להתחפש ליהודים למשך שבוע שלם של פורים

תודה לאל, הנאום בקונגרס נגמר. שאריות הפרשנויות באמצעי התקשורת מתאדות להן לאט לאט, פורים הגיע ופורים יעבור, אינשאללה מהר.

כל שנה איכשהו אני משכנעת את הבן שלי שהתחפושת תוצרת הבית היא הכי אורגנית והכי מיוחדת. לא מספיק שזה חג של השכנים, צריך גם להוציא עליו כסף? קצת מוגזם הדו-קיום הזה, עולה לנו ביוקר, האמת.

השנה החלטתי שבמסגרת העצמת מיומנויות האבהות, חיזוק הקשר בין הבן לאבא ועידוד היצירתיות הטמונה במשפחתי הקטנה (המדוכאת באשמתי) – אטיל את המשימה הזאת על כתפי בן הזוג שלי, שבמקרה לא סובל חגים מפוברקים וחסרי תכלית. כצפוי זה הסתיים בסניף הקרוב של "טויז אר אס" עם האביזרים הכי אלימים של אביר מימי הביניים, עם מסכת עין אחת מפחידה, חרבות, מגן ועוד. שבוע שלם היינו צריכים להתחפש למרוצים ולשמחים בחג מיותר ויקר שבכלל מנוכר לנו, והכל למען הילדים שלנו שרוצים קצת שמחה. איך אפשר להתנגד לכזה דבר?

> למה לערביה להתחפש לערביה בפורים?

זה קצת יותר מדי להעמיד פנים שבוע שלם שאנחנו מחוברים לרעיון זר לנו. אם לא הבנתם, תחשבו שמשפחה יהודייה תיאלץ לצום ימים שלמים ולחגוג כמונו, בלי שום אמונה במעשים האלה. אבל הערבים הם עם צייתן ולא מרדן במיוחד. קיבלנו בקבוצת הוואטסאפ הוראות לכל יום מה לעשות, המצאות ושיגעונות ועשרות תמונות של ילדים ערבים ויהודים מחופשים. כולם היו עליזים ומתוקים, ולאף אחד מהם לא היה מושג איזה ויכוח התנהל בביתנו הערבי המסורתי, שחוגג פעמיים בשנה (חג הקורבן וחג אל-פיטר), כשבמקביל יש לנו גם את חג המולד הנוצרי, ראש השנה, סוכות, שבועות, חנוכה, פסח ופסחא, פורים ועוד.

בעניין הזה אין ״איזון קדוש״ ואין בטיח. לדתות האחרות יש יותר חגים, וכל ניסיון שלנו להמציא ולאלץ את עצמנו לחגוג את מולד הנביא מוחמד, או את אל-אסרא ואל-מיעראג׳ (עליית הנביא מוחמד שמימיה) לא ממש עובד, ולך תתחרה עם עץ האשוח המואר ועם פורים בשם החיים המשותפים. ועוד לא דיברנו על יום המשפחה או האם, על יום האשה הבינלאומי, על חג העצים, ועל הצרה הצרורה מכולן: המועדים הלאומיים של שני העמים – יום האדמה, יום הנכבה, העצמאות והשואה – שם הכל מסתבך.

השלום מתחיל בהתנגדות לפוליגמיה

שאלתי את עצמי איך היהודים חוגגים אלפי שנים רצח של איש אחד (רשע ככל הנראה) ומאכילים את הבן שלי את אוזניו, ועוד טוענים שזה טעים ולא אלים? ואני אמורה לזרום עם זה, ועוד לשלם את מחיר השמחה הקטנה הזאת בשם החיים המשותפים? אך לפני שהמחשבות שלי התפרעו לעבר יום כיפור וחגים בעיתיים אחרים מבחינה מוסרית, הזכרתי לעצמי שגם לנו המוסלמים יש חג מדמם ואלים במיוחד כלפי הכבשים בעיקר, והוא חג הקורבן. בעלי היקר הזכיר לי שאנחנו חוגגים את זה שהכבשה המסכנה הקריבה את עצמה למען האדם החף מפשע. כמובן שזו נקודה לזכותנו המוסלמים, שכן מסתבר שאנחנו אנושיים מאוד ואוהבי אדם והחג הגדול אצלנו מסמן חיים ולא מוות.

התענגתי על הרעיון לכמה דקות, ריחמתי קצת על הצמחוניים שצריכים לסבול בחג הזה, ואז נזכרתי שבעצם לפי האסלאם החג מציין את היום בו אברהם אבינו היה אמור להקריב את ישמעאל, בעוד שלפי היהדות היה זה יצחק. חבל שאין לנו תשובה מכרעת בסוגיה, שכן אז אולי מצב המזרח התיכון היה נראה אחרת היום.

אבל רגע, למה אברהם אבינו, אבי המוסלמים והיהודים, התחתן מלכתחילה עם שתי נשים? אנחנו נלחמות היום בפוליגמיה בחברה הערבית ואבי כל הדתות סיבך אותנו עם זה? אולי המאבק הפמיניסטי המריר וארוך השנים צריך לאמץ את הסיסמה ״שתי נשים לאברהם אחד, הרסו את השלום לעד״. או "אישה אחת מספיקה לשלום בית עולמי״.

חשבתי על הכינוס המתוכנן בנגב בנושא הפוליגמיה, ועל ההתקפה חסרת הרסן והמתמשכת שהוכרזה על המארגנות. למה לעזאזל הכול מסובך פה? גם על דברים ברורים ומוסריים צריך להיאבק? אולי אנחנו צריך לנהוג כמו ילדים. בסך הכול הילדים לוקחים את הכול בפשטות, בלי דברים מסובכים כמו הגרעין האיראני. יש חג – חוגגים. החג נגמר והכל חוזר לשגרה. כך הגדולים יעשו יש איום – נואמים, ואז החגיגה נגמרת והכול חוזר לשגרה.

 > פמיניסטיות, אל תגידו לי איך להתלבש בפורים