כשהארץ תשוחרר וכולנו נהיה חופשיים, אני הראשון שיזרוק את דגל פלסטין
עד אז, זהו הדגל של ההתנגדות לעוול ולדיכוי, והוא נכפה עלינו גם אם לא נרצה בו
"סערת" הנפת השניים וחצי דגלים פלסטינים בהפגנת שבת מוכיחה שוב, בפעם המי יודע כמה, שהשמאל הציוני מסוגל להיות הרבה דברים, אבל שמאל הוא לא. זוהי הזדמנות מצויינת להשתמש בהקשר של הדגלים כדי להסביר ולפרק לגורמים את האופן שבו השמאל הציוני מבין את צמד המילים אותן הוא אוהב כל כך, "דו קיום", ולהסביר מדוע הוא לא בנוי לשום קיום חוץ מאשר עם עצמו.
לפני כשבוע ישבתי ביפו עם חברה ישראלית, שהיא גם דמות ציבורית ידועה, לשיחה נינוחה על כוס בירה. השיחה התחילה בכך שעניין אותה לדעת מדוע אני סולד כל כך מהמושג "דו קיום". כדרכי בקודש, הפלגתי בהסברים ונימוקים לוחמניים וחפרניים להפליא. אף על פי כן שמתי לב לכך שהיא מקשיבה, אבל באמת מקשיבה.
בהמשך, ותודות לתדלוק הבירה הבלתי פוסק, משל הייתי יצרן נקניקים שמן מכפר בווארי, הדיון גלש למחוזות אחרים וכמעט לכל תחום שזוג אנשים צעירים וחילונים יכולים לדבר עליו. ואז משום מקום, החברה מסתכלת עלי עם ניצוץ בעיניים ואומרת: "עכשיו נפל לי האסימון. פעם, אמרת לי משפט שעדיין מהדהד לי בראש: ׳ביום שפלסטין תשוחרר וכולנו כאן נהיה חופשיים, אני אהיה הראשון לזרוק את דגל פלסטין לכל הרוחות׳. עכשיו אני מבינה את זה. אתה בדיוק, אבל בדיוק כמוני, רק עם עול כבד על הגב, וכאב בלתי פוסק בלב".
> למה לא היו דגלי ישראל בהפגנת השמאל?
דגל פלסטין בשביתה באום אלפחם, 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)
והיא קלעה בול. אני לא ממש יודע מה אמרתי בדיוק שגרם לה להבין שהלאומיות שלנו, על כל סמליה וסממניה, היא עול ומעמסה שאנחנו ככבושים חייבים ומאולצים לשאת, ושאנחנו ממש לא עושים זאת מבחירה אלא מהרגשת חובה היסטורית, מוסרית, וכן, גם לאומית של עם מדוכא. פתאום "נפל לה האסימון" כלשונה, והיא הבינה שאני, חרף כל ה"מיליטנטיות הפלסטינית" שלי, חולק את אותם רצונות מהחיים, אותן שאיפות, אהבות, חלומות, וכן, אפילו אותם ערכים כמותה.
"את יודעת", עניתי לה. "אני כל כך שמח שהבנת את זה. זוכרת שדיברנו מקודם על למה 'דו קיום' הוא בדרך כלל קלישאה נבובה וחבותה? איתך, אני עכשיו יכול להתחיל לדבר על איך אפשר להגיע לדו קיום".
חומוס צ'יפס סלט
לאותה חברה, בטח ניחשתם, לא קוראים זהבה גלאון. למען האמת, היא בכלל לא משתייכת למרצ ולכל אותם זעקנים שלא מסוגלים לראות פלסטיני מניף את דגלו. היא כבר לא משתייכת לאנשים הקוראים לנו "ערביי ישראל" כדי לכפות עלינו זהות לא לנו. היא לא בין אלה שלא מסוגלים לראות שדגל פלסטין מסמל את ההתנגדות לכיבוש, הדיכוי והנישול, או שמתעקשים להשוות בינו לבין דגל ישראל במין משוואת סימטריה מעוותת, תוך שהם מתעלמים בנוחות מכך שהדגל שלהם מסמן את כל מה שרע ורשע עבור הצד הכבוש והמדוכא.
"דו קיום" אמיתי לא יכול לעולם להתקיים עם אנשים כאלה, מהסוג שחברתי זרה לו. ערכי השמאל האוניברסלי מעולם לא דיברו על סימטריה בין פריבילגי למדוכא, בין כובש לנכבש, אבל הנה, אותם אנשים מעוניינים להגיע למעין "דו קיום" אמורפי המותאם לרצונם שלהם, תוך כפיית ערכיהם המעוותים על הפלסטינים.
אסור לדבר על חיים משותפים מבלי להכיר בעוולות העבר, שעדיין שולטות בחיינו בדרך זו או אחרת. וזאת למרות שגם הדו קיום המעוות שמחיל עלינו הציבור הישראלי הוא צורך שלנו, האזרחים העניים ביותר בישראל, שמוכנים לקבל כל פירור מהציבור הישראלי, כל מה שהוא יזרוק לעברנו בתמורה לחומוס-צ׳יפס-סלט המפורסם שלנו.
והציבור הישראלי, במיוחד הציוני והלבן, יודע זאת טוב מאוד, ומוכן לנצל את קשיי הקיום שלנו ביומיום לטובתו. הוא רוצה את הערבים שלו כמוהו – חילונים, אך בד בבד שונים ממנו – פחות מיליטנטיים ודורשניים בכל מה שנוגע לאדמתם, ניצולם ודיכויים. זוהי מערכת יחסים בין אדון למשרת, ומדובר למעשה בסטטוס קוו שכבר קיים המון זמן ושהשמאל הלבן רק רוצה לשמר. האי שוויון הקיים הוא הדו קיום הציוני. הוא ההשוואה והסימטריה בין דגל פלסטין לדגל הציונות.
לצערנו, פלסטינים נופלים לאותה מלכודת לעתים קרובות מדי, ומקבלים את הנוחות שבכניעה בקלות גדולה מדי. לפלסטינים שהביאו דגלים להפגנה בשבת אסור היה לקפל אותם רק בגלל שהתבקשו. בעשותם כך, הם קיבלו את התנאים של אדוני הארץ, שמנופפים גם בנכונותם להוריד את דגלם שלהם, במעין אחיזת עיניים שכל תכליתה אשליה פוליטית וחברתית ברורה, שזוהי לא באמת מדינת היהודים, בהם לנו מותר להתנהג רק בכפוף לאישוריהם של גזלני הארץ. כשהפלסטינים הסכימו להוריד את הדגל, הם סימנו לציונים שהם כנועים, ושהם מכירים בכך שהם בעמדת נחיתות.
וכאן טמונה הסכנה. מבחינה ערכית, מוסרית ולפי כל אמות מידה של צדק – הפלסטינים מחזיקים בעליונות המוסרית כעם תחת כיבוש בן 68 שנים. להם נעשה העוול. להם דרוש התיקון ולהם השמאל האוניברסלי מקשיב ותומך. אסור לאף פלסטיני לשכוח זאת. ממש להיפך, עלינו להיות מוכנים לשאת בעול, ולנופף בדגלנו לא כדי לכפות את האמת שלנו על הצד השני, אלא למעננו, ולמען הדורות הבאים.
והישראלים? מי מהם שירצה להצטרף אל שורות הפלסטינים, מזרחי או אשכנזי, נדע כי איתו ניתן לבנות "דו קיום" אמיתי. והשאר? אלה יכולים מבחינתנו להתקיים עם עצמם, או עם אי אלו "ערבים ישראלים", בחומוס של שבת, תוך העדפה ברורה למקומות בהם תולים את דגל ישראל, כדי שאלה יוכלו לפרנס את המשפחה ב"כבוד" מפוקפק מאוד.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
