newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק תשיעי: לורד הערביה

שני לילות בירושלים מולידים הכרויות חדשות לרוב, וגורמים לדברים להיראות הרבה יותר פשוטים, או מסובכים

מאת:

IMG_3483 2

החורף הקדיר יותר ויותר, וגרר אותי להתלבטות. בהיותי אוהב שירה אני מדרים מדי שנה לפסטיבל "ימי שירה במדבר" שנערך במדרשת שדה בוקר. השנה שקלתי להבריז. המישור שמעל לנחל צין חשוף מאוד לרוחות המדבר, והשנה הן היו אכזריות. המשוררים מולנים בחדרי בית הספר שדה, שלא בכל אחד מהם החלון נסגר והחימום עובד. למה שאעשה את זה לעצמי?

מצד שני, שמעתי שמירה עוואד אמורה להופיע שם, במסגרת הצגה המבוססת על שירת מחמוד דרוויש. אולי ישתלם לי לגבור על הקור, להגיע לשם ולתפוס איתה מילה. זה עלול להיות מהלך שגוי לחלוטין, כמובן. יתכן שאחמיץ אותה שם, יתכן שאסע שעות אל תוך הציה לטובת רגע של פדיחה שלא יפיק דבר. האם ההימור ישתלם?

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

היה לי שבוע שלם להרהר בכך, והוא נועד להיות שבוע צפוף. ביום שני התייצבתי למפגש ירושלמי של ניו זילנדים. מישל (שהיתה אורחת שלנו בתוכנית הרדיו על ניו זילנד) הזמינה אותי למפגש עם חבורה של מורי תיכון שחצו כולם את קו המשווה עבור תוכנית ביד ושם. זכיתי לפגוש גם את אמה המתוקה להפליא וילידת וולינגטון, סו. בהיותה מודעת לאובססיות שלי, סו הביאה לי שתי צנצנות של מרמייט מן המולדת. "שמור גם על השקית", קרצה לי, "גם היא מניו זילנד".

עת שהמתנו למורים סביב שולחן במייקס פלייס, סיפרה מישל על ההתאספות השנתית של עולים מניו זילנד, שנערכת בקיבוץ יזרעאל. "לא ראית כלום", אמרה, "עד שראית חבורה של יהודים פולנים והונגרים, שהמשפחות שלהם עזבו את אירופה לקראת המלחמה, עומדים בלב המזרח התיכון, שבו התיישבו בסופו של דבר, ורוקדים ריקוד האקה בחצאיות שעשויות מעשב".

המורים היו מתוקים שבמתוקים וסקרנים להפליא לגבי הפוליטיקה החיה של האזור. יוצא ששימשתי בתפקיד האאוטסיידר הרדיקלי לנראטיב הציוני של יד ושם. שתינו כמה בירות ואז יצאנו לטיול לילי בעיר העתיקה. כשהגענו לכותל סיפרתי בין השאר שהם עשויים לראות אנשים צועדים לאחור, כדי שלא להפנות את גבם לדביר. חברה מאורית בקבוצה סיפרה לי שבני עמה נוהגים באוקיאנוס באותה מחווה של כבוד.

היא דפוקה

עזבתי את ירושלים מאוהב עוד יותר בניו זילנד. האנשים הטובים מהשיר של דליה רביקוביץ – הנה פגשתי אותם! הייתי גאה להראות להם את ארצי. שלווה או לא, ירושלים מדהימה בלילה. היא עוד תופיע בחלומות שייחלמו הרחק מכאן.

למחרת שוב תפשתי מונית שירות לירושלים, ושוב כדי ללגום בחברה בינלאומית: הפעם, גרמנית ורוסית. המפגש הראשון היה פרידה מטורגה, חבר שזה עתה פרש מתפקידו כמנהל מרכז ווילי ברנדט הירושלמי. הערב כלל מוזיקה חיה מאת להקה ושמה Heartbeat. היא התגלתה כמורכבת מבני נוער פלסטינים וישראלים שקובצו יחדיו על ידי ארגון שוחר שלום ללא מטרות רווח.

"אתה רואה?" אמרתי לבחור שעמד לפני בתור לשולחן הכיבוד, "כל כך קל להביא את הילדים לשתף פעולה, אבל נסה לגרום למבוגרים לעשות משהו פשוט כמו להקליט גירסת כיסוי ללורד!"

הוא הציע שאגייס את Heartbeat לפרוייקט, אבל לא הייתי בכיוון. Heartbeat  היו רציניים. שיריהם העלו נושאים אמיתיים. נער אחד אפילו נתן הופעת ראפ לא רעה על חייו במחנה פליטים, אבל הארגון ללא מטרות הרווח היה טרן-אוף. הפרוייקט שלי היה מתוך הקהילה! פעיל האנטי-נורמאליזציה הקטן שהתחבא בתוכי הושיט יד למלומד פוסט-קולוניאליסטי זעיר ושניהם זעקו: "די עם אמריקאים וגרמנים יפי נפש שמנסים להפיק מהסכסוך מחזמר!"

"בלי דואטים," התחייבתי בפני הזר המכרסם. "יש בינינו חומה, והאלבום שלי ישקף אותה."

סנוב ככל שאהיה, במהלך ההפסקה לא הצלחתי לעצור בעד עצמי. ניגשתי לעמי יארס, חבר יקר ומוזיקאי משובח שחונך את ילדי Heartbeat, וביקשתי את עזרתו. "חבוב," אמרתי, "אתה עובד עם כשרונות, ואני מחפש כשרון."

"ראשה," קרא עמי, עוצר נערה שעשתה את דרכה במורד המסדרון, "אני רוצה שתכירי את ידידי יובל."

ראשה היתה צעירה, אבל לא צעירה מכדי לאחוז בידה כוס של יין. הערכתי שהיא בת שמונה עשרה. היה לה מפל של שיער כהה, אחוז במספר סיכות מעל עיניים כהות חודרות. למעשה, היא נראתה בדיוק כמו גירסה מזרח תיכונית לנשואת המחווה עליה עמלתי.

"שמעת על הזמרת לורד?" שאלתי באנגלית.

"כן", אמרה ראשה, "היא דפוקה".

א-הא.

נו, לא היה לי הרבה מה להפסיד. "היית רוצה להשתתף במחווה ישראלית-פלסטינית שאני מארגן לה?"

"בטח."

"באמת? אפילו שהיא דפוקה?"

"כן, למה לא."

"את יודעת לתרגם? אנחנו צריכים תרגומים של מילות השירים שלה לערבית".

"אתה מתכוון לתרגם אותם לפי המקצב, ככה שאפשר לשיר אותם?"

ובכן, שלום.

התחלנו לדבר. למדתי שראשה שרה, מנגנת בגיטרה ומחברת את כל חומריה. "כתבתי בטירוף לאחרונה", סיפרה, "עשרה שירים בחודשיים. לא כולם מוכנים עדיין, אבל המילים כבר שם. קודם אני מחברת מילים ואז עורכת ניסויים עם המוזיקה."

זה היה כמעט ציטוט מדוייק של לורד. "אוקיי," אמרתי, "בואי נדבר אחרי שתנגני. אני אשאיר לך פרטים שלי." אם ראשה תתגלה כאסון, אוכל לחמוק החוצה ולהמלט אל האירוע הבא שלי: מסיבת בית של עולים מברית המועצות לשעבר, חגיגת השנה החדשה על פי הלוח היוליאני.

הפאשלה הגדולה  

ראשה פרטה אקורד ראשון, וידעתי שאני עומד לאחר למסיבה ההיא. מבחינה ווקאלית, היא היתה יותר טום ווייטס נשי מאשר לורד ערביה, וזה היה בסדר גמור מבחינתי. היא זימרה בקול חולי קינות קטנות על ארצנו הקרועה. אהבתי אותן מאוד. לא יהיה צורך לעשות סטוקינג למירה עוואד בישימון. ניגשתי למטבח של מרכז ווילי ברנדט, שם חיברתי את הטלפון שלי לקיר לטעינה, וסימסתי לירון: "יש פרטנר".

עמי ניגן סט אחריה, ואז קרא לי לנגן שיר או שניים על הגיטרה שלה. שרתי אחד משלי, ואז סיפרתי קצת על הפרוייקט ופצחתי בשירת "העונה לתספורת קצרה", אבל משהו השתבש. הגיטרה של ראשה יצאה מכיוון וקולי נכשל בגבוהים. קטעתי את השיר אחרי בית אחד, אמרתי משהו על כך שלורד מוכשרת יותר בלשיר בסולם הזה, וירדתי מהבמה.

IMG_3484

וכך אבד הסיכוי הקטן הזה. איזו מוזיקאית צעירה ומלאת אמביציה תרצה לשתף פעולה עם כזה חובבן? התגברנו על כל העניינים הפוליטיים, כל הרגישויות והאי הבנות האפרשריות, מכשולי השפה ומבני הכוח החולים, הכאב והאשמה. עכשיו זיוף קטן היה חייב לבוא ולקלקל את הכל, איך לא? עצרתי והגשתי לראשה פתק ועליו שמי, שתמצא אותי בפייסבוק. היא קיבלה אותו, אבל לא קטעה שיחה אחרת שניהלה. נופפתי לשלום בחדווה, אבל הגעתי למסיבה הרוסית עם צורך עז בכוס של וודקה חזרת. דפקתי עוד הזדמנות.

> פרק עשירי: סיפור אהבה

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf