יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק רביעי: גוגל טרנסלייט

ביום שלישי כתבתי לחנין: "הגיע הזמן לחפש זמר או זמרת. אמרת שאת מכירה כמה". לא הגיעה תשובה באותו היום וגם לא למחרת. שכנעתי את עצמי להתאזר בסבלנות.

ביום שישי קראתי מאמר פנטסטי בעיתון "הארץ". חיברה אותו מירה עוואד, אותה מירה עוואד שחנין התנגדה לשיתופה בפרוייקט. היא כתבה על יציאה לפאב גלילי עם קבוצה מעורבת של חברים יהודים וערבים. הטלוויזיה בפאב היתה דלוקה על גמר "ערב איידול", תחרות הזמר הלוהטת ביותר בצד הזה של הנילוס. הייתאם ח'לאילי, תושב מג'ד אל-כרום, הגיע לגמר והתחרה בו נגד זמר סעודי וזמר סורי.

>  יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

מאמרה של עוואד נקרא: "זמיר בכלוב". הוא עסק באיום שריחף מעל ראשו של ח'לאילי, לפיו יעצר עם שובו לארץ ממדינת אויב. התחרות נערכה בלבנון, לא יותר ממאה קילומטרים מהפאב בו ישבו עוואד וחבריה.

אחת מהחברות הציעה לסמס לטובת ח'לאילי. האם ניתן לסמס מהארץ ללבנון? "הסתכלתי עליה בהתרגשות רבה", כותבת עוואד, "לא נעים להודות, אבל כנראה כבר לא היה מובן מאליו בעיני שלא יהיה ולו סימן קטן של שיפוטיות בפניה, שום אינטונציה חבויה של האשמה, שום 'למה הוא קורא לעצמו פלסטיני ולא ישראלי?', שום 'מה פתאום הוא נוסע למדינת אויב?' שום 'למה הוא לובש כאפיה?' שום 'מה פתאום הוא שר פלסטין ערבייה?', רק: 'לאן מסמסים?' מלא ציפייה. הדבר שאמור להיות הכי טבעי בעולם, נראה לי כמו מתנה. החברים החדשים שלי יושבים במקום שבאתי ממנו, עם האנשים שבאתי מהם, ושותים בירות, וזה מתחבר ממש יופי. לרגע לא היה ברור למה יש בכלל בעיה בארץ הזאת".

הנחתי את העיתון, נרגש בעצמי. לחלוטין הבנתי את הסתייגויותיה של חנין. הבנתי למה היא חווה את עוואד, שהיתה נציגת ישראל על בימת האירוויזיון, כפשרה פוליטית מזמרת, אבל ממש אהבתי את גישתה של האשה הזאת. אנחנו חייבים לדבר עם מירה עוואד, החלטתי. נשלב בין הנצי ליוני, נעשה את מה שטרם נעשה, איכשהו.

עזיזי ישפוט

כעבור כמה ימים שלחה לי חנין מסמך ובו שלושה שירים מתורגמים מתוך האלבום של לורד. הם היו Royals, White Teeth Teens  ו- A World Alone. שירים נהדרים. הבטתי במילים הערביות שעל המסך, ונזכרתי עד כמה איים עלי האלפבית הזה בילדותי. זו היתה לשונו של האוייב, ואותיותיה המחודדת נראו לי כעשויות מפגיונות וחרבות.

לאורך השנים לימדתי את עצמי לקרוא את האותיות הללו, אבל משהו מהחרדה דבק בי. אפילו עכשיו היה עלי לשכנע את עצמי שאני מביט במילים של לורד, ולא בכתב פאתווה המתיר את דמי. רק כדי ללכת על בטוח, העברתי את Royals דרך תוכנת התרגום של גוגל.

We will not be never the royal family,
They do not take place in our blood,
This type of luxury is not for us,
We crave / crave for another type of tinnitus
Let me be Hakmtkm, you can Manadta Queen "B",
And Azizi will judge,
Will judge,
willl judge.
Allow me to live this fantasy.

זה היה ממש מצחיק, אבל עשיתי כמיטב יכולתי למשול בצחוק. הערבים לא רק מפחידים אותנו, הם גם משעשעים אותנו. לעתים כה קרובות אנחנו לועגים לעברית השבורה שבפיהם שעה שבפינו אין לרוב שום ערבית להתפאר בה. אנחנו מתלוצצים על הקושי בו הם נתקלים בבואם לבטא את האות פ' ועל שגיאות הכתיב המטובשות שהוא מוליד. כשהייתי ילד היו המבוגרים במשפחתי מצטטים ערבים בחיקוי מבודח, ודימוי הערבי הטמבל נותר חקוק ביישותי. הם התפכחו לאורך השנים וחדלו מכך, וגם אני. אם הם מצחיקים, גם אנחנו נהיה. הזנתי את התרגום העברי שלי לפזמון של רויאלז לתוך אותה תוכנה.

We will not be noble, not
We have this blood does not flow
We know it's not luxury
Were made for drunkenness different
Maybe I'll be your Queen, Yes
You can call me a tyrant
Down and rule
Let me offer
Let me offer
Until the moment of awakening.

"לט מי אופר?" מה זה השטויות האלה?

כיווצתי את שמורותי וניסיתי לשיר את תרגומה של חנין. זה לא כל כך הסתדר. התרגום היה מילולי ולא נצמד למקצבו של השיר. חנין היתה ערביה, לא בהכרח מוזיקאית ערביה. נשענתי לאחור ונאנחתי. לא בגללה. בגללי.

הצנצנת

די לאנחות. פירטתי את הרעיון החדש שלי בפני ירון: הפרוייקט לא יהיה רק דו-לאומי. הוא יהיה חגיגה מרובת יוצרים, שבה קולות רבים יוכלו להשמע. "אתה מבין? זה לא יהיה רק אני ששר בעברית ואיזה ערבי ששר בערבית. זאת תהיה מסיבה! יהיו כל מיני אנשים. ככה נוכל לעבוד עם מירה עוואד וגם עם אנשים שהם בכלל לא מירה עוואד, אנשים עם גישות שונות".

כל כך קל לסבר את אוזנו של ירון. מיד התחלנו מחליפים רעיונות, מספרי טלפון, קישורים לבנדקמפ וסרטונים. בין לבין, הצצתי לפייסבוק ומצאתי את עצמי מנהל דיון על ווג'מייט.

הנה הקשר היחיד שלי לחצי הכדור הדרומי מלבד לורד: אני מכור לממרח השמרים האוסטרלי בעל הטעם השנוי במחלוקת. התוודעתי אליו דווקא באירופה, שם נושאים אותו עימם תרמילאים אוסטרליים כאספקה זעירה של געגוע הביתה. כאן, בארץ הכביכול מובטחת, ניתן להשיג רק מרמייט מתוצרת בריטניה. התלוננתי על כך, והוספתי שלאחרונה פיתחתי "קטע" לניו זילנד, ושאני משתוקק לטעום את המרמייט הניו זילנדי. טעמו, כך מסופר, ייחודי ומצויין.

"יש לי צנצנת בבית", כתבה בחורה שלא הכרתי, "אתה מוזמן לבוא ולקחת".

היא שלחה לי כתובת בדרום יפו, וטיילתי לשם באותו ערב. עת שרחובותיה שטופי האור של תל אביב התחלפו באלה הזנוחים של יפו, הבנתי שאינני יודע מהי זהותה של מעתירת המרמייט שלי. שמה בפייסבוק היה דים, שדומה לשם הערבי רים, והשכונה בה גרה היא פלסטינית ברובה. מצד שני, אני עצמי התגוררתי פעם שני רחובות ממנה, ובעוד שאני משתמש בשמי האמיתי בפייסבוק, תמונת הפרופיל שלי צופנת משחק מגדרי מכוון. מישהו בקלות עשוי להצפין אלי בשביל, נגיד, צנצנת ווג'מייט, ויצפה לפגוש בחורה. בעידן המידע – זהויות הן נזילות.

 שיערה של דים הנדיבה היה קצוץ ואוזניה היו מחוררות לכל אורכן. היא היתה יהודיה, נדמה לי, או שלא. למי אכפת לעזאזל. בהיותה מעריצה של המרמייט הבריטי, ביקשה מחברים שישלחו לה קצת מהחומר הדרומי וגילתה שהוא לא טעים לה. נתתי לה צנצנת של ממרח אגוזי לוז אורגניים בתמורה לזהב השחור, לקחתי את המרמייט לשדרות ירושלים, וצילמתי אותו על רקע יפו הרב לשונית. הנה הוא היה, ממרח מאוקלנד האמיתית, מואר בפנסי רחוב כנעניים. הרגשתי כמו ריצ'ארד דרייפוס ב-"מפגשים מהסוג השלישי", כשהוא משחק עם מחית תפוחי האדמה שלו, ואז לוחש "יש לזה משמעות". באמת היתה לזה משמעות, עבורי.

> פרק חמישי: העתיד

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)