newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"עזה הייתה מין מגרש חול כזה, שמתאמנים בו ברטוב"

כך מתאר טנקיסט ששירת במבצע "צוק איתן" את חווית הירי האינטנסיבי על עזה. במגרש החול הזה מתו למעלה מאלפיים איש, בהם מאות ילדים. כתבה על המלחמה מרכזת אוסף מצמרר של עדויות חיילים מהרצועה

מאת:

באיחור מה התיישבתי אתמול לראות את כתבתו של יותם פלדמן על "צוק איתן", ששודרה באל-ג'זירה לפני כשלושה חודשים, במלאת שנה למלחמה (צפו בכתבה פה למטה).

זוהי כתבה ארוכה, כמעט סרט, בת חצי שעה, שעיקר ייחודה בריבוי העדויות הישירות (גם אם האנונימיות) של חיילים ששירתו במלחמה. כמו הדו"ח שפרסמו שוברים שתיקה על המלחמה, גם כאן יש הרבה אמירות שחוזרות ומאשרות את הדברים שראינו ושמענו מתושבי עזה, מארגוני זכויות אדם ומהתקשורת הזרה בזמן המלחמה – ובכל זאת יש ערך מיוחד לאופן שבו החיילים מספרים את זה.

הדוגמא הכי קיצונית של הפרספקטיבה של החיילים היא זו שמובאת בכותרת. זהו הציטוט המלא של הטנקיסט שפלדמן מראיין:

ירו 23 אלף פגזי טנקים, שזו כמות שלא ירו אותה בהרבה מאוד שנים של אימונים. הרעיון היה קודם כל לחסוך בחיי אדם שלנו. ואז, אתה יודע, אמרו שיהיה פחות סיכון, כדאי שתשתמש בהרבה תחמושת. זה סיבה ראשונה. אני חושב שסיבה נוספת היא שאתה יודע שאם יש כבר הזדמנות להפעיל את הכלים, ומה שנקרא להתמקצע על אמת, זה גם הזדמנות טובה. כי בתרגילים או שהרבה פעמים זה יבש או שלא יורים. אבל עזה הייתה מין מגרש חול כזה שמתאמנים בו ברטוב.

> הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירופה

זה המקום להזכיר שבנוסף ל-72 ההרוגים הישראלים, רובם חיילים, יותר מ-2,200 בני אדם מתו בעזה במלחמת צוק איתן – רובם הגדול לא היו מעורבים בלחימה. 142 משפחות איבדו שלושה בני משפחה ומעלה, עד 21 במשפחה אחת. אלפים נפצעו, מאות אלפים נמלטו ועשרות אלפים איבדו את בתיהם, רחובות ושכונות שלמות נמחקו וחלקן הגדול טרם שוקם. אלה ההשלכות הממשיות של אותן ההפצצות שהטנקיסט מתאר כמשהו שקרה ב"מגרש חול כזה", שהירי עליו הוא סוג של "אימון" או "התמקצעות".

גם שאר האמירות של חיילים בסרט מצמררות: החייל שאומר שהוא חי בשלום עם עצמו גם אם הוא הרג זקנה באמבולנס; זה שמתאר את ההוראות לירות ירי מדויק אם יש מודיעין, וירי "סתם" אם לא; זה שמתאר איך נכנסים לשכונה ויורים על כל דבר "ילד, אישה זקנה" – לא משנה; זה שמספר שאחוז גבוה ממי שירו עליהם לא נשאו נשק בכלל; ועוד.

ירי באסירים

לא צריך להתנגד למלחמה, או אפילו להעביר ביקורת על החיילים האלה, כדי להסכים שעדויות כאלה הן חשובות, אפילו קריטיות, להבנה שלנו את המציאות. פעם אחר פעם אנחנו מופתעים ממופעים של אלימות פלסטינית – אם זה דקירות בירושלים ואם זה ירי מרצועת עזה. המנהיגים שלנו מדברים על מאבק בטרור, על ההבדל "בינינו לבינם", על איך שאנחנו לא פוגעים בחפים מפשע, או לפחות מנסים להמנע מזה.

העדויות נותנות לנו קצת פרופורציה לגבי ההצהרות האלה. למעלה מאלף פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה כלל, ובהם מאות ילדים, מתו כתוצאה מהשימוש העצום, הבלתי נתפס בכלל, בכוח אש, שמתארים החיילים. זה פי כמה וכמה מכל ההרוגים היהודים בכל גלי האלימות והמלחמה של השנים האחרונות ביחד. זה בערך פי עשרה ממספר ההרוגים בפיגועים בפריז, פי חמישה מההרוגים במטוס בסיני.

בחוויה הפלסטינית אירועים כאלה הם אירועים מכוננים שמאשרים מחדש את ההבנה שלישראל אין שום בעיה להרוג אותם בהמוניהם. זה עוד מעבר לחוויה הבסיסית, היום-יומית, של מציאות המשטר הצבאי בשטחים והמצור המתמשך והמייאש בעזה, חיים בתחושה שכל חייך עוברים בתוך כלא אחד, גדול יותר או פחות.

> למה אנחנו לא רואים הפגנות למען השלום ברמאללה? 

ילד פלסטיני עם עפיפון עומד מול הריסות מגדלי אל-נדא בבית חנון, צפון רצועת עזה, 4 באוגוסט 2014. במגדלים היו 90 דירות. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

ילד פלסטיני עם עפיפון עומד מול הריסות מגדלי אל-נדא בבית חנון, צפון רצועת עזה, 4 באוגוסט 2014. במגדלים היו 90 דירות, שנהרסו במבצע צוק איתן. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf