newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חצי ויפסאנה, חצי וגאס. מזרחה בטרמפים: חלק ראשון

כל מסע של 6,000 קילומטרים מתחיל בהיתקעות של שש שעות בתחנת דלק נידחת. נסיעה בטרמפים מארצות ליקר הדובדבנים שבקצה אירופה אל ישימוני דאעש שבלב המזרח התיכון. יומן מסע

מאת:

1.

אתמול שתינו ליקר דובדבנים. כל מיני ליקרים מכל מיני דובדבנים. יש כזה חמצמץ וקליל, "ג'ינג'יניה דה אובידוש", קוראים לו, ויש כזה קצת יותר כבד מורכב ומסורתי, "ג'ינג'יניה דה ליסבואה". לברמן יש שפם קטן קטן ודק, דבוק לשפתו העליונה. קוראים לו ז'ואאו פדרו, אבל הוא בכלל צרפתי ושמו ז'אן פייר. יש לו זמן בשבילנו והוא משקיע בנו את הזמן הזה, מוזג לנו גם ליקר שקדים וסוחט לתוכו לימון. כשהוא לא כאן, הוא מתרגם ספרות פורטוגלית לצרפתית.

מהבר שלו אפשר לשמוע שירת פאדו ברחובות העתיקים. לרחובות האלה יש שם בערבית. אלפאמה קוראים לשכונה, ובערבית של המורים: אל-חאמה, המעיין החם. ליסבון היא מקום מצחיק להתחיל בו מסע אל המזרח התיכון, הרי גם היא היתה פעם חלק מהעולם הערבי. אולי כדאי שפשוט אשאר כאן, עם הגי'נג'יניה דה אובידוש, ואחליט שכבר הגעתי?

(יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

(יובל בן עמי)

(צילום: יובל בן עמי)

(צילום: רותי פליסקין)

(צילום: רותי פליסקין)

אבל לא. זה זמן לצאת לדרך. טרמפים הם הספורט האתגרי שלי, וזה הזמן להתאתגר. פרק אחד של הקיץ הסתיים כשהגעתי לליסבון עם רותי, יפתי, במסע לאורך החופים שהחל בהולנד. רותי היא אקדמאית נודדת. הולנד היתה התחנה הראשונה שלה בקיץ הזה, ובה היא ערכה מחקר. ליסבון היא תחנתה האחרונה. שבועיים של תוכנית לימודים מיוחדת מחכים לה כאן. בעצם כבר חודשיים אני טרמפיסט, יושב במושב האין-נהג של הדוקטורט שלה, מתבונן בדרך האירופאית היפה.

עכשיו ממתין לי מסע נוסף וגם הוא בכלל מסע של מישהו אחר. פול סאלופק, עיתונאי שזכה פעמיים בפרס פוליצר, הולך על פני הגלובוס מטעם נשיונל ג׳יאוגראפיק. בשמונה שנים הוא אמור לצעוד את כל הדרך מאתיופיה לפטגוניה, בעקבות האדם הקדמון ובעקבות אנשים בני זמננו שנעים על פני הגלובוס. הוא מחבר ספרים, כתבות ובלוג. ליוויתי אותו כשהתהלך בארץ, וכשנפרדנו הוא הזמין אותי להתהלך איתו שבוע בדרום מזרח טורקיה, בכורדיסטאן.

 אחר כך, אני צריך להגיע הביתה ולחזור לשגרת עבודה. כורדיסטאן לא רחוקה מהבית, כך שהכיוון נכון, ונכון לי לגשר בין שני המסעות במסע משל עצמי. אז יאללה. נעשה את זה כמו שצריך. הבוקר ליוותה אותי רותי ארבעים קילומטר מערבה דווקא. נסענו למצוק קאבו דה רוקה, הנקודה המערבית ביותר באירופה. מכאן מתחילה הדרך מזרחה על פני היבשה. מניח שפה ושם אקפוץ על אוטובוס או רכבת, אבל לפחות 90 אחוז מהדרך עלי לעשות באמצעות האגודל. זה הכלל. יש לי עשרה ימים.

רגע לפני הזינוק, הקלטתי שיר בחדר המלון בליסבון. יש לי פרוייקט קטן שהפך לאובססיה: אני מוצא שירים על מקומות ושר אותם מול מצלמה במקומות שעליהם חוברו, בחדר המלון שבו אני לן. את השיר של ליסבון, מספר 52 בסידרה, חיברה להקת פאנק בשם טארה פרדידה. ברקע נראות הרגליים של רותי, אליהן אתגעגע בקרוב מאוד.

2.

טרמפים למרחקים ארוכים הם כניסה למצב תודעה מוזר: חציו ויפסאנה, חציו לאס וגאס. היום הראשון במסעי מקצה מערב לבהונות המזרח החל בסטייל. מקאבו דה רוקה אספה אותי מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח ורוח חמה. הוא המשיך בטנדר עמוס ביונים חיות. ניסיתי לעקוף מחלף בעייתי ברכבת, והיא נבלמה על הפסים עם כל יתר רכבות דרום פורטוגל, כי חלה תקלה ברמזורי המסילות. שעה חיכינו בין כרמים, דרכי חול וחוות לבנות. הקונדוקטור פתח את הדלתות כדי שנוכל לעשן. היו עלי שני סיגרים קטנים, אחד לעשן, אחד להתחלק בו. עד כאן – לאס וגאס.

באחת עשרה בלילה התחילה הוויפאסנה. יד אדוני הניחה אותי בתחנה מבודדת ממש מעבר לגבול הספרדי. משאיות ענק חונות בה, ובכל אחת, הס פן תעיר, נוחר לו נהג משאית ספרדי. מחצות והלאה,  איש לא עצר בתחנה מלבד כמה מפרחחי הכפר הסמוך שבאו לקנות ארטיקים, סיגריות ומזורים כאלה ואחרים למאנצ'יז. מעבר לזה – מדהימה הדממה.

(יובל בן עמי)

(יובל בן עמי)

אני כאן, לא רעב, לא צמא, לא עייף, לא חרמן, לא בדודא לשום דבר שמציעים החיים – כולל טרמפ, סופג את צרצורי הלילה ואת האוויר היבש והחם, משוטט על האספלט וקורא קצת ב-"זייתון" המוצלח של דייב אגרז, על משפחה מוסלמית בניו אורלינס של ימי קתרינה.

בתוך העלטה ראיתי חיה מופלאה ניגשת בביישנות לאחד הפחים, זה היה מין כלב גרום ונטול פרווה. הוא נראה כמו כלב מרוצים שנמלט ולקח לי רגע להבין שהוא פראי, שהוא סוג של תן אחר לחלוטין מכל תן שראיתי. הבטתי בו באור הפלורסנט והוא הביט בי, ברוגע, אבל ויתר על הפח והתנהל חזרה לתוך העלטה. ראיתי גם ארנבים וג'וקים, הירח היה צהוב להפליא כשזרח, כמו שירח יכול להיות רק מעל מדבר. ככה אני מבין כמה יבש הנוף סביבי, בחבל ארץ שבאתי אליו בלילה ולא ראיתי, רק הרחתי. עכשיו הירח לבן, מאיר דודים וארובות של בתי חרושת בגבעות, אבל לא את הגבעות עצמן.

שומר הלילה הוא ספרדי כפרי חייכן בן שישים פלוס, לפי המניירות, הוא גיי, אבל מניירות הן עניין של גאוגרפיה, ומי יודע בכלל מי נגד מי כאן בחבל אקסטרמדורה. הוא טען לי את הנייד וסיפר שיש בכפר הסמוך והמאובק מלון. הלכתי לשם. המלון עלוב ומצחיק ממש כמו הלילה הזה, והוא מלא.

ניחא. בוקר יבוא בסוף ובינתיים טוב לי. הפקרתי את עצמי לחלוטין לדרכים ולגורל. יש לי רק שני דברים: זמן וכיוון. אני במצב שלא הרבה אנשים בגילי חווים. חוויתי אותו בעבר, אבל לא הייתי בגילי, וזה אחרת. פתאום אני שמח שבקרוב למדי אהיה בן ארבעים כמעט כמו שאני שמח שבקרוב למדי תזרח השמש. תראו מה זה.

> מזרחה בטרמפים, חלק שני: בלי חביתה בראש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf