לאיים, לצמצם ולהרוס: הבדואים מול מפעל הנישול של ישראל

כותבת אורחת: יעלה רענן

ביום חמישי תהיה הפגנה גדולה של תושבי הכפרים הערבים בנגב תחת הכותרת "די לממשלת הדחפורים – כולנו אזרחים שווים". ההפגנה תיערך במחאה על ההתנהלות האכזרית של מדינת ישראל, ובמיוחד יאיר מעיין, מנהל הרשות לפיתוח והסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב (תגובתו – בסוף).

בנגב ישנם 46 כפרים גדולים. הקטן מביניהם הוא של 1000 תושבים, והגדול – 12,000. מדינת ישראל לאורך 69 שנותיה ממאנת להכיר בכפרים הללו. לפני כחמש עשרה שנים המדינה החלה בתהליך הכרה, והכירה רק ב-11 מתוך הכפרים הללו. עם ההליכה ימינה של הממשלה – התהליך האיטי והחשוב של הכרה בכפרים נעצר.

> אום אל חיראן: מבנים שנתרמו למשפחת אבו אלקיען בסכנת הריסה

בשבועות האחרונים הקימו ביישובים הערבים הלא מוכרים בנגב שלושה אוהלי מחאה. בביר הדאג', כפר מוכר של 7,500 תושבים, חצי שעה דרומית מבאר שבע; בוואדי נאעם – כפר לא מוכר עם 12,000 תושבים! – ועוד אוהל מחאה באזור שבין העיירה תל שבע לבין הכפר ביר אלחמאם. בביר הדאג' ובוואדי נאעם המדינה הדביקה מאות צווי הריסה בחודשיים האחרונים. באדמות שעל יד הכפר ביר אלחמאם, קק"ל נשלחה להפוך את הקרקעות ששייכות לתושבים הבדואים לחורשות קק"ל.

אותה רשות, שם שונה

תוכנית פראוור, שלמעשה היא תכנית של הפקעה ועיור אליה התנגדו כל תושבי הנגב הערבים, אומנם לא הפכה לחוק – אך למרות זאת המדינה מקדמת מדיניות על פי הקווים הכלליים של אותה התכנית. אורי אריאל דרש להיות שר החקלאות בכדי שיוכל לנהל את הריסת הכפרים הבדואים בנגב. "תיק הבדואים" עובר משר לשר, על פי שיקולים פוליטיים ימניים.

אריאל שרון רצה לנהל את עקירת הבדואים, והעביר את המנהלה לקידום הבדואים למשרדו – משרד הבינוי והשיכון דאז. אחר כך העבירו את המנהלת למשרד ראש הממשלה. ביבי לא כל כך רצה את התיק, אז העביר אותו ליאיר שמיר, שר החקלאות הקודם, ושינו את השם מ"המנהלה לקידום הבדואים" ל"הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים". אותה הרשות, אותם האנשים, שם שונה, יותר משאבים.

ליברמן לא נשאר חייב, ודרש את מינוי יאיר מעיין לראש הרשות להתיישבות הבדואים בנגב. אורי אריאל, ליברמן ויאיר מעיין הם מתנחלים מהשטחים. ליברמן ומעיין מתגוררים באותה ההתנחלות – נוקדים. מעיין ואריאל עובדים במלוא המרץ לסיים את הסוגיה של הכפרים הבדואים כמה שיותר מהר. הפתרון בעיניהם הוא ריכוז כל הבדואים לתוך עיירות, וככל שיהיו פחות עיירות, והצפיפות בהן תהיה גדולה יותר – עדיף.

בעקבות המאבק של תושבי הכפרים, המדינה הכירה בין 2005 עד 2012 באחד עשר כפרים. היום הכפרים הללו עדיין ללא תכניות מתאר, ואם יש בהם תכנית מתאר, התנאי לקבל אישור בניה הוא ויתור על תביעת הבעלות על הקרקע. בביר הדאג' כמעט ואין תביעות בעלות. 80% מהתושבים מתפרנסים רק מחקלאות – גידול צאן. בכפר יצרו תוכנית מתאר, ותושבי הכפר מסכימים לתכנית המתאר למרות שהוא מינימליסטית מבחינת משאבים לחקלאות: ארבעה דונם לחקלאות למשפחה במקום 30-70 דונם במושבים הסמוכים.

הוויכוח נשאר על הקו הכחול – כלומר לגבול המוניציפלי של הכפר: תושבי הכפר כיום יושבים על 19,000 דונם, בעוד התכנית היא על 6,500 דונם. תושבי הכפר דורשים שהשטח הפתוח יישאר בתוך התכנית המוניציפלית – בהתחלה בעבור חקלאות, ובהמשך כעתודה לבנייה לתושבי הכפר. יאיר מעיין  מספר בכל מקום שתושבי ביר הדאג' לא מעוניינים בתכנית המתאר, עושים בעיות, ועל כן הוא הולך לשנות את תכנית המתאר – ויאפשר מעתה והלאה לכל משפחה – מגרש. ומה לגבי הפרנסה? השאלה הזו לא ממש מעניינת אותו. בינתיים, בחודשיים האחרונים – מאתיים צווי הריסה חדשים בכפר. איומים. צמצומים. הרס.

הצד שני של הצבט של יאיר מעיין ואורי אריאל הוא השתלטות על הרשויות הערביות בנגב, ו"פיתוח" מגרשים בעיירות הללו וברהט בשביל העקורים שהם מתכננים מהכפרים הבלתי מוכרים. לראשי הרשויות לא נותנים אפשרות להחליט בעבור העירייה שלהם. כל המשאבים של העיריות היום עוברים דרך משרד החקלאות, ובאישורם. כך יכולה הרשות לחייב את העברת אום אלחיראן לחורה, את אלזרנוק (6000 תושבים) לרהט ואת וואדי נאעם לשגב שלום.

> הסיפור של אום אל-חיראן: שבע נקודות שחשוב לזכור

הכפר וואדי נאעם הוא כפר של עקורים. הם נעקרו מאדמותיהם, הועברו לתוך הסייג בשנות החמישים בכוח ובמרמה. "כפר" של 12,000 תושבים. "רק" 60% מתפרנסים מחקלאות. המדינה מעוניינת להעבירם לתוך העיירה שגב שלום: שיצטרפו, יצטופפו, ויסבלו ביחד בעוני עירוני ובהרס חברתי וכלכלי.

על אום אל חיראן אתם יודעים. עקירה של ערבים בכדי לשים יהודים לאומניים. יש תכניות דומות בעוד מקומות בנגב. אבל אין מספיק יהודים שחומדים את אדמות הבדואים, ומוכנים להתיישב "דווקא" על אדמותיהם. מסיבה זו, באדמות הכפרים ביר אלחמאם ואבו תלול הביאו בולדוזרים ליישר אדמות ולנטוע עצים. לא ברור אם זה חוקי – אבל בתי המשפט לא ידועים כתומכי זכויות ערבים, ובוודאי לא כשמדובר בקרקעות של ערבים בנגב.

המדינה מתכוננת לטרנספר מאסיבי של מאות אלפי תושבים ערבים בנגב. להפוך אותם לשכונות עירוניות עניות. את התוצאות של מדיניות זו אנחנו חווים היום עם אלימות גואה ועוני קשה בכל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. האם האוכלוסייה של הנגב תוכל לעמוד מול ההרס שמתכננת לה המדינה? זה תלוי גם בנו.

בואו להפגנה ביום חמישי, ה 27/07/2017 בשעה 10:30 מול משרדי המנהלת ל"פיתוח והסדרת ההתיישבות" הבדואית בנגב. בסמוך למרכז המורים בבאר שבע.

יאיר מעיין מסר בתגובה לשיחה מקומית: "רשות הבדואים עוסקת אך ורק בבניה ופיתוח ישובי הבדואים ואינה עוסקת באכיפה. רק גופי האכיפה המוסמכים עוסקים בצווי הריסה ופינוי בהתאם לחוק. רשות פיתוח התיישבות הבדואים פועלת במרץ למען האזרחים הבדואים הן בצמצום פערים בתחום הכלכלי חברתי והן בתחום הדיור. לפני מספר חודשים אישרה הממשלה  תכנית חומש בהיקף שלושה מליארד ש"ח שיושקעו בתחומי החינוך, התעסוקה וחיזוק הרשויות המקומיות. במקביל נמשכת תנופת שיווק למגזר הבדואי בהיקף כ-25000 יחד. היקף שלא היה כמוהו מעולם. אנו קוראים לאזרחים הבדואים לזנוח את המחאה חסרת התוחלת ולהתגייס לפעולה יחד עם הרשות למען החברה הבדואית".

ד"ר יעלה רענן פעילה לאורך שנים במועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב. מרצה במכללת ספיר במדעי החברה, מנהל ומדיניות ציבורית. היא חברת הנהגה ב"עומדים ביחד".

> מאות תושבי אל-זרנוג הפגינו במחאה על הכוונה להעביר אותם בכפיה לרהט