יום הזיכרון לגירוש יהודי ארצות ערב נקבע מכל הסיבות הלא נכונות

כותב אורח: מאיר עמור

הכנסת תציין היום, ה-30 בנובמבר, את יום הזיכרון ליציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב ואיראן, בהתאם להחלטת כנסת אשר התקבלה בשנת 2014. החלטה זו קבעה כי ה-30 בנובמבר יהיה ליום זיכרון סמלי, שכן יום לאחר קבלת ההחלטה באומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 החלו יהודי מדינות ערב ואיראן לחוש כזרים בארצות מגוריהם.

ב-29 בנובמבר 2015, בדיוק 67 שנים אחרי ההכרזה באומות המאוחדות על הקמתה של מדינת ישראל, התבשרנו כי השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ושר החינוך נפתלי בנט נתבקשו – בהחלטת ממשלה – להגיש תוכנית לימודים משותפת אשר תעלה על נס את ההיסטוריה והנרטיב של הגירתם וגירושם של יהודים מדינות ערב ואיראן לישראל.

החלטה זו, כך טוענת השרה גמליאל בראיון עם רינו צרור בגלי צה"ל, היא החלטה דרמטית. אולי היסטורית. זאת משום שעד היום, מערכת החינוך הישראלית לא השכילה להציג, לחנך ולעדכן את תהליך הגירתם של יהודי המזרח התיכון ואיראן לישראל כחלק מההיסטוריוגרפיה הציונית הנלמדת בישראל. למעשה התעלמה תוכנית הלימודים מתנועתם של יהודי המזרח התיכון ואיראן בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של האיזור. כעת יבוא לכך סוף. על פי השרה גילה גמליאל, נרטיב מזרחי ישולב כחלק אינטגרלי של הציונות ושל מדינת ישראל.

> אילו בנט היה מגלה רגישות לגזענות אנטי-מזרחית כמו להטרדות מיניות

פן-יהודיות ו"הזמן היהודי המשותף"

נראה כי תביעה חד משמעית זו נשענת על שלושה מיתוסים.

המיתוס הראשון הוא מיתוס הפאן-יהודיות. על פי מיתוס זה יהודיותם של היהודים הופכת אותם ליישות הומוגנית. לא רק כל יהודי ישראל, אלא גם כל יהודי העולם נמצאים באותו צד של מתרס קיומי. היהודים כולם ניצבים אל מול אויבי העם היהודי כיישות ברורה ואחידה. כיום, ממלאים פלסטינים וערבים את תפקיד האויב הראשי. בעבר, היו אלה אחרים. כל ניסיון להפרכת מיתוס הפאן-יהודיות או ערעור על הנחות היסוד שלו נתפס כצעד אנטי-יהודי ולבטח אנטי-ציוני ואנטי ישראלי.

אך לימוד ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב ואיראן במאה ה-20 דווקא מצביע בדיוק על שונות עמוקה במציאות חייהם הקיומית של יהודים אלה לא רק אל מול יהודי ארץ ישראל של אותה עת, אלא גם אל מול יהודים שחיו בעולם הנוצרי והאירופאי.

נראה כי תוכנית הלימודים המשולבת המוצעת של המשרד לשוויון חברתי ולמשרד החינוך לא ידגישו מציאות ומאפיינים ייחודיים אלה. זאת משום שבייחודיות זו מתאייד ומתאיין מיתוס הפאן-יהודיות כשלג בשמש מזרח תיכונית בהירה. פאן יהודיות הינה מיתוס מומצא של הנרטיב הציוני של מדינת ישראל. כמיתוסים רבים גם הוא רחוק מתיאור מהימן ואמין של תהליכים היסטוריים.

המיתוס השני הוא מיתוס "הזמן היהודי המשותף". על פי מיתוס זה נטען כי יהודים חיים על פי אותו קוד היסטורי. אמנם זהו קוד היסטורי מתפתח, אך ניתן להבין את בעיות היום, למשל ביחסים שבין ישראלים ופלסטינים ובין יהודים וערבים, כחלק מהתרחשויות של העבר.

אך לאמיתו של דבר לימוד היסטורי מדוקדק מראה עד כמה ההיסטוריה של יחסי יהודים בחברות ערביות ומזרח תיכוניות לא רק היתה שונה באופן משמעותי מיחסיהם של יהודי ארץ ישראל עם הפלסטינים, אלא שהיסטוריה זו היתה שונה באופן משמעותי ביותר מההיסטוריה של יהדות אירופה באופן כללי.

אם כך, גם מיתוס "הזמן היהודי המשותף" של חורבן, גלות, נדודים, סבל, גאולה וקוממיות הם אולי מרכיבים של תפיסה בכיינית של ההיסטוריה של יהודים (המושג לקוח מההיסטוריון סאלו-שלום בארון), אך אין מיתוס זה מביע באופן עדכני היסטוריה של היהדות, לבטח לא של יהודים אשר חיו בחברות מזרח תיכוניות או באירן.

בשירות הלאומיות היהודית

נראה כי מלאכת המחשבת של שני המיתוסים שלעיל באה כדי לאפשר את השררתו של מיתוס שלישי. זהו מיתוס הלאומיות (היהודית) העל-היסטורית. הנחת עבודה של עמדה זו היא ש"יהדות" מספקת מצע לאומי רחב, מכיל ומספיק ללאומיות של יהודים באשר הם.

מהנחה זו משתמעת טענה אחרת עם השלכות מרחיקות לכת. בדיוק כפי שהיהודיות מספקת מצע רחב ללאומיות ישראלית, כך הערביות מספקת מצע לאומי רחב ומספיק לכל הערבים. אחת מהמסקנות המיידיות הנגזרת משוויון מדומה זה הינה כי הפליטות של יהודי ארצות ערב ואיראן דומה לפליטות של הפלסטינים מפלסטין. בטענה זו, לאומיותם הישראלית של היהודים היתה והינה נתון היסטורי מוצק וברור גם לפני הגעתם לישראל. על כן, מצאה פליטותם פתרון ביישובם במדינת ישראל. משתמע אם כך כי פליטותם של ערבים פלסטינים יכולה למצוא את פתרונה במרחבי העולם הערבי אליו הם שייכים.

אך כל מי שמתכוון ללמוד את ההיסטוריה של הלאומיות היהודית בישראל יתברר לו או לה כי יהודי מדינות ערב ואיראן מעולם לא חשבו על עצמם במושגים לאומיים אלא דתיים וכי בישראל תמיד הוטלה בספק לאומיותם למרות יהודיותם. ויתרה מזו: גם לפלסטינים-ערבים לא היתה תפיסה של גורל משותף ומלא עם ערבים במדינות ערב. לאומיות ישראלית ציונית ולאומיות פלסטינית צמחו כחלק מהסכסוך בין שתי הקהילות התרבותיות הללו בישראל ופלסטין.

> כמזרחים אין לנו שום צורך ביום הזיכרון לגירוש ממדינות ערב ומאיראן

מעיון היסטורי מסתבר כי הופעתה של מדינת הלאום במרחב ההיסטורי גיאוגרפי של המזרח התיכון היא אשר יצרה דינמיקה משמעותית ביותר בכל המרחב. תהליך דומה ובתגובה להקמתן של מדינות לאום אירופאיות. במסגרת מזרח תיכון "לאומי" זה פתרון בעיית פליטותם של יהודים אירופאים בא על חשבון יצירת פליטותם של פלסטינים בפלסטין. חסרון בולט בעמדה זו הינו שעם היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים בפלסטין, כפועל יוצא מהקמתה של מדינת ישראל, הגיבו מדינות לאום ערביות במזרח התיכון באופן היחיד שבו מדינות לאום מגיבות: הן הדגישו את קווי המיתאר הלאומיים של אוכלוסייתם.

כך מצאו עצמם יהודים אשר חיו באיזורים שונים תרבותית ופוליטית של המזרח התיכון כזרים. כך החלו יהודים אלה לחוש כי אין הם מהווים חלק מהחברה אשר הכילה אותם עד להופעתה של מדינת הלאום הציונית בישראל ולתחושת הלאומיות של חברות הרוב בה הם חיו. לפתע פתאום התבררה והזדקרה שונותם התרבותית על רקע גיבושה של זהות לאומית של החברות בהן רבים מהם חיו אלפי שנים. דוגמאות מאלפות של אירועים אלה הינו גורלם של יהודי עיראק, מרוקו ואיראן.

אם כך, פליטים הינם פועל יוצא של גיבוש סדר עולמי הבנוי על מדינות לאום. מדינות לאום מדגישות, בכוונת מכוון, משתנים תרבותיים המכילים קבוצות חברתיות מסוימות ודוחות אחרות. עקרון מדינת הלאום הוא אשר מייצר מציאות היסטורית של פליטים. על כן וכך גם נוצר מושג הפליטות מבחינה היסטוריוגרפית. דרך יחידה להתגבר על ייצורם הקבוע של פליטות כמציאות אנושית ושל אנשים אשר לפתע פתאום מאבדים את ביתם, את מדינתם ועל כן גם את זכויותיהם, זאת אומרת ההופכים לפליטים, הינה ההתעקשות להיאבק בכל מחיר על קיומה של אפשרות של חיים משותפים של אנשים מרקעים תרבותיים שונים באותה קהילה אנושית.

איזה סיפור יסופר?

בדיוק כפי שהקמתה של מדינת ישראל יצרה את בעיית הפליטים הפלסטינים, התגבשותן של מדינות לאום במזרח התיכון יצרה את הבסיס והמצע עליו הפכו יהודיהם של חברות אלה לפליטים לאחר שחיו בהן מאות ואולי אלפי שנים. גם מדינות ערב יכולות היו להכיל את יהודיהם וכך למנוע את פליטותם לו החיים במשותף היו מתגברים על הרצון ליצירתה של זהות לאומית אקסקלוסיבית. באמצעות הצרת צעדיהם ותיוגם של יהודייהם כ"לא שייכים לאומית", סייעו מדינות ערב החל ממצרים, עירק, תימן, לוב, תוניסיה, אלג'יריה מרוקו וכלה בלבנון סוריה, באופן ישיר להקמתה וביסוסה של מדינת ישראל.

בנוסף, תרם תהליך זה לאישושו של עיקרון יצירתם של פליטים ומושג הפליטות הפלסטיני. ההכלה אל תוך הנרטיב הציוני, אותה מבקשים השרה גמליאל והשר נפתלי בנט, לבטח לא תספר את הסיפור ההיסטורי הרלוונטי להבנתה של תופעת הפליטות של יהודי ארצות ערב ואיראן. כוונת האינטגרציה אל תוך הנרטיב הציוני הינה להצדיק את פליטותם של פלסטיני פלסטין כחלק מקיומו של גורל ולא כפועל יוצא של פוליטיקה לאומית. הסיבה ההיסטורית למסיבה ההיסטוריוגרפית עדיין לא קיימת למרות מאמציה של השרה גמליאל.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

> יהודים לא נרצחים פה רק בגלל שהם יהודים