newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש לנו חדשות בשבילכם: הימין נכשל

ממשלת הימין המובהקת של נתניהו לא הצליחה לקדם את המדיניות שלה בגדה ובעזה. גם אחרי עשור, הפלסטינים לא הוכרעו, וכחלון ואורלי לוי עוד עשויים להפתיע. ניצחון לימין העמוק הוא עדיין תרחיש ריאלי, אבל לא התרחיש היחיד

מאת:

העשור האחרון היה עשור של הימין. שלוש פעמים מאז 2009 גוש הימין ניצח ניצחון ברור בבחירות, ובנימין נתניהו הפך למנהיגו הבלעדי, ולדמות הפוליטית הכי משמעותית בישראל, בהפרש גדול מכל היתר. בשש השנים האחרונות של העשור הזה, הבית היהודי, הימין של הימין, ישב בעמדות מפתח בממשלה. זה בוודאי נכון לגבי הממשלה האחרונה שהיתה ממשלת ימין מלא-מלא.

הפרשנים הפוליטיים מאוחדים כמעט בדעתם שזה מה שיקרה גם אחרי הבחירות הקרובות בעוד שלושה חודשים. גם פרשנים המזוהים עם השמאל הליברלי (אמנון אברמוביץ, רזי ברקאי לדוגמה) קובעים ללא שמץ של ספק שנתניהו והימין ינצחו בבחירות הקרובות. אינני בטוח שהם באמת משוכנעים בכך, אלא שעצם האמירה שייתכן שנתניהו יפסיד או שהעם בישראל לא ימני עלולה לצייר את הפרשן או הפרשנית כשמאלנים, כאלה שלא מחוברים אל העם. עמית סגל יכול לנבא מאבק צמוד בתל אביב בין רון חולדאי לאסף זמיר ולהמשיך לדבוק בתזה הזו בליל הבחירות עצמו, אחרי קבלת התוצאות הראשונות, ועדיין להיחשב כמי שקשוב להלכי הרוח ברחוב. מי שמנבא הפסד לימין תמיד ייחשב כאזוטרי.

הסקרים הנוכחיים נותנים אכן יתרון ברור לימין המובהק. הליכוד והבית היהודי מקבלים בסקרים כ-40 מנדטים. קצת יותר מ-50 מנדטים, אם מוסיפים את החרדים. השמאל, אם נכלול בתוכו בדוחק גם את המחנה הציוני, עומד על שלושים. יש עתיד, בני גנץ, אורלי לוי וכמובן גם כולנו של משה כחלון עושים כל מאמץ להרחיק את עצמם מכל תיוג של שמאל או שמאל-מרכז. לכן צודקים מי שאומרים שאין טעם לדבר על מחנה שמאל-מרכז מגובש עם תחושת שייכות שיכול לייצר גוש חוסם.

אבל השאלה האם הלכידות הזו אכן קיימת בגוש הימין. הבחירות המקומיות שנערכו רק לפני חודש וחצי הראו שהוא יותר מפורר ממה שאפשר לחשוב. בירושלים, עיר ימין מובהקת, הוא כמעט הפסיד את השלטון להתארגנות עם אג'נדה אזרחית חזקה, בוודאי שלא ימנית. בחיפה מועמדת עם אג'נדה אזרחית ניצחה בגדול בבחירות, ובחרה לעשות קואליציה עם חד"ש, למרות הלחצים האדירים מרחוב בלפור. בבית שמש התברר שהגוש החרדי הרבה יותר נזיל ממה שחושבים, ובכמה ערי פריפריה כמו אשקלון וירוחם הליכוד ונתניהו הפסידו בקרב ראש בראש מול כחלון.

לא רואה את עצמו כעוד פוליטיקאי, אלא שליח ההיסטוריה שנועד להושיע את עם ישראל מסכנת המדינה הפלסטינית. בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הסדקים האלה משתקפים גם לקראת הבחירות לכנסת. יהדות התורה עשויה להתפצל ולרוץ בשני ראשים נפרדים, וש"ס מתנדנדת על גבול אחוז החסימה. ומה שיותר חשוב: כחלון ואורלי לוי הודיעו שאם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, הוא לא יוכל לכהן כראש ממשלה. מכיוון שנתניהו והליכוד כבר הבהירו שנתניהו יוכל לכהן לא רק עם כתב אישום, אלא אפילו עם הרשעה בערכאה הראשונה ויפרוש רק אם הערעור שלו יידחה, יש כאן אמירה שהכניסה שלהם לממשלת נתניהו אינה מובנת מאליה. בלי עשרת המנדטים הצפויים לשתי המפלגות האלה, לא יהיה קל לנתניהו להרכיב ממשלה.

זו לא רק שאלה של מספרים. התחושה היא שאורלי לוי וכחלון מעזים לשים גבול לנתניהו לא רק בגלל נאמנות ל"שלטון החוק", מושג מעורפל כשלעצמו. שניהם, כל אחד ואחת בדרכם, פחות מחויבים לחזון הימין הקשה: ארץ ישאל השלמה, התנגדות אידיאולוגית למדינה פלסטינית. כחלון מזכיר תמיד שהוא איש "המחנה הלאומי" ושהוא התנגד להתנתקות מעזה (בניגוד לנתניהו, לדוגמה), אבל הוא גם האיש שדחף את החלטה 922 להגדלת התקציבים לאוכלוסייה הערבית, וגם שמר על יחסי עבודה טובים עם הרשות הפלסטינית ונפגש באופן קבוע עם ראש הממשלה הפלסטיני רמי חמדאללה, מה שבנט או נתניהו לא העלו או יעלו על הדעת.

אורלי לוי נוטה למרכז הפוליטי מבחינה מדינית והביעה תמיכה ברעיון שתי המדינות. אפילו הבחירה שלה בשם "גשר" למפלגה שלה יכול לרמז על הכיוון הפוליטי שלה. אביה, דוד לוי, לקח את "גשר" לשותפות עם מפלגת העבודה ולישיבה בממשלת אהוד ברק. נתניהו בטח לא שכח את העובדה הזו.

מה שעוד יותר בעייתי מבחינת נתניהו והימין "הקשה" הוא העובדה שגם אורלי לוי וגם כחלון הם מנהיגים פוליטיים שבאו מהפריפריה ומזוהים אתה, והזהות המזרחית היא חלק מההוויה הפוליטית שלהם. יותר מאבי גבאי, לדוגמה. העובדה שדווקא הם, המייצגים ציבור שהפרשנים הפוליטים נוהגים לסמן בכיס של הליכוד והימין, מעזים לקרוא תיגר על ניצחיותו של נתניהו, עשויה לבשר בשורות לא טובות לנתניהו וללכידות של מחנה הימין.

אם כחלון ואורלי לוי ואולי גם אחרים יעמדו על כך שלא יכהנו תחת ראש ממשלה שיש נגדו כתב אישום, הליכוד יוכל באופן תיאורטי להחליף את נתניהו במועמד אחר וכך להבטיח את שלטון הימין-מרכז. אבל נדמה לי שמי שמדבר על אפשרות כזו לא ממש מכיר את נתניהו. נתניהו לא רואה את עצמו כעוד פוליטיקאי. הוא רואה את עצמו כשליח ההיסטוריה שנועד להושיע את עם ישראל מסכנת המדינה הפלסטינית. לכן (חוץ מעצם החשש המובן לעבור מרחוב בלפור למעשיהו), הוא לא יוותר ולא יפרוש מרצונו. השיימינג שעשה לגדעון סער עשוי להיות רק קדימון חיוור למלחמה שינהל נתניהו נגד הדחתו. נתניהו עשוי להפוך את הליכוד לבן ערובה שלו. הימין בוודאי שלא ירוויח ממלחמה פנימית כזו.

אפילו הבחירה שלה בשם "גשר" למפלגה שלה יכול לרמז על הכיוון הפוליטי שלה. אורלי לוי-אבקסיס עם אביה, דוד לוי (מרים אלסטר / פלאש 90)

הקושי הפוליטי הזו משקף בעיה עמוקה יותר בימין. אחרי עשור רצוף בשלטון, הימין לא הצליח לשנות באופן מהותי את המשוואה המדינית מול הפלסטינים. נכון, בתוך החברה הישראלית הימין הצליח להפוך ללא לגיטימי את עצם הדיבור על זכויות הפלסטינים, על סיום הכיבוש או חס וחלילה על הסכם שלום אתם. מהלכים משפטיים שונים, מחוק ההסדרה (המוקפא בינתיים) ועד העברת הסמכות לדון בענייני קרקעות בגדה לבית המשפט המחוזי, ניסו לעשות נורמליזציה למעמד המתנחלים בגדה. מינוי שופטים שמרנים, מהערכאות הנמוכות עד העליון, מצמצם ויצמצם את האפשרות להגן על זכויותיהם של הפלסטינים תחת כיבוש. וחוק הלאום מאיים על מעמד הפלסטינים בתוך ישראל ואולי בהמשך גם על מעמד הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

אבל הימין שואף להרבה יותר מזה. נתניהו ובנט אמנם בוחרים בדרכים שונות, אבל המטרה שלהם משותפת. להוריד מסדר היום המדיני את האפשרות של מדינה פלסטינית ולהבטיח שליטה יהודית בלעדית בין הירדן לים. כל הכוכבים הסתדרו לטובת נתניהו והימין. החולשה הפלסטינית והפיצול בין הגדה לרצועה ובין פתח לחמאס, מלחמת האזרחים בסוריה וההתקרבות בין סעודיה ומדינות המפרץ ובין ישראל על רקע המאבק המשותף מול איראן, ומעל לכל – בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ועליית הימין הרדיקלי במדינות שונות באירופה.

כל הכוכבים הסתדרו לטובת נתניהו והימין. החולשה הפלסטינית והפיצול בין פתח לחמאס, מלחמת האזרחים בסוריה וההתקרבות בין סעודיה ומדינות המפרץ ובין ישראל, ומעל לכל בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ועליית הימין הרדיקלי במדינות שונות באירופה. ובכל זאת, במבט לאחור, קשה להגיד שמשהו מהותי השתנה.

ובכל זאת, במבט לאחור, קשה להגיד שמשהו מהותי השתנה. למרות מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים, הקהילה הבינלאומית נשארה מחויבת לרעיון שתי המדינות. ההחלטה של אוסטרליה, חברה בכירה במחנה הידידות המובהקות של הימין הישראלי, להכיר רק במערב ירושלים כבירת ישראל היא הוכחה נוספת לכך. קחו את מקרה ח'אן אל-אחמר: קהילה קטנה של כמה עשרות משפחות, שממשלת הימין היתה נחושה לסלק מדרכה בדרך ליצירת רצף טריטוריאלי בין ירושלים לים המלח. אבל הרשות הפלסטינית, אותו גוף חלש ומבוזה, גייסה את הקהילה הבינלאומית, והצהרה של התובעת בבית המשפט הבינלאומי בהאג שהריסת הכפר עשויה להיחשב כפשע עצרה את הפינוי. לפחות בינתיים.

למרות כל הדיבורים של בנט על סיפוח שטחי סי, וההחלטה של מרכז הליכוד להחיל את הריבונות הישראלית בגדה המערבית, אחרי עשור של ממשלות ימין ישראל לא סיפחה אפילו סנטימטר נוסף למה שסיפחה באזור ירושלים מיד אחרי מלחמת 1967. ולמרות שחלפו 15 שנים מאז סיומם של האינתיפאדה השנייה ושל פיגועי ההתאבדות ויותר מעשור מאז הנסיגה מעזה, קשה להגיד שהישראלים מרגישים בטוחים, חשים שהאיומים נמצאים מאחוריהם. דקירות ופיגועי בודדים בגדה, שלוש מלחמות בעזה, איום טילים מחיזבאללה, איראן מתבססת בסוריה בחסות רוסית. ויותר מזה: גם בימין העמוק מבינים שהפלסטינים לא נכנעו ולא הולכים להיכנע, למרות החולשה המדינית שלהם.

המבוי הסתום הזה הביא למעשה לנפילתה של ממשלת נתניהו. הרי "הרפיסות" של נתניהו מול חמאס היתה הסיבה שנתן אביגדור ליברמן להתפטרותו ממשרד הביטחון, המהלך שסימן את קץ הממשלה. בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' מיררו את חייו של נתניהו בגלל "הרפיסות" שלו מול הפלסטינים בגדה. אבל נראה שגם הם מבינים שאין כרגע פתרון ומעדיפים לדבר ולהסית, אבל לא לעשות צעדים של ממש. אחרת הם לא היו ממשיכים לתמוך באיש שלכאורה הם בזים לו.

אין פירוש הדבר שהימין לא ירכיב את הממשלה הבאה. זו עדיין נראית האפשרות הפוליטית היותר ריאלית. אבל פירוש הדבר שלמרות הזדמנות הזהב שניתנה לו, הימין לא הצליח לשנות את מציאות היסוד מול הפלסטינים. וזו נקודת חולשה. לא נקודת חוזק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf