו-קיום, אמפתיה וסולידריות לאומית, הוא המסר שהכי חשוב לשדר. אבל מבחינת תוניסאים צעירים שפעילים בפייסבוק ובטוויטר, ושהפיצו קטעים מהראיון, המסר החשוב ביותר היה ההשוואה שעושה הרב חטב בין האווירה הסובלנית בין יהודים ומוסלמים בתוניסיה לבין האווירה העוינת בצרפת.

יואב חטב הוא הגיבור שלהם לא רק בגלל שהוא מת בזמן שניסה לירות בטרוריסט, אלא גם בגלל שהוא היה בו זמנית פטריוט תוניסאי ויהודי גאה. באביו הרב הם רואים כמעיין נביא, שמצליח מבעד לזעם על מות בנו לדבר באופן נוגע ללב על אהבתו לתוניסיה ועל היחסים הטובים בין הדתות בה.

נוסטלגיה לעידן הקולוניאלי

אבל צריך להגיד שבסיפור שמספרים הצעירים יש לא מעט מהרומנטיזציה והכמיהה, והוא לא רק מתאר תמונת מצב. צעירים ערבים רבים תמכו בהתקוממויות בתוניסיה ובמצרים ב-2011-2, וחוו התעלות רוח מההתקוממות מול מנהיגים סמכותניים ומהתחושה שהם לוקחים את גורל ארצם בידיים בפעם הראשונה. תחושות אלה לוו בנוסטלגיה למדינה רב-אתנית, שלמעשה התפרקה כמעט שני דורות לפני שהם בכלל נולדו.

אותם צעירים מפיצים ברשתות החברתיות תמונות ישנות, בשחור לבן, שמתעדות את העבר הקוסמופוליטי והרב-אתני של החברה שלהם, עבר בו יהודים ומוסלמים בילו ביחד בבתי קפה ועל החוף, כשהנשים כולן לבשו שמלות ללא שרוולים והסתובבו עם שיער גלוי ומעוצב. הם מדברים על ספרים ועל סרטים שעוסקים בתפקידם המרכזי של יהודים באליטות הכלכליות והפוליטיות הישנות. כשביקרתי בקהיר ב-2011, אנשים שאלו אותי אם קראתי את ספרו של אנדרה אסימן, "מחוץ למצרים", או את "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה" של לוסט לניאדו – שניהם ספרים של יהודים ילידי מצרים שנאלצו להגר בשנות החמישים או השישים של המאה האחרונה. שני הספרים הוצגו דרך קבע ב"דיוואן" – חנות הספרים באנגלית היוקרתית בשכונת זמאלק העשירה.

הנחת היסוד מתחת לכל הכמיהה הזאת לעולם ישן, אבוד ומדומיין שפעם התקיים – לפני עידן הרודנים שהחליפו את המעצמות הקולוניאליות ולפני שהציונות ערערה את המאזן האתני באזור – היא שיהודים היו פעם חלק מובנה מהעולם הערבי. זהו סיפור לא בלתי נכון, אבל הוא קצת פשטני מדי.

הנוסטלגיה הזאת היא מנת חלקם בעיקר של צעירי שנות האלפיים, חילונים, עירוניים ורב-לשוניים. התוניסאים האלה, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, הפיצו בטוויטר ובפייסבוק תגובות נזעמות לכך שממשלתם לא פרסמה הודעה רשמית בדבר הריגתם של אזרחיה היהודים בפריז. חלקם מציינים בלעג שרק מפלגת התקומה (א-נהדה) האסלאמיסטית שלחה את תנחומיה למשפחות השכולות. ימינה תאבט, נשיאת האיגוד התוניסאי לתמיכה במיעוטים וחברה של יואב חטב ז"ל, התראיינה לעיתון הצרפתי "ליברסיון" ואמרה ששתיקת הרשויות היא "הזויה". "הוא היה אדם יוצא מהכלל", אמרה תאבט, "וזה אובדן עצום".

עד כה הודיעו בפייסבוק 3,600 איש שבכוונתם להשתתף בטקס הזיכרון לזכר חטב, שצפוי להתקיים ב-17 בינואר בשדרות החירות בתוניס, מול בית הכנסת הגדול. האירוע בפייסבוק נושא את הכותרת "Je Suis Yoav Hatteb" (אני יואב חטב), ובהזמנה נכתב כך (בצרפתית במקור):

יואב חטב הוא פטריוט תוניסאי… במקור מלה-גולטה (פרבר צפוני של תוניס – ל.ג.), שנהרג בפריז על ידי טרוריסטים שלקחו בני ערובה במרכול היפר-כשר. יואב חטב לא החזיק באזרחות צרפתית. אזרחותו היחידה הייתה תוניסאית. בואו נכבד את זכרו. בשבת הבאה נתכנס ביחד. הביאו נרות להדליק לזכר המנוח. נדליק אותם בשעה 6:11 בערב, עם צאת השבת, לזכר יואב.

בתקשורת הישראלית דווח בימים האחרונים שארבעת היהודים שנרצחו במרכול יובאו למנוחות בירושלים, והלוויתם צפויה להתקיים היום (שלישי). אבל באחד מאתרי החדשות התוניסאים בצרפתית פורסם ששגריר תוניסיה בצרפת ניסה לסדר שגופתו של יואב חטב תובא לקבורה בתוניסיה. מבחינת הצעירים התוניסאים, שבימים האחרונים מפיצים את תמונותיו של יואב אחרי ההצבעה וכשהוא עטוף בדגל תוניסיה כשכיפה לראשו – זו הייתה צריכה להיות הדרך הנכונה לסיים את הסיפור.

ליסה גולדמן היא כותבת ועורכת באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם לעברית על ידי חגי מטר.

> למרות שאין אפליה או רדיפה, יהודי תוניסיה מצביעים כקהילת מיעוט