newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום כיפור בצבא ארה"ב: אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?

ביום כיפור אחד בבסיס צבאי במיזורי מצא ארי מנדל, חוזר בשאלה מניו יורק, את הגרסה האישית שלו ליהדות

מאת:

כותב אורח: ארי מנדל

חיילים, צבא ארצות הברית. צילום: ויקימדיה

"מה לעזאזל כתוב כאן, מנדל?"

"כתוב כאן 'משה', המפקד".

"ומה זה לכל הרוחות?"

"זה השם בעברית ל'מוזס', המפקד".

"אתה יהודי, מוזס?"

"כן, המפקד".

"אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?"

היה זה באמצע ספטמבר בהרי האוזרק במדינת מיזורי, לא בדיוק המקום הכי נחמד להיות בו (חם, לח, וזה במיזורי), אבל מה לעשות, זה היה היום הראשון של הטא"מ, טירונות אישית מתקדמת, שבה עוברים את ההכשרה לתפקיד העתידי בצבא ארה"ב.

רגע לפני כן קפצתי ממשאית חמישה-טון מכוסה ברזנט שהעבירה אותי מפורט לאונרד ווד, מונטנה, שם סיימתי טירונות באותו הבוקר. ניסיתי בכל יכולתי להאחז באותה הרגשה של קשיחות ונחישות שהייתה בי בשעה שצעדתי בטקס הסיום על הבמה רק שעות ספורות קודם לכן, אבל לא ממש הצלחתי. עם הצ'ימידאן על הגב ובתוכו כל רכושי, עם טיפות הזיעה שלא הפסיקו לרדת מתחת לכומתה השחורה החדשה והקשה שלי, עלתה במוחי שוב השאלה שכל חייל או חיילת שואלים עצמם אין ספור פעמים: "למה בדיוק הכנסתי את עצמי?"

הדבר האחרון שקורה לפני שמעבירים אותך ליחידת הכשרה חדשה בצבא הוא בדיקה של החפצים שלך. "בדיקה" בטירונות פירושה חפצים שפשוט נזרקים על הרצפה ו"נבדקים" עם קנה הרובה בתנועות גסות. זה גם הדבר הראשון שקורה כאשר מגיעים ליחידה החדשה. בנוסף לזה שמוודאים שיש לך את כל הציוד הנדרש, בודקים גם שאין דברים אסורים: מזון כלשהו, מוצרי טבק, סמים, חפצים חדים, פורנוגרפיה – בקיצור, כל מה שכיף.

טמ"א אמור להיות רגוע יותר מטירונות בסיסית, אבל שם היינו, עומדים בהקשב, מסתכלים על כל הדברים שלנו "מטופלים" בגסות על ידי סמלים עצבניים.

הכוכב זה אתה

"מי אוהב סטארברסטס?" [סוכריות טופי קשות, ע.ק.] שאל סמל רזה וגבוה עם מבטא סנגאלי כבד ועם חיוך עצבני. הוא צעד הלוך ושוב בינינו, בעודו אוכל בנונשלנטיות ענבים. איש לא זז.

"אף אחד? נו באמת, כולם אוהבים סטארברסטס".

הוא פנה לחייל אחד חסר מזל, "אתה! אתה אוהב סטארברסטס?"

"כן, המפקד".

"מעולה! גם אני! זה תרגיל ההתעמלות האהוב עלי. הרשו לי להדגים, והרגישו חופשיים לעשות כמוני. התכופפו וגעו באצבעות רגליכם…" כולנו צפינו באימה בשעה שהטירון המסכן חיקה את פעולותיו של הסמל, מודעים כי ה"הזמנה" שלו אינה בחירה למעשה, וכי זה רק עניין של זמן עד שנצטרך להצטרף אליו.

"עכשיו קפצו הכי גבוה שאתם יכולים ותפרשו את הידיים והרגליים הכי רחוק שאתם יכולים ותצעקו 'אני כוכב!' ואז חזרו לנקודת ההתחלה, כשהידיים נוגעות באצבעות כף הרגל, מוכנים לעשות הכל שוב".

שלוש דקות מאוחר יותר כולנו מתנשפים בכבדות, מיוזעים, ושמחים מאוד שהסמל קורא לנו לצאת החוצה, כל אחד בתורו.

כשסמל בכיר נלסון עמד בפינה וקרא לנו, הוא היה מספיק קרוב כדי לדבר אלינו בעוצמה של שיחה רגילה. אבל זה לא היה מספיק לסמל נלסון – הוא היא צריך לנבוח. הוא בדק את הניירות שלי כאשר שם לב לשמי המלא: משה אהרון מנדל.

"אתה לובש כיפה, מוזס?"

"לא המפקד".

"למה לא? אתה יודע שמותר לך, כל עוד הקסדה שלך מכסה את זה".

"לא ידעתי את זה, המפקד, אבל זה בסדר, אני לא מרגיש צורך ללבוש אותה".

"אתה אוהב להיות יהודי, מוזס?"

"אני… אני חושב? כלומר, לא ממש היתה לי ברירה, המפקד".

"זאת שאלה פשוטה, מוזס. האם אתה אוהב או לא אוהב להיות יהודי?"

"אני, אני לא יודע, המפקד, זאת שאלה מורכב…"

"ארוסתי יהודייה, והיא רוצה שאתגייר בשבילה, אני צריך לדעת אם זה רעיון טוב".

"טוב, תראה, אחד הדברים שהביאו אותי לכאן הוא שגדלתי בתוך הגרסה הקיצונית ביותר של היהדות, ורק ברחתי משם לפני חודשים ספורים, אז יכול להיות שאני לא הבן אדם המתאים ביותר לשאול אותו כרגע על יהדות".

כשאמרתי לו "קיצוני", מושג שחשבתי שיבין, מה שבאמת התכוונתי אליו זה שגדלתי כחרדי, עולם אחר לגמרי מהיהדות שהוא מכיר.

הוא בהה בי כמה רגעים, ואז ראיתי אותו כמעט ומחייך.

"אני מחבב אותך, מוזס, נראה לי שנסתדר. קח את החרא שלך וכנס. ואל תדאג בקשר לסמל סטארברסט, הוא יילך בעוד כמה ימים, משבצים אותו מחדש".

"כן, המפקד".

בסופו של דבר, הסמל נלסון התברר כאיש נחמד ביותר, אך התעקש מאז לקרוא לי מוזס עד לסיום הטמ"א. הסמל סטארברסט אכן נעלם כמה ימים לאחר מכן. הסמל גרין היה מורה נוקשה, הסמל מקמאנוס היה חייל מארינס לשעבר עם שאיפות מוגזמות שאני עד היום עושה חיקויים שלו, והסמל פלויד מהברונקס יישאר חרוט בזכרוני בזכות אהבתו לסמלי הקדילאק הגדולים והמוגזמים שהדביק לכל דלת בקדילאק אסקלדה שלו.

> בין כיפורים לעיד אל-אדחא: האם ווייז יציל אותי מאבנים?

חיילים, צבא ארצות הברית. צילום: ויקימדיה

פיצה, סרטים ורבנית ביום כיפור

זה די נפוץ שאנשים "מוצאים את ישו" בזמן הטירונות, בעיקר בגלל התפילות בכנסייה בימי ראשון, שהן בעצם ההפסקה היחידה שמקבלים כל השבוע. למזלי, "המציאה של מוזס" פירושה היה שתי הפסקות בנות שעתיים בשבוע: תפילות ערב שישי, ולימוד תורה בימי ראשון. למרות שכבר לא הייתי דתי, ניצלתי את זכותי להשתתף בכל אירוע ב"כנסייה היהודית" שיכולתי. התפילות השבועיות נערכו בכנסייה, תחת הנהגתו של אדם שהוא לא-ממש-רב, ואני הייתי יושב מאחורה וצוחק על מה שהיה נדמה לי כסוג של יהדות-לייט. אבל לא יכולתי להיות בררן, אז אימצתי לקרבי את יהדותי בעת ההכשרה שלי.

מישהו פעם אמר ש"בית הכנסת שאני לא הולך אליו הוא אורתודוקסי", ואני מסכים איתו; אני לא הולך לבית כנסת, אבל אם כן הייתי הולך, הייתי רוצה שהוא יהיה אורתודוכסי. לא בגלל שאני חושב שאלוהים מעדיף את "אוי יוי יוי" על פני ה"לה לה לה" של הרפורמים, אבל בגלל ש"אוי יוי יוי" זה מה שאני מכיר ועם זה אני מרגיש בנוח.

למעשה, היו אלה המוסיקה והשירה (לא הצום והתפילות) שאהבתי בימי כיפור בעבר. הפעם בבסיס, לעומת זאת, היה זה יום הכיפור המיוחד ביותר שהיה לי עד אז. מוקדם בבוקר, לבושים במדי הצבא שלנו, נלקחנו בוואן לבית כנסת אמיתי, שבו הרגשתי זר מוחלט. גברים ישבו ליד נשים, הייתה רבנית ומיקרופון ניצב על במה. ושם, כמה שורות לפניי, ישב ליד ארוסתו הסמל נלסון, ככל הנראה מנסה להכיר מקרוב את השבט החדש שלו. כולם התפללו ואני צללתי למחשבותיי.

בצהריים נשיא בית הכנסת השתעמם והזמין את כל החיילים אליו הביתה, שם האכילו אותנו במשך שעות. אחרי חודשים של טירונות מתישה, ימים עמוסים ואוכל תעשייתי של בסיס בכל ארוחה, ניסיתי להנות כמה שיותר מהבריכה, מהג'אנק פוד ומהסרטים. היה נחמד לשכוח שאנחנו חיילים, ולו לזמן קצר. אני ככל הנראה הייתי היחיד שהבין כמה כל זה הוא אנטי-יום כיפור, אבל כולנו נהנינו. חזרנו לבית הכנסת בדיוק בזמן לתפילת נעילה ולאחר מכן הוגשה לנו עוד ארוחה נהדרת ל"שבירת הצום".

אבל ככל שהיום הזה כולו נחרט בזכרוני, מה שהכי זכור לי היה השקט והשלווה שלא חוויתי חודשים רבים. ישבתי בבית הכנסת, בקושי שמתי לב לתפילות המוכרות, ופשוט נהניתי מזה שאנשים לא צועקים עלי או מזרזרים אותי. זה היה הדבר הכי קרוב שהיה לי למדיטציה, ואהבתי את זה. עשיתי יותר התבוננות עצמית באותו יום מאשר בכל ימי הכיפור הקודמים בחיי.

לאחר שחרורי מהצבא ותחילת לימודי באוניברסיטת ניו יורק, הייתה זו הפתעה נעימה לגלות שיש לי שיעורים בחגי תשרי הקרבים. אם יש אלוהים, אין ספק כי היא הייתה מעדיפה השכלה גבוהה על פני קיטורים וחרטות שקריות. השנה, לעומת זאת, בגלל שיום כיפור מתחיל בערב שישי, לא יהיה לי שיעור, אז ככל הנראה אלך לספרייה בשביל מעט התבוננות פנימית שקטה. כי הדבר שהיחיד שהאלוהים שלי תאהב יותר מהשכלה גבוהה הם שקט, שלווה ובחינה עצמית.

ואם הסמל נלסון היה שואל אותי היום אם אני אוהב להיות יהודי, הייתי עונה "כן" ללא היסוס. לא היהדות שעליה חושבים כשהוא שאל את השאלה, לא היהדות הרקונסטרוקטיבית של ארוסתו, ולא שלל הזרמים האחרים, אלא גרסת היהדות שלי שמצאתי בשקט, באופן די מוזר, בספסל האחורי של בית כנסת אקראי בקצה של מיזורי.

ארי מנדל גדל בקהילה החרדית של מונסי, ניו יורק. הוא התחתן בגיל 18 ושנה לאחר מכן נולד לו בן. בגיל 22 הפך לאתאיסט, וכמה שנים לאחר מכן הצטרף לצבא ארה"ב. לאחר שירות של חמש שנים, ב-2011 החל את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק. פוסט זה פורסם לראשונה באנגלית כאן. תרגם מאנגלית: עמי קאופמן.

> אחרי מלחמת רמדאן, ישראל מפילה עלינו את עימותי עיד אל-אדחא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf