newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סבא שלי העביר את המלחמה במדי הצבא הגרמני

זהו הסיפור האמיתי של סבי, יעקב אינגרמן, קומוניסט יהודי מאוקראינה שהעביר את כל מלחמת העולם השנייה ביחידת הנדסה בצבא הרייך, כמרגל וכמפעיל תאי מחתרת ופרטיזנים

מאת:

קשה לספר את סיפור המלחמה של סבא שלי, כי פשוט קשה להאמין שהוא אמיתי. יהודי שהעביר שלוש שנים במדי הצבא הנאצי, כמרגל רוסי, שנדד עם יחידה גרמנית מאוקראינה לפולין, לגרמניה ולבסוף לאיטליה, הקים תאי מחתרת בכל מקום שהגיע אליו, הבריח מידע ונשק לפרטיזנים, ליהודים ולצבא האדום, חילץ שבויים, התחכך באנשי גסטאפו רצחניים, כשכל הזמן הוא נאלץ להמנע ממקלחות משותפות או מהבדיקות הרפואיות כדי שלא יגלו את יהדותו, ובמקביל עוד הספיק לפתח פרשיות אהבה עם סוציאליסטיות מכל פינה באירופה. נו, באמת. זה נשמע הזוי הרי.

אבל בעצם, זה ממש הגיוני לכל מי שהכיר את סבא שלי.

יעקב אינגרמן (הכי מימין) וחיילים גרמנים באוקראינה

יעקב אינגרמן (הכי מימין) וחיילים גרמנים באוקראינה

ריקודים סלוניים בשירות המודיעין

אתחיל מהסוף: זהו פוסט פרסומי. הספר של סבי עליו השלום, יעקב אינגרמן, עלה לאחרונה למכירה ברשת כספר דיגיטלי, כמה שנים אחרי שהמהדורה הראשונה והיחידה שלו אזלה בדפוס. ואני חושב שממש כדאי לכם לקרוא אותו. שם הספר: "יהודי ב'שירות' הרייך".

סבא נולד באוקראינה למשפחה דתית, וגדל כקומוניסט מסור ופעיל פוליטי בברית המועצות. עם תואר במתמטיקה יצא להיות מורה כפרי, וקצת אחרי שגרמניה תקפה את ברה"מ הוא התגייס כחייל מן המניין, נלחם בנאצים ונפצע.

כאן התחיל הפרק המעניין באמת: אחרי הכשרה מודיעינית שכללה לימודי גרמנית, נימוסי שולחן מערביים וריקודים סלוניים, הוצנח סבא מעבר לקווי האויב המתקדם עם סיפור כיסוי שנתפר מראש. לא עבר שבוע והוא כבר הספיק להתיידד עם כמה חיילים גרמנים, לשמוע מהם על דיביזיית טנקים שצפויה לעבור על גשר באזור באותו לילה, העביר את המידע דרך אנשי קשר לצבא האדום, ובו בלילה הופצצה השיירה הגרמנית והושמד הגשר. ההתקדמות הנאצית נבלמה מעט.

העליתי שוב, במסגרת השיחות שלי עם ראשי המחתרת, את ההצעה לשחרר את הבחורות הכלואות במחנה המעצר. הערכתי שחופש הפעולה שקיבלתי בפלוגה יאפשר לי לארגן את מבצע השחרור ללא קשיים רבים. רציתי לנצל את הימים האחרונים שהים עוד היה קפוא, כדי שהנשים המשוחררות תוכלנה להגיע דרך הים האזובי הקפוא לרוסטוב המשוחררת.

(מתוך הספר)

בריחה מהצבא האדום, יעקב אינגרמן הכי משמאל

בריחה מהצבא האדום, יעקב אינגרמן הכי משמאל

תוך כמה ימים הצליח סבא (אז בן 23, כן?) להשתלב כמתורגמן של יחידת הנדסת חשמל בצבא הגרמני, יחידה שאיתה עתיד היה להעביר את כל המלחמה. איתה הוא נדד ממקום למקום, מקשר בינה לבין התושבים המקומיים, ותוך כדי כך יצר קשרים בכל מקום עם אנשי המחתרת, והקים תאי מחתרת חדשים, אפילו בתוך הצבא הגרמני. הוא המשיך בפעילות המחתרתית גם כשהושאל באופן זמני כמתורגמן לגסטאפו, והשתתף מן הצד בלית ברירה בחקירות בעינויים.

תפקידו העיקרי היה להעביר מידע, אבל לא פעם הוא עשה גם הרבה יותר מזה, הגניב נשק ליהודים ולפרטיזנים, סייע לשחרר שבויים, חיבל בניסיונות של אנשי היחידה שלו לחבל בתחנת כוח רגע לפני שנסוגו בפני הרוסים, ועוד. כל הזמן הזה הוא היה צריך להסתיר לא רק את פעילותו המחתרתית, לא רק את דעותיו האנטי-פשיסטיות, אלא גם ובעיקר את יהדותו, מה שהעמיד אותו במבחנים נוראים לא רק במקלחות – שאליהן היה יכול עוד להתגנב בשעות לא פופולאריות – אלא בעיקר בבדיקה הרפואית היחידתית החודשית לאיתור מחלות מין.

אנושיות פוליטית

אמרתי שקשה להאמין לסיפור של סבא, שהוא נשמע מופרך, וזה נכון. אבל הוא בעצם נורא הגיוני לכל מי שהכיר אותו, ולמי שלומד להכיר אותו דרך דפי הספר. כי סבא שלי היה האדם הכי נעים לבריות, הכי חברותי, חם, מבין ומתקשר שניתן להעלות על הדעת. הוא יכול היה להתחבר עם כל אחד בכל מקום תוך רגע.

זו הייתה אנושיות (מענטשיות) פוליטית בהתגלמותה. הוא אהב בני אדם באמת ובתמים, באופן עמוק, ומשם – לצד התיאוריה הפוליטית – שאב את הקומוניזם שלו. ולהיפך. הוא מימש את הקומוניזם שלו, בניגוד למשטר הקומוניסטי שתחתיו גדל, באהבת אדם כנה, בהתעקשות לראות את הטוב בכל אדם.

כך התחבב במהרה על חבריו הגרמנים ליחידה. כל כך מהר רכש את אמונם וחיבתם, שבחג המולד הראשון שלהם ביחד החליטו שכל אחד מהם יפריש לו קצת מהמתנות (אלכוהול, קפה, ממתקים ועוד) שקיבלו מהבית לחג (ושהגיעו בדיוק בערב החג, דיוק גרמני גם בלב המלחמה), כדי לשמח אותו. הקצין של היחידה אף התייעץ עם אשתו והשניים החליטו יחד לאמץ אותו ומצאו לו כלה גרמנייה (שהסיפור שלה מפתיע עוד יותר).

לאורך הספר מקפיד סבא לציין את ההבדל בין הנאצים האידיאולוגים הבודדים שבסביבה, לבין הרוב המכריע של החיילים, שלא היו חברי מפלגה, שלא התעניינו בפוליטיקה בהכרח, ושהיו בסופו של דבר, כידוע, פשוט אנשים רגילים. עם הנאצים הוא מעולם לא הסתדר. עם האנשים הרגילים – בהחלט כן.

הודענו למנהיגות של קבוצת העצירות על התוכנית הנרקמת, וסיכמנו אתן, שהן תקבענה בעצמן את רשימת הנשים שתשוחררנה במהלך המבצע. לאחר דיון פנימי הן הגישו את רשימת המועמדות לשחרור.

הן העדיפו להוציא מהמעצר את הצעירות והחזקות, את בעלות הצרכים המיוחדים, או את אלה שיכלו להועיל בחוץ. מחוץ לרשימה נשארו העצירות שנחשדו כמשתפות פעולה עם הגרמנים, או כפרובוקטוריות. גם נשים שנעצרו במקרה או בטעות לא נכללו ברשימה, כי היה די ברור שהגרמנים לא יפגעו בהן.

(מתוך הספר)

יעקב אינגרמן (חמישי מימין) עם חיילים פולנים

יעקב אינגרמן (חמישי מימין) עם חיילים פולנים

בסיום המלחמה היה סבי עם היחידה באיטליה. בניגוד לתוכניותיו מצא את דרכו לארץ, השתלב במערך המודיעין, זכה עם אשתו (סבתי) שולה בפרס ביטחון ישראל, אך נשאר עד סוף ימיו קומוניסט והומניסט, שהלך ונחרד יותר ויותר מהכיוון בו צמחה המדינה.

לכל אורך המלחמה ההיא, כאילו כדי להתריס ולהקשות על עצמו עוד יותר, הוא קרא בספרים של היינריך היינה – הסופר הגרמני היהודי שספריו נשרפו בחוצות הערים תחת הנאצים. החיילים סביבו היו מזועזעים שהוא מעז לקרוא בספרות אסורה, אבל גם מזה הוא יצא בשלום איכשהו. כשנפטר לפני שבע שנים כתבנו על קברו ציטוט מהיינה: "אויה, כל החן והאהוב נובל ויורד אלי קבר!" אני מתגעגע אליו נורא.

יהודי ב"שירות" הרייך, מאת יעקב אינגרמן, זמין להורדה ב-33 שקלים באתר מנדלי, ובאנגלית באמזון. פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+.


סוף סיפור המעשה בשחרור השבויות: 

סיכמנו שהשחרור יעשה אחרי שאסיים את שמירת הלילה שלי, זאת כדי להסיר מעלי כל חשד. על־פי התוכנית הייתי אמור לפתוח את כל המנעולים בזמן המשמרת שלי, ועם חילופי המשמר יתגנבו אנשי המחתרת למחנה ויוציאו את הנשים. את כל הפרטים תיאמנו עם המנהיגות של קבוצת הנשים, בעיקר עם אלה שניקו את המשרדים שלנו, ואשר אתן היה לי קשר שוטף.

בלילה המיועד ביצעתי את המוטל עלי, ואחרי חילופי המשמרות הלכתי לישון… אך ברור שלא עצמתי עין. גם בימים שלפני הפעולה הייתי אחוז חרדה, שמא תתגלה תקלה בלתי־צפויה. השומרים הגרמניים נהגו לשמור כשעל רגליהם מגפיים עם סוליית עץ עבה, והם בקושי יכלו לזוז. בשל הקור העז בלילות הם לבשו מעילי פרווה ארוכים וכבדים. מאחר שהם נעו בכבדות רבה, הצטמצמה השמירה לעמידה על יד הפתח. אבל השומרים היו חמושים ועצבנים… וקשה היה לחזות מראש את תגובותיהם.

שני הפרטיזנים שהיו אחראים על ביצוע הפעולה נכנסו לחצר המחנה בזמן השמירה שלי, והסתתרו. כשסיימתי את המשמרת הם חיכו זמן מה, כדי לאפשר לי להעמיד פני ישן, ואחר־כך קפצו על השומר, סתמו את פיו ושמו על ראשו שק. כמתוכנן הם לא הרגו אותו, אלא רק נטרלו אותו.

לאחר מכן הם הוציאו את הנשים מן המכלאה ופתחו את השער החיצוני, לכיוון הים. באותם ימים כבר החלו להיווצר בקרח בקיעים, והיה מסוכן להלך עליו. אבל הפרטיזנים הכירו בדיוק את כל המקומות המסוכנים, והובילו את הנשים בתוואי בטוח. כמה עשרות מטרים מן המחנה חיכו ליוצאות מגלשות, שהעבירו אותן לצד הרוסי של ימת אזוב.

כל המבצע לשחרור הנשים ארך לא יותר מחצי שעה. רק אחרי שעתיים, כאשר השומר הבא הגיע למשמרת, הוא מצא את קודמו עטוף בשק, כשהמחנה פרוץ ופתוח. הוא הפעיל את האזעקה, פרצה בהלה וכולנו מיהרנו אל החצר כדי לברר מה קורה. גילינו בשלג את העקבות שהובילו לעבר הים. מאחר שאנשי הפלוגה היו מעטים, לא נעשה כל ניסיון לצאת בעקבות הבורחות. עם אור ראשון הגיעו אנשי הגסטאפו לחקור את האירוע. הם סרקו את השטח בקרבת הים, אבל לא העזו להסתכן וללכת על הקרח. הם חששו מטביעה, או מנפילה בשבי הסובייטי. אחד מאנשי הגסטאפו סיכם זאת כך: "לא כדאי להסתכן בשביל כמה רוסיות".

המבצע הצליח מעל המשוער. הצלחנו לשחרר כשמונים נשים מתוך יותר ממאתיים. כמה חודשים לאחר המבצע קיבלתי בגינו אות הצטיינות. חשבנו לחזור על הפעולה, ולשחרר את יתר הנשים, אבל המבצע הנוסף לא יצא אל הפועל. הצבא האדום הקדים אותנו ושחרר את מריופול.

יעקב אינגרמן, סבא, במדי הצבא הגרמני (רפרודוקציה: חגי מטר)

יעקב אינגרמן, סבא, במדי הצבא הגרמני (רפרודוקציה: חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf