ילדי גן מונטסורי בגבעתיים ורמת גן מבקשים רציפות חינוכית

ביום האשה לפני כחודש פרסמתי פוסט על המורה הפמיניסטית פורצת הדרך מריה מונטסורי,  שוחרת השוויון והשלום. קוראים שפנו אלי ביקשו שאתייחס ביתר פירוט לגישה החינוכית ולדרכי יישומה בגנים ובכיתות כיום. כך נוצר הקשר עם קבוצת הורים, שילדיהם לומדים בגן מונטסורי "מקום לגדול", הממוקם בגבול גבעתיים ורמת גן.

"הבן שלי בן ארבע וקצת", מספרת נילי אבינון, בוגרת מכון מנדל ויזמת בחינוך, "ומגיל מאוד צעיר הוא שואל אותי אינספור שאלות. אני, מצידי, משתדלת לענות, ולשמר אצלו את הסקרנות האינסופית הזו והיכולת ללמוד באופן עצמאי. לשמחתי, לגמרי במקרה, מצאתי לו גן שעושה בדיוק את זה. הגן מלא בגירויים ובמשחקים שונים ומגוונים, שבאמצעותם הילדים לומדים מבלי שהם בכלל מודעים לכך. הגננות, או כפי שהן נקראות בגישת המונטסורי – 'המדריכות', נמצאות עבור הילדים כמתווכות. מתווכות בינם לבין הסביבה, הילדים האחרים, החפצים והגירויים"

בימים אלו פועלים ההורים בגן כדי למצוא פתרון לאתגר מובנה כרגע במערכת – היעדר של רציפות חינוכית במעבר מהגן לבית הספר היסודי. כלומר – היכן אמור ללמוד ילד שלמד בגן מונטסורי? האם יש בית ספר שבו יוכל להמשיך להתפתח באותה שיטה? כאשר הורים יוזמים ומובילים פתיחה של גנים או כיתות בגישה חינוכית ייחודיות, "מישהו" צריך לראות את הדבר בראיה מערכתית, ולהכין את המערכת לכך שהילדים גדלים, ועוברים בין כיתות ובין מוסדות חינוך.

סביבה, חופש ופעולה

בישראל פועלים כיום קרוב לחמישים גנים ובתי ספר יסודיים בשיטת מונטסורי. אולם כפי שאדגים מיד, ניתן לשלב חלק מעקרונות השיטה בכל גן ובית ספר "רגילים". התגלית המרכזית של מריה מונטסורי, התרחשה כאשר עבדה עם ילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. היא מצאה שגם ילדים כאלה יכולים ללמוד, אם נוקטים בשיטת הוראה המתאימה לילד, ולא בדרישה שהילד יתאים את עצמו לשיטת ההוראה.

עוד לפני מונטסורי, הראה פרידריך פרובל (עליו כתבתי כאן), כי ילדים צעירים לומדים מתוך פעולה, משחק, והתנסות חושית ותנועתית. אם נחבר את הדברים נגיע ליסודות שיטת מונטסורי שנשענים על שלושה מרכיבים מרכזיים: סביבה עשירה בגירויים, חופש לילד ולילדה (כבודדים) למצוא עניין, ותמיכה של הגננת או המורה בדבר המעניין את הילד באמצעות עזרים שממחישים את הנלמד.

ההיפך מזה מתרחש בכל מקום שבו מרכזים את כל הילדים כקהל אחד, מחייבים אותם לשבת "זקוף", בשקט וללא תנועה, והגננת מסבירה להם את מה שהיא כבר יודעת.

ברצף התמונות שקיבלנו מהורי הילדים בגן בגבעתיים, ניתן לראות את הסביבה העשירה, ובמיוחד את החופש הניתן לכל ילד וילדה להתמקד במה שמעניין אותו. ילדה אחת מציירת בשכיבה, אחרת חותכת מלפפונים לארוחת בוקר בעמידה, וילדה שלישית רוקמת בישיבה. ניכר בתמונות שהן כולן מרוכזות מאוד במה שהן עושות.

העניין שמגלים הילדים, שהוא מניע פנימי ללמידה, מעורר מחויבות והתמדה. התמודדות העצמית של הילדים עם המשימה שבחרו לעצמם, מעצימה את הביטחון והערך העצמי, לנוכח הסיפוק מההצלחות הקטנות. ערך עצמי, עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, הוא המפתח לאמפתיה חברתית. זאת משום שרק אדם שחזק דיו פנימה, אינו מפחד מהזולת ולא תופס את הזולת כמי שמתחרה איתו על משאבי הסביבה. לכן אין מה לדאוג שילדים הלומדים לבד, יגדלו להיות בלתי חברותיים. ההיפך הוא הנכון.

ויש עוד. חינוך מונטסורי הוא חינוך א-מגדרי. הבנים והבנות נהנים מסביבה שהוכנה עבורם, והסביבה מונגשת לכולם ולכולן במידה שווה. היחס שווה לכולם: בנות מתקנות ומבריגות, בנים תופרים, מבשלים ומכינים שרשראות.

בשלב זה יש בודאי ששואלים: ומה לגבי "הלמידה"? כוונתם לאותם דברים שאנחנו המבוגרים חושבים שעל הילדים לדעת, גם אם זה לא מעניין אותם, כגון רכישת שפה ומושגי יסוד במתמטיקה. שאלה כזאת חושפת את ההבדל המהותי שבגישה: מדוע לחשוב שמספרים ואותיות לא יכולים לעניין את הילדים? הכול מעניין אותם, ובתנאי שאנחנו מאפשרים להם להתעניין. וזה קורה באמצעות אותם עקרונות שהוזכרו: סביבה עשירה שמעודדת את הילדים למצוא עניין, ולמידה באמצעות תנועה וחישה.

בתמונות ניתן לראות שולחן חול המשמש את הילד לנוע עם אצבעותיו בתנועה המציירת את הספרה שמונה, קוביות בצורות שונות הממחישות את המושגים "היטל" ו"חתך" בגיאומטריה, ופיסות עץ בצורות שונות, המאפשרות לילד לחוש את צורת האותיות באצבעותיו, ולא רק לראות את הצורה בעיניים. עזרים ומשחקים כגון אלה מסייעים לרכוש את מושגי היסוד שלא בדרך השינון, אלא דרך המישוש והתנועה.

לשמר את הסקרנות, להימנע מהפרטה

נכון להיום, הרעיונות הטובים של מוסדות החינוך הייחודיים, נותרים כאיים מבודדים במוסדות אלה, מנותקים מהרצף החינוכי הניתן לילדים לאורך השנים. במקום בו חסרה ראיה מערכתית מצד מנהלי החינוך, האחריות נותרת בידי ההורים, מה שעלול לעודד הפרטה של החינוך. הורים שמבינים את חשיבות הדברים, ויש בכוחם להניע פעילות ציבורית, מצליחים לפתוח גנים וכיתות ייחודיות, שלא פעם מחייבים גם תשלומי הורים מנופחים.

במקום זאת, לדעתי, ראוי לאמץ את הטוב שיש לחינוך הייחודי להציע, ולהפכו למובן מאליו בכל מוסדות החינוך הציבוריים. בכך יינתן מענה הוגן לילדים שיזכו לרצף חינוכי בין מוסדות; הוגן כלפי ההורים שאין זה מתפקידם להחליף את מנהלי החינוך; והוגן לצוותי החינוך, שיזכו בתלמידים מתעניינים ומחויבים ללמידה.

כפי שהדגישה אדר בן-זרואל, מי שהקימה ומנהלת את גן מונטסורי בגבעתיים: "אין הכוונה להקים בית ספר יסודי חדש, או להחליף את המורות והצוות הקיים בצוות אחר. הכוונה היא להוסיף לבתי הספר הקיימים, מהטוב ששיטת מונטסורי יכולה להציע, על ידי הכשרה וליווי של המורות".

קבוצת ההורים מרמת גן ומגבעתיים, שילדיהם לומדים בגני מונטסורי, עדיין חסרים בית ספר יסודי שמתאים לקלוט את ילדיהם וחווים בינתיים חוסר שיתוף פעולה וספקנות מהרשויות המקומיות. "הרעיון שלנו", מסכמת נילי אבינון, אמא לילד בגן, "הוא למצוא בית ספר ציבורי שההנהלה והצוות יתאהבו בגישה, וירצו להצמיח בבית הספר שכבת כיתות א' שילמדו בה לפי עקרונות השיטה, כך שלאחר שש שנים כל בית הספר כבר יהיה בית ספר ברוח מונטסורית. יש בידנו מודל פדגוגי, התואם את תכנית הלימודים של משרד החינוך, הכולל ליווי של צוות המורים לקראת השינוי הרצוי. אנחנו רוצים לעורר מודעות ואהדה כלפי הגישה בקרב הורים ומורים, ומזמינים את הקהל להצטרף אלינו דרך עמוד הפייסבוק שפתחנו".

אבינון מקווה שיצליחו לגייס תמיכה ציבורית וממסדית שתאפשר רציפות חינוכית לילדים. "אין שום סיבה בעולם לא לשתף פעולה עם מהלך, שכל כולו כוונה טהורה לשפר את מסגרות החינוך הציבורי", היא אומרת. "מהלך שיעשה בשיתוף פעולה עם הנהלה וצוות שרוצים בכך, יטמיע עקרונות של גישה שרק יעשו טוב לכל ילד וילדה. למען הילדים שלנו, וילדים נוספים".