newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יצחק לאור והתקשורת המאתרגת

מה משותף לכל אלה שהתייצבו לצידו של יצחק לאור, אפילו שטענו שאינם תומכים בו?

מאת:

כותבת אורחת: נעמית מור חיים

יצחק לאור תובע את מפעל הפיס. לכאורה יום חג לנפגעות, שכן האיש עושה לעצמו מעשה קצב. אמנם הוא נמנע מלתבוע דיבה, ואף הצהיר שלא יעשה כן, כדי שלא לעקוף את חוק ההתיישנות עבור המתלוננות ולהביא על עצמו משפט עתיר בעדויות שעניינו טענות על אונס ועבירות מין אחרות. לאור מסרב להיעלם בשקט אל מאורתו ומוסיף לעורר מוטיבציה בנו, אלה שמעידות כי תקף אותן מינית לאורך עשורים, להמשיך ולהפוך אותו למקרה תקדימי שמייצג את המעבר מההסתמכות הבלעדית על זרועות החוק, שאינן מתפקדות כלל במקרי אלימות נגד נשים, אל זירות אחרות, כמו הרשתות החברתיות, הסנקציות הציבוריות והתקשורת.

כל הפרשה, מעבר להתמקדות במי שהצטברו נגדו במהלך השנים עשרות עדויות על תקיפות מיניות, חושפת את רשת האתרוג הסמיכה שמהווה את צלוחית הפטרי למעשים כגון אלה ומאפשרת אותם לאורך שנים: ויזלטיר מלין, לונדון מקונן, והעיתון שהוא בסיס האם של בעלי מעמד מסוים עם אוריינטציה פוליטית מסוימת, ומעסיקו של המשורר לכאורה, מתפרץ בסדרת ידיעות שמשייכות את ההתנגדות להענקת הפרס לארגוני ימין קיצוניים, לצד סדרת מאמרי דעה שמכנים את מאבק הרשת של קורבנות התוקף פשיזם וכיוצא בזה.

כנראה שעיתון "הארץ" מסמן לנו שעניין הגילוי הנאות פס ועבר סופית מן העולם. אחרת, לכו תסבירו את זה שאשה בוגרת ונורמטיבית המכנה עצמה סופרת, בשם מיכל זמיר, כותבת מאמר שלם  שפוטר משוררים מהציות לחוק, לועג למי שלא נהנית מאונס והכל בהטיות של הפועל המרשים (אם את בכיתה ד' כלומר) ז.י.ן, מבלי לספר לנו שהמשורר לכאורה, הוא ידידה ופטרונה הספרותי, שכתב עליה אי אילו ביקורות המתעלפות מסגנונה מוטה הז.י.ן, כמו גם חברו של בן זוגה, ירון לונדון. זמיר יכולה לכתוב כמה פעמים שהיא רוצה שהיא לא בעד אונס, והטקסט שלה עדיין מצדיק אונס.

ואז בבית הספר

לאחר ש"הארץ" סבל החודש מביקורות נוקבות ואכזבה רבתי של קוראים ותיקים שמחו בתגובות (כאשר אפשרות זאת נפתחה בפניהם, מאחר ובהקשר של לאור המאמרים בדרך כלל סגורים לתגובות), במכתבים למערכת ובעזיבה של מנויים, נראה שהעיתון ניסה לחפות מעט על הדיון המוטה שהוא מוביל. אולם כרגיל מדובר בכותב מאותה גוורדיית שניים-וחצי-אנשים-שמכירים-זה-את-זה-ארבעים-שנה-בכיף. אלו הם הלאורים, הלונדונים, השוקנים ובני שבטם. אלא שהפעם, באחור של שנים, מדובר במאמר שמתנגד לתופעה.

קובי ניב, כותב המאמר, לימד לצדו של לאור בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, ממש כרעייתו דאז אורנה בן דור. בן דור מעידה על כך שידעה על התלונות על תקיפותיו הפיזיות והמילוליות כאחד. בעמוד הפייסבוק המרכז את עדויות המאבק סיפרה בן דור על מותקפת סתורת שיער ששלפה ממעלית בית הספר, ממש כפי שיצאתי אני כשהמורה לכאורה תקף אותי. היא הציעה לה מים.

> הסיפור הוא לא אי-הענקת הפרס ליצחק לאור, אלא אלימות מינית

בן דור כותבת שידעה על עשרות תלונות נוספות. תלמידות מעידות כי פנו אל המנהל וסגניתו לאורך השנים. סביר להניח כי גם חברי צוות ומורים אחרים היו מודעים לתלונות. הייתכן כי רק על המורה קובי פסחה האינפורמציה שהכל ידעו? יותר מזה, כמורים זכורים לי ניב ובן דור כאנשים מלאי בוז ולא נעימים, שלא ניתן היה להעלות על הדעת שתלמידה תפנה אליהם ותתלונן על תקיפה מינית מצד עמיתם. וגם את זה אנחנו צריכות לפתוח!

עברייני מין לא פועלים בחלל הריק. אם זה היה המצב, היה קל יותר להתגבר עליהם. הבעיה היא המעטפת, שמעודדת, מספקת לגיטימציה, רציונליזציה, תמיכה וסיוע, וכשצריך מעלימה עין, שותקת ומשתיקה.

התגייסות התואר השלישי

הפעם מדובר בטבעת אתרוג עם ניחוח אקדמי, כאשר לרבים מחבריה יש תואר שלישי לפחות. מי שנחלצו להגנתו של לאור עושים שימוש בכלים שהקנתה להם השכלתם, במשימתם להטות  את הדיון לאמירות כלליות על דמוקרטיה או מין, שמונעות כל דיון במעשיו של ידידם לכאורה. זאת בשעה שאינם מצליחים להבחין בעזרת אותם כלים עצמם, בעיוות הנגרם מכך שרוב עברייני המין אינם מובאים לדין, אלא שוכנים בינינו, ומפעילים עלינו, רוב האוכלוסיה, טרור יומיומי. האלימות המחופשת למין היא הטרור הנפוץ והעקבי ביותר שידע העולם.

שום אקדמיזציה, טיעוני חפות או קריאה לשחרור מיני שבהם נוקטים תומכי התובע, לא ישנו את העובדה שמאז שתקף אותי המשורר כביכול לאור, אני לא נכנסת יותר למעליות שבהן נמצא רק גבר, או לחדרי מדרגות שבהם נמצא רק גבר, למסדרונות "מסוכנים" (שהסכנה היחידה בהם היא הימצאותו של סוציופת לא צפוי בסביבה) וכדו'. התוקף הצליח להצר את צעדיי. אני מתנהגת כאשה. ובהתאמה אני מרוויחה כאשה, מקבלת תהודה של אשה, נענית כאשה ויש לי זכויות של אשה, סיכוי של אשה להיבחר לעמדות מפתח משוריינות וכן הלאה.

מאות אנשים, חלקם מופיעים בשמותיהם כסטטיסטים באירועים המתוארים בדף העדויות לגביו שעלה ברשת, שידעו ואתרגו, וכן אלה שעושים זאת בעצם ימים אלה בהתלהבות, כמו יקבלו על כך דוקטורט נוסף, הם העוזרים של המורה שתקף אותי, הם חלק מהפיכתי לאזרחית סוג ב' בעולם. מה האינטרס שלהם? האם הם כולם אנסים שרוצים לשמר את הפריווילגיה הזו? או אולי מדובר בפחד על המשרות שלהם עליהן נתחרה, כאשר נוכל ללכת בבטחה בכל מסדרון?

ומה לגבי הנשים? חלק מקומץ הנשים שהתנגדו לנו בקולניות הסבירו שגם להן זה קרה, בדיוק כך, אבל שהן העדיפו להתעלם, לדפדף, לא לקחת קשה, להיות מהחבר'ה. העובדה שאמרנו בקול שמדובר באונס, בהטרדה, במעשה מגונה, פתחה פצע אצל נשים רבות, והפכה גם אותן לקורבנות. ההבנה כי נפלת קורבן, אינה נוחה כלל, וכל אחת מאתנו מצויה בשלב אחר בתהליך ההתמודדות עם ההכרה הזו. גם מתנגדותינו הנשמעות ביותר.

> שלג ליהודים בלבד: למה מתעלמת התקשורת מפלסטינים בסיקור הסופה?

מערכת הארץ (צילום: Nur Lan, פליקר CC BY-ND 2.0)

מערכת הארץ (צילום: Nur Lan, פליקר CC BY-ND 2.0)

מעט מדי, מאוחר מדי

מיכל זמיר מאשימה במאמר שפרסמה בהארץ את הנשים הנוהות אחרי משוררים. אולי לה עצמה יש עניין מיני במטיחי מילים בינוניים כמו לאור, אך מתלוננות אחרות מספרות שעבורן הוא היה רק מורה שהציע טרמפ בסוף השיעור הביתה, וכל נהייתן התבטאה בחיסכון שלושה אוטובוסים מירושלים לתל אביב. או שלחילופין הן ירדו עמו במעלית בית הספר והותקפו. באותה מידה יכולות היו לנהות אחר ירידה משותפת במעלית עם נפח, סנדלר או המורה לצילום.

ד"ר יובל אלבשן, שצעיר מגווארדיית המאתרגים המוכרת, אולם נושא אליה עיניים, משווה במאמר שפרסם בעיתון הבית הארץ את המתלוננות לארגוני ימין קיצוניים השוללים משמאלנים זכויות ביטוי. לגבי דידו, תקיפה מינית משמעו סוג של חירות הדומה במהותה להבעת דעה שמאלנית.  אין ספק שההשוואה שעושה אלבשן בין לאור לבין מיעוט נרדף ובין הנפגעות להמון משתולל הדורס זכויות אדם, תוך התבזות בפני רבים מחובביו,  היא לכל הפחות מעוררת תמיהה.

הרכש האחרון בפובליציסטיקה בגרוש שמנהל היומון הוא כאמור קובי ניב. הלז שכנראה יש לו מעט יותר כישרון וחוש ריח מהאחרים, קלט בשנים האחרונות שכל הגרוב במאבק המזרחי והפמיניסטי, ומאז מתחנף בסדרת מאמרים שמסבירים כביכול לגבר מהשמאל הלבן, הנמק בדשנותו, בנימה שפונה לבני שלוש, את המובן מאליו. ובמקרה דנן הוא אומר: הייתם מגינים על ערבים וילדים מפני אמן (זה אגב לא לגמרי בטוח), אבל אתם מפקירים נשים. אתם מגינים על הפריווילגיות שלכם למשול, הוא מוסיף. סחתיינוש, קובי. ומה אתה עושה לעזאזל? תורם את הזווית שקראת אצל 800 נשים החודש כדי לצאת גברלבן המחמד של הפמיניסטית המזרחית?

היינו עשויות להתפעל מזה הרבה יותר, לו בשעת אמת היית פורץ את מעטפת השמירה סביב יצחק לאור. יכולת אז לפוצץ את זה בהנהלת בית הספר, קובי. בעיתון. לו אפילו היום היית כותב במפורש על מה המהומה, אבל גם את זה לא עשית. יש לך הרבה יותר נגישות למוקדי השפעה מאשר לחבורת הסטודנטיות הצעירות שהופקרו. ואם אז טעית, לו לפחות היית מגלה עכשיו באופן נאות את ההקשר האישי שלך – אותם מקומות בהם הצטלבו דרכיכם. זה פמיניזם, קובי, ההבנה שלסובייקט שמתאר מצב, יש השפעה מכרעת על התיאור ועל התקבלותו. אחרת אתה סתם עוד גבר לבן שמשתלט על השיח ללא זווית אישית, כמספר יודע הכל. ששומר על הפריוולגיות שלו למשול בנראטיב.

נעמית מור חיים היא במאית, כותבת, פעילה פוליטית. אמא של אוריה.

> איזה הסבר לרצח מצאה המשטרה במקום כבוד המשפחה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf