newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא שחור לבן: כל מה שלא מספרים לכם על דרום תל אביב

האנשים שחיים בדרום תל אביב הם לא סטריאוטיפים מהלכים. הדיבור הוא לא פוליטקלי קורקט בדרך כלל, אבל יש דיבור, והוא לא שיח זכויות אדם שמדבר גבוהה גבוהה, אלא השיח של החיים עצמם. על הגוונים החומים ומה שביניהם

מאת:

זה לא פוסט תגובה לאור פרסומים אחרונים על דרום תל אביב. זה אוסף של רגשות ומקרים ותיאורים מהחודשים האחרונים שחשבתי שאנשים צריכים לדעת. כל כך קל לראות כל מה שקורה בדרום תל אביב כהתנגשויות בין מאבקים, אבל יש גם דברים יפים ומרגשים. יש חיים וחגיגות ומשחקים וחברויות שאני חושבת שלא רוצים שתדעו עליהם, כי רק כשקורה משהו רע יש שיח בפייסבוק או כתבה בתקשורת על דרום תל אביב. רק כשיש רצון לגרוף לייקים או קולות בקלפי. מקווה שתקדישו כמה דקות לקרוא גם על חיי היומיום והדברים הקטנים מהעיניים שלי.

זו עדות על דרום תל אביב אך זו לא עדות של בת המקום. זו אינה עדות של מי שגדלה בשכונה, של מי שעברה אינטגרציה כך שנשלחה ללמוד בתיכון בצפון תל אביב כיוון שלא היה תיכון עיוני בדרום העיר. זו אינה עדות של מי שגדלה בשכונה עם סטיגמות, שכונה ללא משאבים ותקצוב ראוי, כמעט ללא פעילויות לילדים אחרי הצהריים. שכונה בה הזבל זרוק בפינות הרחוב ומתפרנסים בה בדוחק ובעבודה קשה.

איני בת המקום ולכן לעולם לא אדבר כתושבת שכונת התקווה בדרום תל אביב או כקול מייצג בשכונה, אך בכל זאת זהו ביתי בשלוש השנים האחרונות. זה המקום בו נעצרתי לראשונה כשנאבקתי נגד פינוי המאהל בגן התקווה. המקום בו למדתי את השיעורים הפוליטיים הראשונים שלי ואת המשמעות של סולידריות. המקום בו גיליתי שאני מזרחית ובו הצלחתי להגיד בלי בושה ומבלי למלמל "אני לסבית". זה גם המקום בו הבנתי כמה הזהויות האלו טמונות בי וכל כך משתלבות יפה יפה מבלי שידעתי, המקום בו עברתי לראשונה לגור ביחד עם בת זוג וגם הפעם הראשונה בו תליתי דגל גאווה על החלון. איני בת המקום אבל המקום הזה הפך להיות חלק ממני, תבנית נוף מולדתי הפוליטית והאישית והשילוב של שניהם ביחד.

> בממוצע, כולנו מיליונרים

פינוי מאהל התקווה, ינואר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

פינוי מאהל התקווה, ינואר 2012 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

עד כה לא הרגשתי שיש לי זכות דיבור בכל הקשור למצב בין תושבי השכונות בדרום תל אביב, רובם מזרחים, לבין מבקשי המקלט שאותם רובם הגדול יכנו "המסתננים". על כן לא אדבר בתור בת המקום אלא אשמיע את קולי כאישה לסבית מזרחית ופמיניסטית שמאמינה באיחוד מאבקים של מדוכאים במקום שיסוי אוכלוסיות מוחלשות זו בזו כדרך של "הפרד ומשול". כאשר הדיון על המצב בדרום תל אביב צבוע בצבעים של שחור ולבן, בעד מבקשי המקלט ונגד תושבי השכונה המקוריים או בעד תושבי השכונה המקוריים ונגד מבקשי המקלט, צריך להזכיר גם את הצבעים החומים, את מה שבאמצע. החיים שאינם דו קיום אלא קיום זה לצד זה, אם מכורח הרצון ואם מכורח המציאות.

לא דו קיום, קיום

דוגמא לכך הוא גן התקווה, הנמצא בקצה השכונה. מקום שכנראה יש בו בכל רגע נתון אנשים שהגיעו מעשרות תרבויות שונות וארצות שונות. מקום בו הודים ישחקו קריקט לצד משפחה מזרחית שחוגגת יומהולדת בפיקניק והופעה של קוסם על גבעת "עפרה חזה", כששני גברים מקשישים יחלפו בו בדרך לבית כנסת וידברו ביניהם בעיראקית ואישה שעלתה מברית המועצות לשעבר תשב על ספסל ותקרא עיתון ברוסית. זו אינה אוטופיה, אלא המרחב הציבורי הירוק היחידי בשכונת התקווה. המרחב לחגיגות והופעות, המרחב לשחק כדורגל או לקחת את הכלב לגינת כלבים או לשחק במגלשות ובקרוסלה. המרחב של בית הנוער לשיר קריוקי או לעשות מסיבות.

השכונה צפופה, אפילו צפופה מאוד. משפחות גדולות גרות בדירות קטנות, לא תמיד מתאפשר לעמוד בתשלומים עבור חוגים או בריכה, לצאת לשתות בערב באיזה בר או לשכור אולם ספורט. אז יוצאים לגן להעביר את הזמן, לחיות את החיים. בלי עמותות שיתכננו פעילויות ממומנות ובלי קבוצות דו קיום לדיאלוג, אנשים פה מוצאים שפה משותפת ועושים דברים ביחד כי הילדים משחקים ביחד ברחוב ולומדים ביחד בבית ספר, כי הם שכנים האחד של השני, כי בא להם לעשות ספורט ביחד.

הדיבור הוא לא פוליטקלי קורקט בדרך כלל, אבל יש דיבור. השיח הוא לא שיח זכויות אדם שמדבר גבוהה גבוהה, אלא שיח של החיים עצמם. של מי שחיים ביחד. ילד שמוצאו באפריקה אומר לחבר שלו "נשבע לך בספר תורה", וילדים מזרחים ופיליפינים חוזרים ביחד מבית ספר עם תיק שגדול עליהם בכמה מידות משפריצים אחד על השני מים בברזיה שעושה טובה שהיא מתפקדת.

> המדריך המלא לשמאלני שרוצה להפסיק לדבר רק עם עצמו

המאהל בגינת התקווה (קרן מנור/אקטיבסטילס)

המאהל בגינת התקווה (קרן מנור/אקטיבסטילס)

כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים יגיעו לגינה מהגרי עבודה מהמזרח הרחוק, ימקמו את הקשישים שהם מטפלים בהם עם כיסאות הגלגלים בשורה באמצע הגן בתור קהל ויתלו רשת כדורעף בין שני עצים. גבר מזרחי מבוגר יעמוד בצד עם משרוקית ויכהן כשופט, ולאחרונה הצטרפו עוד כמה גברים מזרחים לשחק יחד איתם. לפעמים הילדים שלהם יעצרו לצפות אחרי הסיבוב הלא יודעת כמה באופניים החשמליים בשבילים שבגינה. מסביבם אנשים ישענו על עץ או ישבו בבגדי ספורט על אחד ממתקני הכושר המעטים ויצפו בהם, מדי פעם יעירו הערות מהצד.

ביום אחר יהיה אפשר למצוא את קבוצת הכדורגל של הבנים בגיל בית הספר היסודי, שלפעמים נראה שמתאמנים כאילו הם מינימום משחקים בליגת העל. קבוצה שפחות או יותר חצי מהשחקנים בה הם מזרחים וחצי אפריקאים. המאמנים הם כמה אבות של הילדים, ולפעמים גם אחת מהאמהות מגיעה לאמן. בגן השעשועים ישחקו ילדים בכל הצבעים והגילאים ביחד, יריבו ואז ישלימו, ידחפו ליד המגלשה וישגעו את ההורים שלהם, כמו שילדים עושים. לפעמים ההורים יעשו פרצופים אחד לשני או יהיו שקועים בפלאפון ולפעמים יחליפו חוויות מההורות, מהגן ומהחוג או יתעניינו על חיפוש דירות ורכילויות, כמו שהורים בגן שעשועים עושים. בל"ג בעומר חשבתי שהגן כולו יישרף מכמות המדורות שהייתה שם, אבל איכשהו לכולם היה מקום, כולל לכמה משפחות שפתחו שולחן יחד עם משפחה אפריקאית וחגגו ביחד את החג והיה נראה כאילו הם חברים די טובים.

יש גם חגיגות משותפות שחוגגים תושבי השכונה המקוריים והתושבים החדשים ביחד. ביום שישי בערב, כשעשיתי סיבוב עם הכלב, ראיתי מרחוק שתי ניידות משטרה דוהרות במהירות אל תוך הגן ועוצרות ליד חבורת אנשים וילדים שעשתה מנגל וארגנה שולחן לתפארת מכל טוב. כשניגשתי לברר מה העניין, השוטרים רצו לתת דו"ח על הדלקת אש בניגוד לחוק, למרות שבגן התקווה אנשים עושים על האש בכל יום וכמעט בכל שעות היום, החל מעשר בבוקר ועד אחת בלילה. לדברי אחת מהפקחיות, מסתבר שיצאה הוראה למנוע מנגלים בגינה. בתחילה רצו לתת קנסות, אבל למרבה ההפתעה, למרות שהיה מדובר ביומהולדת לשתי תינוקות אפריקאיות, השתתפו בחגיגה גם כמה ישראלים, מזרחים, תושבי השכונה. הם לא היו צריכים אותי בשביל להגיד שמדובר באכיפה סלקטיבית ובגזענות, כי הם היו שם לספר איך הם נולדו וגדלו בשכונה וכל החיים הם עושים פה על האש ומה פתאום עכשיו באו להרוס להם. בסך הכל רוצים לחגוג לילדות יומהולדת כל החברים ביחד.

השכונה צפופה מאוד, אז מעבירים את הזמן בגינה. משחקים בגן התקווה (צילום: Ori~ ויקימדיה)

השכונה צפופה מאוד, אז מעבירים את הזמן בגינה. משחקים בגן התקווה (צילום: Ori~ ויקימדיה)

ובואו נהיה כנות עם עצמנו, הרבה אנשים מזרחים בשכונות מרוויחים מאוד יפה מפיצול הדירות והשכרתן למבקשי מקלט שגרים בצפיפות מאוד גדולה באותן דירות. מרוויחים עד כדי כך יפה, שכשחיפשתי דירה למשפחה ישראלית שגרה ברחוב כמה מתווכים ובעלי דירות אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים להשכיר להם כי הם ירוויחו יותר אם ישכירו לאפריקאים והם גם לא מתלוננים אם יש בעיה בדירה, אבל בשביל מה הם צריכים את הבלאגן הזה.

לא אחד על חשבון השני

מי שמכיר אותי יודע שהמאבקים שלי הם מאבקים של שכונות, של דיור ציבורי, של שכונות ללא מעמד כמו גבעת עמל ושל אוכלוסיות מוחלשות באשר הן. אבל מה שחלקים מהפעילים נגד מבקשי המקלט מובילים זה לא מאבק, זו סתם אלימות. כמו שכבר כתבתי בעבר עם ברק כהן, המאבק האזרחי מסתיים כשהאגרוף מתרומם. התמיכה שלי היא בראש ובראשונה בתושבים של שכונות הדרום, אבל יש בי מספיק אמפתיה וסולידריות והבנה גם כלפי אנשים שעברו גיהנום והתעללות ואונס כדי להגיע לפה, אנשים שמוות מחכה להם אם יגורשו בחזרה לארצות מוצאם.

אין לי כוונה לעשות אידיאליזציה, אלא להדגיש שאנשים פה מצליחים גם לחיות ביחד, אחד עם השני ואחד לצד השני. יש מחלוקות וריבים ובעיות עד אינסוף וחוסר התחשבות אבל יש גם חיים וזה משהו שלפעמים נשכח בכל השיח. יש גם מבקשי מקלט שמשתלבים בשכונה יותר טוב ממני, מכירים אותם בשם והם מכירים את כולם בשוק וברחוב.

התמיכה בזכותם של מבקשי המקלט ותושבי השכונות לחיות בבטחה וברווחה לא באה אחד על חשבון השני, אלא כדרישה מאותה ממשלה ושלטון וחייבת לבוא יחדיו. אם היא באה אחד על חשבון השני, זה די ברור שלא מדובר ביד המקרה אלא באנשים שמנהלים תקציבים ובוחרים לשמר את המצב ולעודד את אותן קבוצות שזורעות הרס ושנאה במקום להגדיל את התקציב.

האנשים שגרים כאן בדרום תל אביב הם לא סטריאוטיפים מהלכים או ידיעה בחדשות, לא התושבים המקומיים ולא התושבים הזרים. המצב מורכב יותר מהזווית השטוחה בתקשורת בכל פעם שקצת סוערות הרוחות, הדעות שונות ואין הסכמה על פתרונות. מה שכן, פתרון לא יגיע דרך אלימות וגזענות או סיסמאות ריקות מתוכן. אלו בטוח לא עוזרים  לתושבי השכונה לגור בבטחה בבית בשכונה עם תשתיות, אופציה לילדים שלהם להרשות לעצמם להמשיך לגור בשכונה, חינוך נורמלי, אירועי תרבות ושירותי רווחה מתוקצבים כראוי.

> המאבק על חופש הביטוי בירושלים: "המעמד היצירתי" נותן פייט לברקת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf