ישראל והבעיה היהודית

בימים אלו, כשהצבא הישראלי נמצא עמוק בעזה ומפציץ את בתיהם של האנשים אותם הוא ייאש וכלא במשך שנים, נערכות ברחבי העולם הפגנות נגד הפעולות בעזה. במאמר של יסמין סירחאן שהתפרסם כאן באתר, כתבה סירחאן שאין לאנטישמיות מקום במאבק על פלסטין ושללה את הקריאות האנטישמיות בהפגנות שהיו בעיקר בפריז, מול הקהילה היהודית.

לא אצליח בטקסט הקצר הזה להקיף את כל היחס המורכב בין ישראל ליהודים ברחבי העולם. זהו קשר הדדי עם עליות וירידות. מבקריה החריפים ביותר של המדיניות הישראלית הם בעיקר יהודים שמודעים לאותו קשר כפוי ולכן גם מנסחים עמדה ברורה מאוד נגד פעולות שונות של ישראל.

מורכב מזה הוא הקשר בין ישראל ליהודים במדינות ערב, ובעיקר בתוניסיה. מיד לאחר המהפכה התוניסאית, קרא השר סילבן שלום, בעצמו יוצא תוניסיה, לתוניסאים היהודים שנשארו בתוניסיה, לעלות מיד לישראל. נשיא תוניסיה הנבחר, מונסף מרזוקי, הגיב לקריאה הזו בקריאה לכל יהודי תוניסיה בעולם לחזור.

באוקטובר 1985, שבוע לאחר שישראל הפציצה את מפקדת אש"ף בבירה תוניס, נכנס שוטר תוניסאי לבית הכנסת הגדול באי ג'רבה, פתח באש והרג שלושה יהודים.
הסוכנות היהודית משקיעה רבות בשכנוע יהודי תוניסיה לעלות לישראל. בשנות החמישים, כשישראל העלתה את יהודי מרוקו היא הבטיחה להם שהמשיח מחכה רק להם. בבגדד, אנשי המוסד הישראלי הטמינו פצצות בבתי כנסת כדי לשכנע את היהודים שיש אנטישמיות ואילו בתוניסיה, בשנים האחרונות, עם המהפכה התקשורתית ולאחר שכולם הבינו שהמשיח לא מחכה וגם לא מטלפן, מבטיחים בעיקר סיוע בדירה ובעבודה.

אותו שוטר תוניסאי לא היה צריך את הפעולה הישראלית כדי לבצע את הרצח בבית הכנסת. הפעולה הישראלית עזרה לו לתרץ את הפעולה ואת סערת הרוחות שאחזה בו. מה שכן, החיבוק הישראלי הוא ברוב המקרים חיבוק דוב. בכל מדינות ערב הייתה השפעה ישירה של המלחמות בישראל על חיי היהודים. החיבור בין ישראל ליהודים הוא חיבור שנעשה גם בידי הממשלה הישראלית וגם בידי מפגינים ימנים ברחבי העולם שקוראים קריאות אנטישמיות בהפגנות נגד המדיניות הישראלית.

אתמול בערב ביטלתי נסיעה למשפחה בתוניסיה. הייתי מודע לדאגות של המשפחה שלי בישראל ובתוניסיה לאור המצב בעזה. אם המצב בעזה יחמיר, עלולות להיות הפגנות בתוניסיה כנגד הקהילה היהודית, בעיקר בשל הקשר שישראל כל כך מתעקשת לטפח. היהודים ברחבי העולם שבויים בידי המדיניות הישראלית ויכולים לסבול בגללה.

מדינת ישראל חייבת להבין שהיא לא יכולה מצד אחד לשחרר הצהרות הומאניות מתקדמות על היותה הבית היהודי ומקלט לכל היהודים ובאותה נשימה להמשיך בפעולותיה בשטחים. הדברים לא עולים בקנה אחד. אם ישראל רוצה להיות אחראית על בית אחד לתרבות היהודית, לעם היהודי, היא צריכה לפחות לא לסכן את חייהם של היהודים שלא חיים בשטחה.

אני לא מאשים את ישראל באופן ישיר בפעולות רצחניות או בקריאות אנטישמיות מחוץ לישראל. קשה לי ולכולנו להבין סיבות רציונליות או לא רציונליות לרצח או לאנטישמיות, אך אני כן רואה בישראל שותפה לחלק מהסיבות.

חלק מכם יודעים שביליתי שישה חודשים קשים בכלא הלובי. ברחתי משם בעזרתו האדיבה של סייף אל אסלאם קדאפי ועוד כמה אנשים חביבים. השהות שלי בכלא הייתה קשורה באופן ישיר לא לאזרחותי התוניסאית ולא לפשע מסויים שעשיתי, אלא אך ורק למדיניות הישראלית. אני לא יוצא נגד מדינת ישראל בגלל סיפור הכליאה, נסעתי לשם באחריותי ושילמתי מחיר כבד, כמעט בלתי אפשרי. ידעתי וכל אזרח ישראלי יודע, שהוא סוחב על גבו השפוף גם את המדיניות הישראלית, למצער.

אך ישראל צריכה להחליט עם עצמה, היא יכולה להמשיך להתנהג בצורה אדנותית שלא קשורה לאזור, אך היא לא יכולה באותה נשימה גם לקחת בעלות על יהודי העולם. פעולותיה מזיקות לאזרחי ישראל, את זה כולנו יודעים ומרגישים. חיבוק הדוב שלה גם מהדהד את הפגיעה לאנשים שאין להם דבר עם ישראל.

שבת שלום.