newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העמדה הכי חזקה שלי כפלסטינית היא הזדהות עם העדה האתיופית

התגובה הרווחת ברחוב הערבי למחאות של יוצאי אתיופיה היא 'תנו ליהודים לריב עם עצמם'. אבל זו תגובה שגויה מוסרית ואסטרטגית. דווקא בתור החולייה החלשה, יש לנו, הפלסטינים, אחריות מוגברת. מחשבות אגב שיחות עם אמי במרוקו

מאת:

"האינתיפאדה השחורה" בישראל תפסה אותי דווקא בארץ מוצאם של הרבה יהודים מזרחים, מרוקו. אבל גם כאן לא יכולתי להתנתק מהשיח בחברה הישראלית, ובמיוחד בחברה הערבית על המחאה של יוצאי אתיופיה שהבעירה את המדינה ודילגה על הרחובות של הערים והכפרים הערביים שעסוקים בעיקר בטלנובלה של הרכבת הרשימה המשותפת או בתכנון חופשת 'הכל כלול' בחו"ל.

בשכונת היהודים, אלמלאח, בעיר אל סווירה, על רקע בית הכנסת והמסגד הצמודים זה לזה ברחבה, הסתובבו להם מהגרים ממדינות אפריקאיות כמו סנגל וקונגו וניסו למכור לנו עבודות יד, תכשיטי עץ ושנהב. צבע עורם שחור כהה, וקל מאד לזהות שהם לא דוברי ערבית.

שוטרת עוצרת מפגינה במחאת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית בתל אביב, 3.7.19 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטרת עוצרת מפגינה במחאת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית בתל אביב, 3.7.19 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יום אחד הם יהיו חלק ממרוקו, שיש בה גם היום אזרחים מכל פיגמנטציות העור, משרידי הקולוניאליזם הלבן עד הפליטים השחורים. חשבתי לעצמי מה יהיה פה אחרי שבעים שנה? איך מרוקו – המתפארת היום בהרמוניה מופתית בין שלוש הדתות, בין האמזיגים לערבים שהגיעו עם מסעות האימפריה האסלאמית, בין העדות והתרבויות השונות – תתמודד עם אלפי מהגרי עבודה ופליטים שחורי עור, מה יהיה מעמדם בממלכה השקטה הזו?

הופתעתי לגלות כאן, שבמרוקו ראו את הסרטון שבו נראים כמה צעירים אתיופים צועקים free Palestine ואללהו אכבר במהלך ההפגנות. הם ביקשו פרשנות למה שקורה בארץ ומאד התקשו להבין למה יהודים בישראל מתייחסים ליהודים מאפריקה בצורה שונה. ״גם היהודים ממרוקו מתנהגים לא יפה לשחורים? מוזר מאד״, אמרה לי אחת המוכרות. היא התאכזבה במיוחד לגלות שהתשובה בגדול היא 'כן'. גם מזרחים, ולא רק ממרוקו, משתתפים במכונת האפליה ותורמים לה את חלקם, לצד פעילים מזרחים בולטים שהזדהו עם המאבק.

הסרטון שזכה להצלחה גם במרוקו: מפגינים אתיופים צועקים free palestine

האמת שגם לי היה קשה ומסובך להסביר, איך מצד אחד באתר של אחת ההפגנות מישהו כתב "מוות לשוטרים, מוות לערבים" (לא ברור אם פעילים אתיופים כתבו את הכתובת, או כהניסטים שלא היו קשורים למחאה), ומצד שני מפגינים קראו ססמאות למען שחרור פלסטין ו"אללהו אכבר". לכי, סמאח, תשכנעי שזה היה רגע אחד לוהט של התרסה מצד מפגינים הזועמים על הרוב הלבן ההגמוני ששולט בישראל, ולא התגייסות אמיתית של יוצאי אתיופיה למאבק למען השחרור מהכיבוש.

היו כאן במרוקו מי שתפסו את המחאה כגורם חיובי, המבשר את התפרקות הציונות. עצם המחלוקת הפנימית בתוך "יהודי פלסטין" – זה השם שהמרוקאים כאן העניקו לכם, קוראים יקרים – עשויה לפרק את ממשלת המתנחלים השולטת בישראל, והמחלוקת הזו תביא תקווה לשנות את המציאות עבור כול הקורבנות. הרגעתי את החגיגות המוקדמות ואת האופטימיות המופרזת המאפיינת את האזרחים במדינה זו. לא אשת בשורות הייתי להם. אנחנו מאד רחוקים משחרור המזרחים והאתיופים וגם הפלסטינים, התעקשתי.

אם אמא שלי, הפליטה הפלסטינית, יכולה לגייס כוחות נפש להזדהות מה קורה עם האתיופים, אז לרוב בני עמי יש את אותו חוש צדק פנימי, שהיום לא יוצא לאור אבל חייב להרים את קולו

צעיר אתיופי אמנם נהרג מאש שוטרים, אבל ברור שעם הפלסטינים זה סיפור אחר. היד הרבה יותר קלה על ההדק מול מפגינים פלסטינים. גם עוברי אורח מהווים מטרה לצלפים בנקודות מסוימות.

עם הדיון המתמשך הזה לא רק שקלקלתי לאמא שלי את הטיול, שהיה אמור להיות מסע לחיזוק הקשר בין אמא לבת שלה בארץ המופלאה הזו, אלא הטרדתי את המוכרים, את נהגי המוניות ואת מדריכי הטיולים וקלקלתי להם את הדעה הרווחת אצלם, ולפיה יהודי מרוקו נהנים ממטען גנטי אחר, הנותן להם חסינות מפני גזענות ואלימות גם במדינת ציון.

מה שכן הסכמנו, אמא ואני, (וזה לא קורה הרבה) הוא שהאזרחים הערבים כמונו צריכים להזדהות עם מחאת האתיופים. גם אם הם יהודים והולכים לצבא – גם אותם מנצלים ומדכאים יהודים אחרים, חזקים הרבה יותר. צריך למצוא דרך לאחד כוחות בין כל הקורבנות, אמא שלי קבעה.

צריך למצוא דרך לאחד בין הקרבנות, גם אם הם לא סובלים מאותו דיכוי. מפגין במחאה בעקבות הריגתו של סלומון טקה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

צריך למצוא דרך לאחד בין הקרבנות, גם אם הם לא סובלים מאותו דיכוי. מפגין במחאה בעקבות הריגתו של סלומון טקה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

״את לא יודעת מה הולך ברשתות אמא״, אמרתי לה. הסברתי לה שרוב הערבים שמחים, שפרצו המהומות בין היהודים לעצמם, וקשה להם לראות את הפוטנציאל הטמון בהזדהות בין העדה האתיופית למיעוט הפלסטיני בישראל. כאילו זה לא מעניין אותנו.

על פניו קו המחשבה הזה, כאילו מה שקורה בין היהודים ובין עצמם לא נוגע לנו, נראה הגיוני. אתיופים הסובלים מגזענות ממסדית, אלימות משטרתית ואפליה במשך שנים, יתעוררו בעקבות מקרה קיצוני של שימוש בכוח, יתרעמו על מצבם, יפקחו עיניים ויפתחו הזדהות ספונטנית והגיונית למדוכאים אחרים בסביבה כמו הפלסטינים. רק אז יגיע החלק שלנו בסרט הזה. רק אחרי שהאחרים יודו בטעויות שלהם, ישתחררו ויבינו את מדרג הגזע והכוח, רק אז ניכנס אנחנו, הערבים, לתמונה ונתאחד.

אז זהו שלא..

אני חושבת שהעמדה הפסיבית הזו של הפלסטינים, העומדים בצד לצפות מה שקורה אצל השכנים, היא עמדה מוסרית ואסטרטגית שגויה מיסודה ולא מיטיבה עם המאבק הפלסטיני לשחרור המיוחל. גישה פלסטינית זו הוכיחה את כישלונה לאורך שבעים שנה. כך, למשל, חיכינו שישים שנה למהפכה התודעתית המזרחית, שעוד מסרבת לבוא. חיכינו לשמאל היהודי שישתחרר מכבלי הציונות בצורה עצמאית, וזה לא קרה. פחדנו מכל שיח אמיץ על שיתוף פעולה בין אוכלוסיות שונות ונרתענו מישראליזציה ומאובדן הזהות והדרך.

בדרך לתפילות באל אקצא, אמא שלי נתקלת באתיופים במדי מג"ב. זה לא משנה את העמדה שלה. שוטרי מג"ב בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

בדרך לתפילות באל אקצא, אמא שלי נתקלת באתיופים במדי מג"ב. זה לא משנה את העמדה שלה. שוטרי מג"ב בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

לפני שמיטב התיאורטיקנים הפלסטינים יתנפלו עליי בחמת זעם ויסבירו לי למה מצע משותף של פלסטינים ואתיופים או כל סוג של הזדהות עמם אינם אפשריים ויגוללו תיאוריות משומנות היטב על המרחק המטפיזי והנפשי והאידיאולוגי בין המדוכא למדכא, בין החמור לרוכבו, בין הכובש לנכבש, בין הקולוניאליסט החמוש ליליד הארץ חסר הכל, אני רוצה לענות: אני יודעת, אני מבינה, ובכל זאת אני רוצה לפעול למען אוכלוסיות מדוכאות בחברה שאני שואפת לחיות בה. ולי, בתור החוליה הכי מוחלשת בשרשרת הדיכוי הזו – הלאומית, הגזעית וגם המגדרית – לי יש תפקיד בשחרור אחרים, גם אם נעשה שימוש ב'אחרים' האלה, מרצון או שלא מרצון, וניצלו אותם וכפו עליהם לדכא אותי ואת בני עמי. זו העמדה הכי חזקה שאני יכול לנקוט כרגע כפלסטינית.

ואם אמא שלי, הפליטה הפלסטינית, שקראו לה "ילדת האוהל" כי נולדה באוהל בשנות החמישים, בעת שמשפחתה חיפשה בית קבוע אחרי הריסת כפרם, כפר סבת, ב-1948, אם אמא שלי יכולה לגייס כוחות נפש להזדהות ולהבין מה קורה עם האתיופים, שסביר להניח שהיא פוגשת אותם במדי משמר גבול כל שני וחמישי בכניסה למסגד אל אקצא האהוב עליה; אם לה יש יכולת הבנה והכלה של כל המורכבות הזו, אז לרוב בני עמי יש את אותו חוש צדק פנימי, שהיום לא יוצא לאור אבל חייב להרים את הקול שלו ולא להתבייש. כך אני מאמינה.

למדנו מה היה עם המזרחים, היהודים הערבים. לא רק שהמדינה ומוסדותיה נאבקו במחאה המזרחית בשנות השבעים ומנעו את המהפכה למען השוויון הדמוקרטיה והצדק החברתי שביקשו המזרחים, בימין ניצלו לרעה את העקרונות של המחאה הזו וצמצמו אותם לחלוקת פרס הזמר העברי לאיל גולן וכתיבה מחודשת של השואה המזרחית בספרי הלימוד לתלמידים יהודים. זה בשעה שההסללה מקצועית והגיוס הצבאי המסיבי לטובת הכובשים והמתנחלים ממשיכים עד היום.

אנחנו, הערבים, לא פעלנו אז כקולקטיב לאומי כדי להסביר ולתווך את הקשר בין הכיבוש ובין הדיכוי העדתי-אתני בישראל. עכשיו, בתכנון המהלכים האסטרטגיים של המאבק למען דמוקרטיה אמיתית ושלום צודק לטובת כל מי שבחר להגיע לכאן, נולד כאן, ויש לו זכויות על האדמה הזו שאנחנו חולקים יחד, עלינו הפלסטינים להוביל את המאבק לחזק את המוחלשים, לפרק מבני כוח קיימים ולעזור בכל דרך לתהליך השחרור העצמי של קבוצות שונות בחברה, שחפצות בחיים טובים יותר.

במאבק הזה של האתיופים אותי "לא איבדו". פשוט, אף אחד לא חיפש אותי. אך אני לא איבדתי את עצמי, את זהותי ואת התקווה שלי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf