האם "הארץ" שכח שאין כיבוש בלי ענישה קולקטיבית?

מאתמול בלילה, אז עלה הטור של עמוס הראל, הפרשן הצבאי הבכיר של "הארץ", אני משפשפת עיניים שוב ושוב והכותרת הזאת לא מתחלפת: "הפיגוע בהר אדר מאתגר את תפיסת צה"ל נגד ענישה קולקטיבית". זה לא "ישראל היום", זה לא ציטוט של השר ארדן, זהו עיתון "הארץ" שקורא לענישה קולקטיבית בעקבות המתקפה הקטלנית על אנשי בטחון בכניסה להתנחלות הר אדר, וטוען כי הצבא מתנגד לענישה קולקטיבית.

בגוף הכתבה טוען הפרשן של העיתון כי ישנה מחלוקת שמעסיקה את הדרג המדיני והבטחוני כבר כשנתיים: "הוויכוח נוגע לשאלה אילו מהלכים צריך לנקוט במטרה לצמצם את הפיגועים והאם צעדים אלה יכולים לכלול גם ענישה קולקטיבית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית". כאילו ענישה קולקטיבית היא רעיון חדש שעולה על השולחן.

הראל ממשיך ומסביר כי במערכת הבטחון טוענים כי צעדי ענישה קולקטיביים רק מגבירים את המוטיבציה לפיגועים, ולכן עד כה נמנעו מענישה קולקטיבית ושלילת אישורי עבודה גורפת, גם על רקע העובדה שעד כה רק לפלסטיני אחד שהיה מעורב במעשי התקיפה היה אישור עבודה. אולם כעת, אחרי שכבר הצטרפה תקיפה נוספת של בעל אישור עבודה, רומז הראל, ייתכן שהגיע הזמן לחשיבה מחודשת על שימוש בכלי אמיתי של ענישה קולקטיבית- מניעת עבודה וכניסה לישראל. ובמילים פחות עדינות – עליית מדרגה נוספת במגמת ההפרדה, הסגר והבידוד. ולמרות מה שהראל טוען – בהחלט לא מדובר בקונספט חדש עבור ישראל.

הראל טוען כי קיימת מחלוקת תיאורטית בנושא הענישה הקולקטיבית, וכי עד כה מה שמונע הסלמה מאז 2015 היא "התגובה השקולה יחסית של ישראל" שנמנעת מענישה קולקטיבית. זו קביעה משונה ביותר, שמעוררת שתי תהיות מרכזיות – הראשונה היא האם עמוס הראל לא קורא את העיתון שבו הוא כותב. והשניה: לאן נעלמו העורכים? אין יותר בדיקת עובדות? הרי רק בתוך המאמר עצמו כפי שהוא מופיע ברשת מופיעות הפניה למאמר מערכת שפורסם חמישה ימים רק שנה קודם לכן תחת הכותרת "חרפה קולקטיבית" שנפתח בהיכרות הצפופה של תושבי מזרח ירושלים עם ענישה קולקטיבית שגרתית מידי המשטרה, ומכנה את הענישה הקולקטיבית התורנית "שערורייתית".

מהתאוריה של הראל ומערכת הבטחון על "תגובה שקולה" נשמטו להם המליונים שכלואים תחת מצור בעזה כבר שנים, ונתונים שוב ושוב לגחמות של ישראל. פעם מלחמה שגובה אלפי הרוגים, ופעם אלו ניתוקי חשמל, פעם איסור על הוצאת מכשירי חשמל ופעם מגבלות על יציאת חולים או כניסת ציוד רפואי. ומה אלו אם לא ענישה קולקטיבית של רבים על מעשים, חלקם תאורטיים לחלוטין, של אחדים?

> למה דוקא האמנות מוציאה את הימין הכל-יכול מהדעת?

הראל גם לא סופר את העובד שכבר עשרות שנים חיים מיליוני הפלסטינים בגדה תחת משטר היתרים שבו ישראל קובעת מי ינוע במרחב לאן ומתי. הוא מבטל במחי יד את המעצרים הסיטונאיים, את הסגרים והמחסומים הקבועים, גם את הבטונדות ואת  מחסומי הפתע משבשי החיים בירושלים המזרחית ובגדה המערבית – אולי כי זו נראית כבר שגרה נורמלית עבור מי שהם לא יהודים. וגם לא את "מבצע שובו אחים" בעקבות רצח שלושת הנערים וההונאה בדבר חטיפתם, שהיה כולו ענישה קולקטיבית חסרת פרופורציות.

נעלמה גם העובדה שאחרי כל פעולה אלימה של פלסטיני, מיד מוטל כתר או סגר על היישוב שבו הם מתגוררים (כמו שהוטל מיד אתמול, על היישוב בית סוריק ממנו יצא התוקף), נשללים רישיונות העבודה מכל קרוביו, ונשכחו גם הריסות הבתים של משפחותיהם והאיומים בשלילת תושבות. ענישה קולקטיבית במעגלים רחבים של אנשים שכל פשעם הוא שהם בני משפחה או קרובים או שכנים של מישהו שביצע פשע אלים.

ועוד כמה דוגמאות: באפריל 2015 ביימו שני צעירים מבאר שבע את חטיפתו של אחד מהם ועוררו זעם על בזבוז המשאבים לו גרמו. זעם קלוש בהרבה התעורר בגלל התגובה האימפולסיבית של הצבא בזמן שעוד חשב שישנו אירוע אמת – חיפושים, מחסומים, מעצרים המוניים והפחדות של פלסטינים. נו, הדבר הזה שקוראים לו ענישה קולקטיבית. בדצמבר 2014 סגר צה"ל למשך שבועות את הכניסה לרחוב השוהדא בחברון לאחר שהוצת המחסום במקום. 250 תושבי הרחוב נענשו קולקטיבית על מעשיהם של אלמונים. בינואר 2015 נסגר מחסום ג'בע לתנועה כענישה קולקטיבית בשל יידוי אבנים ובקבוקי תבערה באזור. וכך נכתב בפלאייר שחילקו החיילים לנהגים: "אם זריקת האבנים לא תפסק, נציב מחסום בכניסה לכפר, כמו בפעם הקודמת. התושבים הולכים לסבול. וזה בגללכם. אנחנו מקלים מאוד אתכם, היזהרו. ראו הוזהרתם". ביולי האחרון הוצבו גלאי מתכות בכניסה למסגד אל אקצה כענישה קולקטיבית בעקבות המתקפה החמושה של שלושת תושבי אום אל פאחם במהלכה נהרגו שני שוטרים.

אי אפשר לדכא התקוממות עממית לאורך עשרות שנים ולתחזק כיבוש לאורך יובל בלי ענישה קולקטיבית. אמנם בשנים האחרונות הצבא עושה קולות של "המבוגר האחראי" והגורם הממתן מול ההצהרות המתלהמות והלאומניות של המערכת הפוליטית, אבל בפועל לא מדובר במשחק סכום אפס, אלא בכלי הבסיסי ביותר של הכיבוש. אין ספק שהחלטה על מניעת פרנסה מעשרות אלפי פועלים פלסטינים תהווה עליית מדרגה חמורה, אולם כמו שלימדו אותנו חמישים שנות כיבוש – לישראל יש הרבה מקלות ומעט גזרים בשרוול, והיא לא מהססת להשתמש בהם. ואם גם בעיתון הארץ לא מבינים זאת, אל לנו להתפלא מה צועקים מעל כל במה אזובי הקיר.

> הסליחה שלנו מתושבי עזה