newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק אחד עשר: הטרמפ

בדרך חזרה מהדרום, בין ערס פואטיקה לתאמר נאפר, מחשבות על הלא-פוליטי, הפוליטי, על תנועת החרם, ועל השחרור שמביא איתו ההפסד

מאת:

וכך נדחסנו כולנו לתוך רכב משפחתי שבעה-מושבי: מירה עוואד, שלושה שחקנים אחרים, ועבדכם הנאמן. יגאל עזרתי, מנהל תיאטרון יפו, נהג. מן הסתם לא יכולתי מיד להתחיל לדבר על הפרוייקט, אז שתקתי ודממה מתוחה השתררה. עצרנו בתחנת דלק ליד הקיבוץ, יגאל יצא לתדלק. מירה זימזמה משהו. היא היתה במצברוח מצוין.

"אז מה אתה עושה כאן?", השחקנית עינת וייצמן סבה לאחור ממושבה הקדמי וחקרה.

"באתי בשביל הפסטיבל", שיקרתי, והתביישתי, אבל השקר הלבן הקטן חימם מיד את הרכב בשיחה על מצב השירה העברית הנוכחי, שהיתה נחוצה בהחלט. עינת היתה מעורבת היטב בסצנה. גילינו ששנינו מעריצים את חבורת "ערס פואטיקה", הממלאת במות ודפים בשירה מזרחית טעונה ונפלאה. "תהילה חכימי! עדי קיסר!", עינת התמוגגה. "אני מתה עליהן".

"אז כדאי לך לעשות אחורה פנה עכשיו", יעצתי. "שתיהן יקראו בפסטיבל מחר. הלוואי וגם אני יכולתי. אני מעריץ שלהן, מעריץ אמיתי, ממש כמו שאני מעריץ של לורד". הפניתי את עיני כלפי מירה, שישבה לצדי.

היא חייכה ואמרה: "אנחנו צריכים לדבר על זה".

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

יגאל שב והתחלנו מצפינים. בתחילה פילחו את אפלת הלילה שסביב רק אורותיהם העזים של בסיסים צבאיים, מאוחר יותר: אלה הרפים של ישובי בדואים. מירה דיברה: "אם היית בא אלי ואומר, בואי ניקח את השירה המצויינת הזאת, נגיד של עדי קיסר, ונעשה איתה פרוייקט, הייתי מיד אומרת לך כן. זה עברי, זאת שירה, נוכל לשלב את זה בשירה ערבית ולעשות משהו מקומי ומיוחד. אבל לורד, למה לורד?"

"כי זה מה שהופך את זה למעניין! את מביאה משהו זר לתוך המקומי ורואה איך דברים נבחשים. תראי, החומר של לורד פוליטי בדרכו, אבל בקונטקסט של הארץ הזאת הוא נראה ניטראלי. אני מנסה להדגים כמה דברים הופכים להיות פוליטיים כאן גם כשהנושא הוא ניטראלי".

"הכל פוליטי". מירה קבעה.

"ברור. הכל".

"כשפניתם אלי, זה היה פוליטי. פניתם כי אני ערביה".

"כן, כמובן, אבל גם כי את מירה עוואד ואת מעולה. אבל היי, זה בדיוק מה שאני אומר. הפרוייקט אולי נראה א-פוליטי, אבל הוא מאוד פוליטי". עדיין לא הייתי בטוח האם מירה חששה מהפוליטי או ביקשה אותו, אבל התחלתי להאמין שביקשה. "אני מבטיח לך שהוא לא מקטין דברים. הנה הרקע הרעיוני: אני עובד עם פלסטינים ולמדתי שיש שתי חברות לגיטימיות שחיות בארץ הזאת. אם אני רוצה שבפרוייקט לורד שלי תהיה כנות, הוא חייב לשקף את זה. ותראי, ככל שאני עובד עליו, כך עולים וצפים יותר נושאים מעניינים, לכן אני כותב על זה. זה פרוייקט חינוכי!"

ידעתי שזה לא יעשה את העבודה. היומן האינטרנטי שהתחלתי מחבר אולי מלא בתכנים טעונים, אבל ההקלטה תהיה לא יותר מחגיגת פופ דו-לשונית. מירה כבר היתה שם. היא כבר חלקה את בימת האירוויזיון עם אחינועם ניני ואז נעקצה מפעילי האנטי-נורמליזאציה ונקודת מבטה השתנתה. היא לא רצתה להיות חלק ממשהו כזה והיא צדקה לחלוטין.

השחקן שישב לצידנו השתעל כעת כדי לרכוש את תשומת ליבנו. "מה זה לורד?", הוא שאל.

המגשרת

הבאתי בקבוק ויסקי ללגום ממנו עם המשוררים. פתחנו אותו במושב המכונית. השחקן, דורד לידאווי, שלף את הסמארטפון שלו, ומסיבת היוטיוב החלה. הפתיע אותי לגלות מהו השיר החביב על מירה מבין שיריה של לורד. זה היה "Yellow Flicker Beat" מתוך פסקול הסרט השלישי בסדרת משחקי הרעב. "איך שהיא רוקדת בקליפ!", היא התמוגגה. "זה מטורף. אתה חייב לראות את זה!". אני הפתעתי אותה בתורי, כשגיליתי לה מה גילה של האמנית הנערצת. היא התקשתה להאמין.

"שמונה עשרה?"

"היא היתה בת שש עשרה כשכוכבה דרך. היא מגשרת, מירה! העובדה שאת ואני יכולים לאהוב את החומר שלה מוכיחה שהיא מגשרת בין דורות! זה פוליטי! תהיי בפרוייקט שלי! הוא פוליטי!" נימת קולי כבר היתה מתלוצצת. קיבלתי את גזר הדין. מירה היתה בחוץ.

במהרה המשכנו הלאה מלורד: תחילה לעוד פופ עכשווי, בעיקר סטרומאה, אחר כך לפיונה אפל, שמירה ואני אוהבים שנינו. לידאווי התגלה כחובב שאנסון, ועינת תרמה משהו מוזר באפריקאנס, עם קליפ שהיה מטריד בעיני כולנו. בהדרגה השתלטה הערבית על הפסקול. דוראד השמיע לנו שיר מאת תרז סלימאן החיפאית. מירה חיבבה אותה, אבל התלוננה על כך שהיא משתמשת בניב לבנוני. "כולם שרים בניב לבנוני או מצרי, כדי להצליח בעולם", הסבירה.

סופו של דבר, התגלגלנו כולנו משיר של הראפר הלודאי תאמר נאפר. הוא נקרא "לסקרלט ג'והנסון יש גזים". ההקשר היה ברור לנו. ג'והנסון תפקדה כפרזנטורית של חברת "סודה סטרים" שמוצריה מיוצרים בשטחים. פעילי תנועת BDS המקדמים החלת חרם, משיכת השקעות וסנקציות ככלי נגד הכיבוש (ושאין לבלבלה עם תנועת האנטי-נורמליזאציה) התמקדו בה, במטרה להביא אותה לפרוש מן הקמפייין. ג'והנסון נותרה נאמנה לסודה סטרים, וזכתה במנחתו המוזיקלית של נאפר.

אני נוטה לתמוך בבידיאס. אנחנו תקועים בסטטוס קוו חולה ואלים זמן רב מדי. אני רואה סנקציות ככלי בלתי אלים ואפקטיווי בפוטנציה ליצירת שינוי. התרשמתי בעבר מהשגיהם של פעילי בידיאס שגרמו לאמנים בינלאומיים להמנע מלהופיע בישראל. הזעם בקרב מעריצים ברגעים כאלה מספק רגעים נדירים, בהם בני עמי שחייהם מרופדים מדי חשים לרגע שלא בנוח עם המציאות המקומית.

בשיחה על בידיאס ברכבה של להקת התיאטרון, בין אורות תל אביב ההולכים ומצטופפים, מצאתי את עצמי נאבק עם מחשבה לא פשוטה, ולא בפעם הראשונה: מה אם לורד תתכוון להופיע כאן? האם אצטרף ללחץ להניא אותה מכך?

לא, החלטתי. חייב להיות יוצא מן הכלל ולורד היא היוצא מן הכלל! החלטתי שאציע לה ולפמלייתה סיור חינמי איתי ועם חוסאם. אנחנו נספק תבלין פוליטי, אל דאגה. לכל הרוחות, מגיעה לי איזו נחמה מוזיקלית על החמצת הצ'אנס עם מירה.

וזה היה הרגע בו ידעתי שזאת לא רק מירה. זה היה הרגע בו הבנתי שלא תהיה פריצת דרך. הפרוייקט היה פשוט עקום. הוא לא נשא אמירה משמעותית, לפחות לא באופן ברור דיו. הרחקתי די. סיפרתי את הסיפור באופן שאפשר לכמה רעיונות לצוף. זה היה טוב מספיק. ירון ואני נשפר את הגירסה שלנו ל-"עונה לתספורת קצרה", נשדך אותה כשיר בונוס לשירים שלי, לשיר של ויקטור חארה ולזה של ננסי גריפית', ועשינו את היומית.

יגאל עצר בחזית ביתה של מירה, בשכונה הגובלת באיילון. בעלה עמד בחזית. הצעתי לו את הוויסקי שנותר והוא סירב, אמר שיש להם מספיק בבית. היא נופפה לי מבעד לדלת המכונית. נישאר בקשר.

דירתה של עינת שכנה מרחק הליכה מביתי. ירדתי במקביל אליה וטיילתי לי משם בעיר הרדומה והגשומה. יש משהו משחרר בלהפסיד, כך אומרים. באמת הרגשתי די משוחרר בשתיים בלילה, אחרי שחציתי את כל הארץ פעמיים באותו יום. יצאתי לדרך עם יותר מדי תקווה, זאת הבעיה שלי. קיבלתי השראה מבת עשרה, מישהי שמקווה. איזו טעות טפשית. לא אחזור עליה.

> פרק שנים עשר: להטיל ביצה 

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf