יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק עשירי: חוק התשוקה

אז לא היתה לי ברירה. נגזר עלי לנדוד לציה הנגבית הצוננה, שם ארדוף אחרי מירה עוואד ואנסה לגרום לה לשנות את דעתה.

כצעד ראשון יצאתי לתפוס רכבת לבאר שבע. בתחנת הרכבת ההגנה פגשתי בעוד נוסעת בדרכה לפסטיבל השירה. זו היתה יעל בירנבאום הממושקפת, סולנית להקת האלקטרו-פופ האובר-היפסטרית "ג'ק אין דה בוקס". תיארתי בפניה את שליחותי.

"אז אתה הולך לעשות 'מוב' על מירה עוואד?" היא צחקקה.

"אני מניח שאפשר להציג את זה ככה, אבל גם הבאתי קצת זיתים, גבינה טורקית טובה וויסקי".

"מה, כדי שתוכל לפתות את מירה עוואד?"

"לא, טמבלית, בשבילנו! כדי שאת ואני ויתר החברים נוכל לשבת מאוחר בלילה ולקשקש".

מזה שנים אני מגיע ל-"ימי שירה במדבר" בקביעות, יעל תמיד באה גם היא ולמדתי להכיר את הלצון שלה. לצון או לא – שעה שחלפו ערימות האשפה הלחות של לוד הגשומה מעבר לחלון הרכבת, מצאתי את עצמי מהרהר הרהורים שעד כה נמנעתי מהם, מסיבות ברורות.

לרגע המביך במרכז ווילי ברנדט היתה איכות של דייט כושל. היה די בזה כדי לעורר שאלה: מה היה תפקידו של הארוס בסיפור הזה? האם ביצעתי ארוטיזציה בדמותה של לורד? הו, הנה לכם מחשבה מטרידה. הרי היא כל כך צעירה! הנחתי שהיא אכן היתה סוג של פנטזיה, אבל פחות שלי ויותר של מי שהייתי בימי התיכון. האדרת דמותה היתה סוג של מסע זמן רגשי ואינטלקטואלי.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

מה שהטריד אותי הרבה יותר היה הרעיון שאני מבצע אירוטיזציה בפלסטין. מבני הכח של הארץ מזכירים לי לעיתים קרובות זוגיות מתעללת. שני בני הזוג אלימים, אבל לישראל יש יתרון של כח פיזי ובידיה מצויים המפתחות למרתף. זהו תפקיד השמור בדרך כלל לגבר. לא הזדהיתי עם התנהגותו של "הגבר" הזה, לחמתי נגדה, ביקשתי בכל מאודי להושיע את העלמה המצויה במצוקה, במילים אחרות: הפנמתי את הקוד המגדרי.

כל הפלסטינים אליהם פנינו עד כה היו נשים: חנין, מירה, לונה, ראשה. חוסאם הציע לי לערב גבר ושמו תאמר. תאמר נכח בערב במרכז ווילי ברנדט. מסתבר שגם הוא מעורב עם Heartbeat. נתתי לו חיבוק גדול, אבל לא הזכרתי כלל את הפרוייקט באוזניו. אני אוהב גברים פלסטינים. אני מת על חוסאם, וגם על עזיז, שהמציא את הסיורים הדו נראטיבים. אני אוהב גם את תאמר, אבל עבור הפרוייקט היצירתי הזה חיפשתי נשים. ביקשתי להוליד איתן אלבום, לשזור סיפור אהבה, שבו אני הגבר.

זה היה מסוכן. קראתי די תיאוריה פוסט-קולוניאליסטית כדי לדעת כמה עגומה היא גישה כזאת וכמה חולים שורשיה. במשך מאות שנים חיפצן המערב את העולם הערבי וייחס לו תכונות נשיות לטובת פנטזיה של שליטה. אהיה חייב איכשהו להחלץ מהפרדיגמה הזאת. אהיה חייב לעבור סוג של ניתוח לשינוי מין פוליטי. איך לכל הרוחות עושים דבר כזה?

הו, אתה תפגוש אותה

אחרי השקיעה ירדנו מהאוטובוס בצומת גלמודה, אפופי חשכה מדברית, והתחלנו מתקדמים לעבר אורות מדרשת שדה בוקר, לעבר קבריהם של דוד ופולה שעל שפת המצוק, לעבר המצוק עצמו, שהפך כבר בלתי נראה. היה חשוך מכדי שניהנה מהנוף, ושקט מכדי שנחוש בבית. כל באי הפסטיבל התקבצו באיזה אירוע הקראה באולם הכנסים הראשי. הלכנו לבית ההארחה לעשות צ'ק. על הקיר שמול דלפק הקבלה נתלתה תמונה של בן גוריון, מאפיר ואיקוני, בגבו טרשים. "איזה חתיך!" העירה יעל.

רצתי לאודיטוריום, שלא אאחר להופעתה של מירה עוואד. הייתי מתוח. לא תהיה לי יותר מהזדמנות חולפת להכיר את כוכבת הערב ולחדש את ההזמנה. התהלכתי בין מגוריהם השוקטים של תלמידי הפנימיה, לעבר מבנה האודיטוריום המואר בעוז. קהל החל כבר נאסף בפנים, עוד בחוץ, נשענת כלפי עמוד ומעשנת סיגריה, היתה אשה צעירה שקיבלה את פני בחיוך חם שבחמים. זו היתה רביד סביל, אחת ממנהלות תיאטרון יפו. אני מכיר אותה מזה שנים, גם כי נהגתי לכתוב על תיאטרון וגם כי היא מגניבה ונמצאת בכל מקום.

ואז זה הכה בי: ההצגה על מחמוד דרוויש היא הפקה של תיאטרון יפו. "אני זקוק לעזרתך", אמרתי לרביד, "אני צריך לפגוש את מירה עוואד".

"הו, אתה תפגוש אותה", היא חייכה, שולפת סיגריה לחלוק עמי.

מדהים, משמעות הדבר היתה שבתוך שעתיים תסתיים כאן עבודתי ולא יהיה לי יותר מה לעשות בשדה בוקר. לא היתה לי סבלנות לשירה. באתי לכאן בשביל לורד. "את נוהגת הביתה הלילה?" שאלתי את רביד.

"אין מקום באוטו שלי, אבל תוכל לתפוס טרמפ עם השחקנים". אמרה, ובדיוק אז הופיעו השחקנים. רביד הציגה אותי בפני מירה עוואד מחוייכת ובהירת שיער. סיפרתי לה שאני יובל מפרוייקט לורד. לא היה זמן לעוד שיחה בטלה, מאחר וכולם איחרו קצת. יהיה הרבה זמן אחר כך, לפחות שעתיים.

זה עתה נשבעתי להמנע מכל מחשבה שטמונה בה אובייקטיפיקציה, אבל פשוט לא יכולתי להמנע מלהתרשם ממימד סמלי שהיה נסתר ברגע. רביד היא בת לעדה התורכית. אם יש למזרחים פוטנציאל של גישור, היא הייתה נאמנה לו. היא ודווקא היא הייתה זו שאיפשרה לאשכנזי ולפלסטינית להכיר.

בין ריטה לעיני 

מששאפתי לתוכי את הסיגריה, אצתי חזרה לבית ההארחה לחטוף את חפצי ואז שבתי לאודיטוריום. פרופסור כסוף שיער ניצב על הבמה וניתח את שירת דרוויש בעברית, כפרלוד להצגה. הוא דיבר על ריטה, נשואתם של רבים משירי דרוויש. "הפלסטינים מציגים את ריטה כמטאפורה לפלסטין, מה שכמובן מגוחך", אמר. "ריטה היתה אשה אמיתית, קיבוצניקית בהירת שיער. דרוויש היה מכין קפה מצויין בדירתו החיפאית ונשים היו באות לשתות אותו. ריטה הייתה אחת מהן. זה דומה לאיך שחז"ל הסבירו את שיר השירים כמשל לעם ישראל ולאהבתו את התורה. כמובן ששיר השירים אינו עוסק בתורה. הוא קובץ של שירה אירוטית".

האמנתי שריטה הייתה אשה של ממש, אבל זה לא אמר שאינה יכולה להיות גם מטאפורה. כשנהגה שמה שוב ושוב לאורך ההצגה, מושר לעיתים בנועם לצלילי גיטרתה של עוואד, הרהרתי בכך שהיא עשויה להיות מטאפורה הן לפלסטין והן לישראל, ואולי לשתיהן. "בין ריטה לעיני יש רובה", כתב דרוויש. הכרתי את הרובה הזה.

אם ריטה אכן הייתה ישראלית, ובוודאי אם היא לעיתים גם מייצגת את ישראל בשירים, הרי שדרוויש הצליח להפוך את התפדיקים המגדריים. זה יותר ממה שאי פעם ציפיתי משירה. הפסטיבל היה הצלחה מסחררת. הייתי מוכן למסע הביתה.

> פרק אחד עשר: הטרמפ

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)