newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כנס השמאל הישראלי בעיני דוברי הרוסית

בכנס השמאל האחרון נעדר קולם של דוברי הרוסית בישראל המונים קרוב ל 20% מכלל הציבור בישראל. זאת הדרך של השמאל להרחיב את השיח וליצור קשר עם החברה הישראלית?

מאת:

בכנס של "שלום עכשיו" רצו המארגנים ליצור שיח עם קבוצות נוספות באוכלוסיה. "השמאל בתוך עצמו הוא גר?" הם קראו לזה. חצי בשאלה חצי באמירה. ואז פירטו עוד קצת: "האם השמאל מדיר קהלים או קהלים מדירים את השמאל? איך מגיעים ללב החברה הישראלית?" סוף סוף הבין השמאל שהוא כבר לא מרכז העולם, לא לב "החברה הישראלית", וזה הישג חשוב בפני עצמו.

אבל האם הוא באמת מתכוון לצאת מהמקום הנוח שלו בצפון תל אביב ולהגיע לפריפריה הגיאוגרפית? עצם העובדה שהכנס התחיל בשעה 8:30 בבוקר בתל אביב מלמד שהתשובה היא כנראה לא, כי תושב ירוחם לא יוכל להגיע לשם. ומה לגבי הפריפריה החברתית של ישראל? עצם זה שהשמאל לא מבין שיש אנשים שגרים בשכונות, לא יודעים איך לסגור את החודש ורעבים ללחם, ושאי אפשר לדבר איתם על שלום כל עוד הם רעבים, מלמד שהתשובה גם כאן היא לא. ומה עם דוברי הרוסית, שאותם שואל השמאל "למה אתם לא רוצים שלום?" פעם אחר פעם אבל לא מחכה לשמוע את התשובה? גם בהם השמאל לא מעוניין. לפחות לא עכשיו.

השמאל לא רואה, כי אף אחד מהנציגים של אותן הקבוצות לא לקח חלק בפאנל שעסק בהרחבת השיח לקבוצות נוספות בחברה. דוברי הרוסית היום הם 17% מהאוכלוסייה ולמרות זאת אף נציג דובר רוסית לא הוזמן לפאנל. עצם הקיום שלהם הוזכר פעם אחת בלבד במהלך כל הדיון.

אפשר לתת כותרות יפות לפאנלים ולהמשיך לעשות את מה שהשמאל יודע לעשות – לדבר. אבל הגיע הזמן לצאת מבועה, להגיע לכרמיאל ולאשדוד, לדבר עם האנשים במקום לדבר על האנשים. במקום לנהל כנסים ולהגיע למסקנה שאם אין פה דוברי רוסית כנראה שהם מדירים אותנו, הגיע הזמן לשאול "מה עשינו כדי שהם יהיו פה? מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהם יבואו?" (רמז: התשובה היא לא כנסים, לשם דוברי רוסית לא יבואו).

אז כן, בכנס האחרון למדנו שוב שהשמאל בתוך עצמו גר, איפשהו ברמת אביב ג' (או באיגלו), מדבר על במקום לדבר עם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf